"למרות ההתרחבות העצומה שחלה בממדי מדפי הספרות העברית המקורית, עדיין יש – וטוב שכך – ביקוש רב לספרות מתורגמת. ספרות השומרת על 'עם לבדד ישכון' לבל יתנתק מן העולם, מתוך הבנה שההיכרות עם הספרות הנכתבת במקומות אחרים היא חלק בלתי נפרד מן האישיות התרבותית שלנו, לפחות כמו נסיעות לחו"ל. […] ביקורות ספרים אינן מתייחסות בדרך כלל לנושא התרגום. בשונה מתרגום שירה, הנחשב למלאכת יצירה שדורשת כישרון ספרותי-פואטי נוסף על שליטה בשתי השפות על רזיהן וריבוי המשמעויות של האוצר המילולי שלהן – דומה לעתים שתרגום פרוזה נחשב ללא יותר מאשר מלאכה טכנית. עד כדי כך, שיש ושם המתרגם אינו מופיע בשער הפנימי של הספר, מתחת לשם הסופר וכותרת הספר, אלא יש לאתרו בעמוד המוקדש לקרדיטים ולנתונים טכניים כגון זכויות היוצרים. […] פרסום השם במקום בולט הוא בעיניי חלק מן האחריות של הוצאת ספרים לענף חשוב זה של הספרות העברית" (חבצלת פרבר, "ואחד תרגום", מקור ראשון, ערב שבת פרשת שלח, כ"ב בסיוון תש"א, 4.6.2010, עמ' 17).
שלא כמו קריאות אחרות, ואחד תרגום לא פילג את עולמי לתחומים המוכרים מעולם הדיאטות של "לפני" ו"אחרי". חיי לא השתנו, תפיסותיי לא התהפכו ומוסכמות לא התנפצו והוחלפו. למרות זאת ואף על פי כן ואחד תרגום היווה עבורי נקודת מפנה חשובה ומהדהדת, כזו המציבה את אור הזרקורים על מציאות שהתרגלנו לקבל כמובנית מאליה ושלאחריה לא נוכל עוד לחזור לאי־מודעותינו מקדם, מדעת או שלא.
האמת הברורה היא שבלעדי מתרגמים אוצר שלם של יצירות מופלאות היה נחסך מאיתנו. ללא ספק, בדרך היו נחסכות מאיתנו גם יצירות מופלאות הרבה פחות, אבל יצירה גרועה תמיד אפשר להפסיק באמצע. ספרות גדולה פשוט עוול לפספס.
את ואחד תרגום אזכרתי לראשונה, כפי שזיכרונך אינו מטעה אותך, ביחס להמתורגמנית. הרשיתי לעצמי את חירות ההיקש המהפכנית לפיה ספר העוסק בתרגום יהלום מאמר העוסק, ובכן, בתרגום. אלא שהמתורגמנית, על אף שמו המתעתע, לא עסק (רק) בעשייה החיונית הזו. למעשה, נכון יותר לומר שהוא לא מיצב אותה כרעיון המרכזי של עלילתו הספרותית. ההיפך הוא הנכון: היכולת להעביר מידע משפה לשפה הוצגה בו כמיומנות חשובה אך שולית, כזו שנועדה לשרת רעיונות אחרים, עיקרים וחשובים הרבה יותר.
הסיפור שאספר לך היום על אודותיו הוא עניין אחר, כמעט אחר לגמרי. המתרגמת מאת נינה שיילר עוסק גם הוא במתרגמת וגם שמו לקוח מעולם המושגים התעסוקתי, אך בזאת מסתיים הדמיון ביניהם. כאן התרגום הוא העיקר. הוא הסיבה הראשונית, השנייה והשלישית. הוא הגורם, הוא המהות, הוא הדרך והוא המטרה. דרכו נבנה ונהרס העולם, נעלם ומופיע, מתקיים ומטשטש.
אגב, גם על הספר הזה היה לחבצלת פרבר מה לומר, באופן צפוי ומתבקש לחלוטין, אך הדברים שכתבה ביחס למלאכת המתרגמים וחשיבותה מרגישים הרבה יותר שייכים אליו, אפילו יותר מהביקורת הנוגעת בו באופן ממוקד.
מעניין שבחלוף אי־אלו עשרות בשנים (או מספר חד־ספרתי אחר) הצלחתי סוף־סוף להגשים את חלום ההיקש השאפתני שלי…
אנה שוברט היא מתרגמת מבטן ומלידה. כמו בבדיחה ההיא – אימא שלה הייתה מתרגמת, סבתא שלה שלטה בשפות רבות ויש מצב שאפילו הכלב המשפחתי השלים הכנסה בתרגום מכלבית לגרמנית ולהיפך. מינקות הועידו אותה למשימת ענקים זו של העברת מסרים בין אנשים, מדינות ואומות וכשבגרה ומצאה את כיוונה בתרגום ספרים, התמסרה לעבודתה בתחושת שליחות מלאת סיפוק.
