ספרי מתח מספקים הזדמנות לבריחה מהמציאות. לפעמים יש בהם חשיבה מתוחכמת שמזמנת אתגר שכלתני, לפעמים מסתתר בהם מוסר השכל ששווה היה להשקיע בו זמן ולפעמים הם סתם מאפשרים ניתוק רגעי עם התמסרות לקיום המהיר שהם רוקחים במחי עט או מקלדת.
לא ישובו לעולם מאת טים ויבר הוא ספר מתח מהסוג הרעיוני: יש לו נקודה מרכזית שמניעה את העלילה ואוגדת סביבה את שלל הדמויות המוצגות על הדרך, קצב פעלתני וסיבת־על שמעניקה צידוק ערכי־מוסרי לכל העניין, שהרי ידוע שככל שהמטרה ראויה יותר כך הקריאה הופכת מוצדקת יותר, או במילים אחרות: נבלים גדולים צריכים השמדות גדולות ויפה שעה אחת קודם.
לא ישובו לעולם שואף להיות יותר ממותחן קולח אך פשטני ולכן הוא מוסיף מנה גדושה (אך לא גדושה מדי) של רגשות, התחבטויות, התמודדויות וניצחונות, המושגים בדרך־לא־דרך ובקושי רב. טים ויבר מכיר את העבודה ומבצע אותה במיומנות, אבל מה שמעניין באמת לגבי לא ישובו לעולם הוא הדבר שהספר לא באמת מדבר עליו: ההיעלמות והמחיר שהיא גובה מאלה שנשארו מאחור – ואולי אפילו מהנעלמים עצמם.
היכנסי לחיי מאת קלרה סנצ'ס דווקא מדבר על הנושא הזה, ובהרחבה: הוא מספר על אחות אחת שנעלמה ועל אחות אחרת שחיה בלעדיה, כשפרק אחד מוקדש לאחות "הנעדרת" והפרק העוקב (תרתי משמע) לאחות שמחפשת אחריה.
איך נראים החיים כשגדלים במשפחה אחרת, בשקר שרק מי שנמצא במרכזו אינו מודע אליו?
איך נראים החיים כשגדלים במשפחה שחלק מהותי ממנה הוא נעלם גדול וכבד־משקל?
"הבעיה" הגדול של היכנסי לחיי היא לא העובדה שדברים כאלה יכולים לקרות, אלא שהם קרו באמת. קשה לקרוא ספר ולהבין שזו הייתה מציאות של יותר מדי אנשים. יש משהו בניתוק הספרותי שמאפשר צלילה עמוקה ומתמסרת דווקא בגלל המחשבה שמדובר במשהו דמיוני, ערטילאי ולאו דווקא מעשי. בהיכנסי לחיי זה לא המקרה.
לא ישובו לעולם מציג את ההתרחשויות מרחוק: הוא אמנם מדבר על משפחה מסוימת שנעלמה יום אחד, אבל על אף כל התיאורים המתבקשים והמועקה הגדולה של אלה שנשארו מאחור ומחפשים אחריהם בקדחתנות, הדברים לא באמת מחלחלים; זה לא מרגיש אפשרי או מעשי, במיוחד לאור הקו המוגזם למדי של העלילה, שמשרת את המציאות הסיפורית וכיוון שכך מעצים אותה (כבר נאמר שתככים עובדים טוב יותר בגדול).
אני מודה שלקח לי רגע להבין את החלוקה הפנימית של היכנסי לחיי, אבל מרגע שהבנתי אותה הכול הסתדר. לא מדובר בעלילת מתח מסורתית במובן של לא ישובו לעולם אבל מרגישים בה את הדריכות, על אף ההתפתחות האיטית שנובעת מפריסה עדינה וזהירה של רגשות שהיו מקופלים שנים רבות כל־כך עד שכל מגע לא זהיר היה עלול לפורר אותם לאבק.