המילים "חדווה" ו"אושר", אשר הקדימו את "תחושת שליחות מלאת סיפוק", הוחלפו בגין טבען העליז מדי נוכח המשטר התובעני והמסגרת הבלתי מתפשרת שהם חייה ועבודתה של אנה. אין כאן מקום לדימוי משוחרר של מימוש עצמי אלא מילוי מחויבות מתוך רגש אחריות של הגשמת ייעוד. לאדם אחר תפיסה כזו הייתה יכולה להרגיש כמו הדבר הקודרני ביותר שניתן להעלות על הדעת – חיים שהם בית כלא מבחירה אישית. עבור אנה זו המציאות שלתוכה נולדה ואשר הפכה, במרוצת הזמן, להתנהלות נוסכת שלווה וביטחון.
הסיפור נפתח – ובמובן מסוים גם מסתיים – בהנאתה הגדולה של אנה מעבודת "התיווך" שלה. האופן שבו היא צוללת אל עולמה של דמות בדיונית גורם לה לתחושת קרבה של זהות כמעט מוחלטת והיא מרגישה כמי שחיה חיים מלאים ללא הצורך הטרחני לצאת ולחיות אותם בפועל.
באופן השקט והמסודר בו מתנהלת שגרת יומה המאורגנת, האנינה והמאופקת היא הזכירה לי את גיבורת האישה השקטה, ג'ודי ברט. סדר יומן המוקפד היה עבורן – ועבור הקוראים – הוכחה לחיים מלאים בתוכן, הישגיות ומשמעות. על אף שג'ודי חולקת את חייה עם בן זוג (עובדה זמנית לחלוטין), היא דומה דמיון ניכר להתנהלותה המבודדת של אנה שוברט, אם לשני ילדים: ג'ודי ואנה הן נשים המעדיפות את הלבד המהוקצע על פני חיי משפחה או חברה עמוסי רגש, רעש והתנהלויות בלתי צפויות. יש בהן משהו מיושב מאוד, הדוחה מאליו כל אפשרות לשיבוש סדרי בראשית.
אך האמת הנוספת המשותפת לשתי הנשים חודרת עמוק יותר מתחת לפני השטח: העולם שג'ודי ואנה עמלו לייצר וליצור בהתמדה כה רבה אינו אלא טלאי תפור היטב, המנסה לשווא לכסות על חלל עצום שנפער בליבן – מרקם חסר של מציאות שהשתבשה.
מבחינה רגשית, ג'ודי ואנה אינן מסוגלות להיות נוכחות בחייהן. ג'ודי הפסיכולוגית בוחרת לטפל במטופלים "רגועים" שאינם מעמידים בסכנה את עולמה הרגשי ואילו אנה בוחרת להמשיך את המורשת התקיפה של אמה וסבתה ולדחות כל רגש מפני שבחיים נדרש לדעת כיצד לשרוד ולהסתדר.
הדבקות בדרך המקדשת את הסדר על פני הרגש והיחד, גובה מג'ודי ואנה מחיר יקר של בידוד.
התרגום, המבודד את אנה לעצמה, הוא גם זה המסייע לה להגיח ממנו החוצה: בגין תאונה פשוטה אך איומה ביותר, היא מאבדת את כל שפתותיה (להוציא אחת) ועל ידי כך גם את האחיזה שידיעותיה הרב־לשוניות הקנו לה בתרבויות ובמישורים כה רבים. לתקופה מסוימת נגזר עליה להתנהל בעולם עם יכולת מצומצמת לדבר יפנית בלבד. בשרשרת של נסיבות, אנה יוצאת מתוך עולמה המוגן והבטוח – במישור המעשי והרעיוני כאחד. כשהיא עושה זאת ופוגשת באחרים המאירים עליה מבחוץ, היא מבינה עד כמה טעתה בפרשנות שהעניקה להתנהלותה בכלל ולעבודת התרגום האחרונה שעשתה בפרט, עבודה שהייתה, בעיניה, פסגת תפארת והישגיה.
אם דומיניק, גיבורת המתורגמנית, השתמשה ביכולת התרגום שלה כמצע המשרת רעיונות אחרים, אנה שוברט הפכה את התרגום לדגם עליו הלבישה את אמיתות חייה. במובן מסוים, היא לא העבירה מידע משפה לשפה אלא השתמשת במילים אחרות כדי לספר לעולם על אודות תפיסותיה שלה עצמה.