קלרה סנצ'ס לא בונה מגדלים מפוארים באוויר כדי למוטט אותם בקול רעש גדול, כפי שעושה טום ויבר. היא מספרת סיפור אחד שעוצמתו טמונה בעצם התרחשותו ובעצם הקרע שהתרחשותו פערה בעולם. העיקר כאן הוא לא החיפוש אלא הגישור מעל חלל עצום שאינו מלא רק בריק של עצמו אלא גם בסלעים משוננים של כאבים, החמצות והתנגשויות בין הצורך להמשיך לחיות לבין הצורך לגלות את האמת בתוך המציאות שיותר מדי אנשים מתאמצים להסתיר.
היכנסי לחיי הוא סיפור שלא מזמן הזדהות אלא הקשבה. המטרה היא לא להיקשר או להתחבר אלא להבין, לגלות, לדעת. מבין כל הביקורות שקראתי אהבתי דווקא את הרשומה של גדי איידלהייט; הרגשתי שהוא מבין את הסיפור כפי הוא נועד להיות – לא כפי שציפו שהוא יהיה. לא שציפייה היא דבר שלילי בהכרח אבל היכנסי לחיי לא התיימר להיות מה שהוא לא ומי שציפה למצוא בו דברים אחרים פספס את מה שהוא באמת. גדי איידלהייט קלע בדיוק ללב העניין:
"לא תצטרכו להגיע רחוק בספר או בתיאור על גבי הכריכה כדי להבין מה הולך לקרות. ורוניקה תחפש בכל רחבי מדריד את לאורה, שאולי היא אחותה האובדת. כבר בטי, אמה של ורוניקה, ניסתה לחפש אבל הפסיקה או התייאשה, לאחר שכולם ריפו את ידיה ואמרו לה שהיא משוגעת, אבל לאורה תתעקש.
האם היא תמצא? האם הן אכן אחיות? איזה מזל שאלו לא השאלות של הספר. נניח שכן ונניח שלא, זה מעניין אבל לא העיקר. השאלות בספר הן אחרות לגמרי. שאלות של שייכות, ומי אני, ומה הופך אותי למי שאני. שאלות שספרים רבים עוסקים בהם וספר זה מיטיב להביא את הסיפור. באמצעות פרקים משתלבים אחד של ורוניקה ואחד של לאורה, אנו לומדים להכיר אותן עד שהעלילה תשלב בין השתיים בסצינות שיתוארו בצורה כפולה, כמעט מדויקת ובכל זאת, במעין מיני רשומון – כל דמות רואה את הדברים קצת אחרת.
היכנסי לחיי. ראו את הכריכה הנהדרת. משפחה קלאסית, אבא, אמא, בת ובן, אך אבוי, מה עושים המספריים? הם לא נועדו רק ליצור את מגזרת הנייר הנאה אלא קרעו מישהי מהמשפחה ואפילו השליכו אותה מקדמת העטיפה על שדרת הספר, מקום בו בקושי רואים אותה. היכנסי לחיי. זו קריאתה של בטי ולאחר מכן של ורוניקה ללאורה. אנו עדיין לא יודעים מי את, אבל תיכנסי לחיינו. לא כולם שותפים [לקריאה זו:] האב דניאל והאח אנחל לא לגמרי בטוחים שצריך להכניס מישהי למשפחה שסך הכל מתפקדת מצוין כמעט עשרים שנה. היכנסי לחיי – בקשה, משאלה או דרישה? גם וגם, תלוי בהתפתחות הספר. וזהו לב העניין. לא המתח מה ומי היא לאורה, אלא איך הדמויות רואות את הקשר שהולך ונוצר ביניהן, ואת השינוי שכל אחת עוברת במהלך הספר, ובפרט לאורה שמגיעה לתובנות כואבות במיוחד."
העובדה שמדובר באירועים שהתרחשו באמת בזמן משטר פרנקו היא סיבה נוספת מדוע צריך לקרוא את הסיפור הזה, כמו במקרה של המשרד למקרים מיוחדים, אבל לא באמת צריך ללכת רחוק כדי למצוא את המציאות שלו גם אצלנו.
כמה עצוב שזה נכון.
כל טוב,
גתית