אנה אינה מבינה שהיא עושה זאת, כמובן. לשם כך נולד הסיפור. אך הודות לסיפור וללא יכולת התרגום והיצירה הנגזרת ממנו, המתרגמת הדגולה נאלצת לחדול מהתרגום ופשוט להתבונן. בהיעדר מילים לקפוץ ביניהן היא מבינה את עומק הטעות ששגתה ואף את הדרך הנכונה לתקן את מה שהיה, במשך זמן כה רב, בלתי ניתן לגאולה.
את הביקורת שכתבה פרבר על המתרגמת אפשר להבין. במובן מסוים היא אף מוצדקת, בהנחה שמתעלמים ממאמרה הקודם של פרבר, או פשוט לא מודעים לקיומו.
אבל אני מודעת למאמרה הקודם של פרבר ולחלוטין לא מתעלמת ממנו. מאז שקראתי את הדברים הבאים – "תפקידם של המתרגמים הוא חשוב מאין כמותו לתיווך ספרי העולם לקרוא העברי ולהצלחתו של הספר בשוק המקומי. כדאי אולי שמבקרים הספרים יקפידו להתייחס גם לאיכויות התרגום של הספרים, וכך יתרגמו את חלקם הזעיר לנושא זה ויחזירו את המתרגמים לשער הספר" (חבצלת פרבר, "ואחד תרגום", מקור ראשון, ערב שבת פרשת שלח, כ"ב בסיוון תש"א, 4.6.2010, עמ' 17) – זה בדיוק מה שאני מקפידה לעשות, כשהאיכות של הספר המתורגם אכן ראויה ומצדיקה התייחסות שכזו.
אני מקפידה על כך משום שאני מבינה עכשיו את האמת המובנית מאליה: שבלעדי מתרגם או מתרגמת שהשקיעו עומק מחשבה ורגישות, לא הייתי מסוגלת ליהנות ולהתרגש מהתשורה הכה מיוחדת שהם העניקו לי. לא תמיד, לא כולם ולא בכל ספר. אבל מספיק ספר משובח אחד כדי להרגיש את ההבדל.
התרגום, על פי אנה שוברט, הוא כלי המגשר בין תרבויות. בנאום אותו היא נושאת בפני קהל מצומצם למדי, היא שוטחת את משנתה על אודות מקצועה וחייה: "מאות שנים הניחו בני האדם שפעם דיברנו כולנו שפה אחת בלבד, Ur-Sprache. באמצעות השפה הזאת הבנו זה את זה בקלות ובשלמות. השפה הזאת כללה לכאורה את הלוגוס המקורי, את המילים שמעניקות לנו ידע ישיר על טיבם של הדברים, שמספקות לנו אינטימיות עם העולם, שכמוה איננו יכולים אפילו להתחיל לשער כיום. אותה שפה ראשונה לא העניקה לנו ייצוג של המציאות, אלא את המציאות עצמה. המילים לא דיברו על דברים אלא דיברו אמת, ובאמצעות השפה הזאת הייתה פעם לאדם הבנה מושלמת של העולם ושל בני האדם האחרים. […] אבל כשהושלכנו מגן עדן, מביתנו האמיתי, ואחר כך, כשקרס מגדל בבל המיתי, איבדנו את השפה הזאת, ואת הדרך להבין את העולם. חוץ מיצירת השאלה 'מהי משמעות קיומנו', כפי שאמר הומבולדט, 'כל הבנה הפכה בד בבד לאי־הבנה, כל הסכמה במחשבה וברגש היא גם היפרדות של שתי דרכים.' […] איך אפשר להגיע שוב אל אותה שפה משותפת? האם זה אפשרי? […] איש לא מיקם עד היום את אותה שפה ראשונה, שפת הבית, אם תרצו. התרגום הוא אפוא רע הכרחי; אלמלא גלותנו, לא היה לנו בו כל צורך. אלא שהתרגום, […] הוא אולי גם ברכה. […] אולי כאן נמצא המפתח לאופן שבו אנחנו מבינים זה את זה, למשמעות עולמנו. […] הייתכן שתרגום משפה א' לשפה ב' יוצר נוכחות שלישית – כמעט כמו לידת תינוק, נוכחות טהורה, זכה, אמיתית יותר? הייתכן שבאותה נוכחות שלישית טמונה התמצית של מה שעומד בבסיס שתי השפות? חשבו מה נחוץ כדי להעביר את שפה א' לשפה ב' – הרי זהו חיפוש אחר המשמעות האמיתית של המילים. חיפוש אחר מה שטמון בבסיס הדיבור היום־יומי, בבסיס התרבות, המגדר, הגיל – כל שכבות העור שמעל לשפה. אם השפה המשותפת הראשונה שלנו נָפוצה בעולם כולו, האם נוכל להתקרב אליה עוד אם נצרף את שתי השפות וניצור ישות אחרת המבוססת על משמעות? דיבור טהור יותר. עניינו של התרגום הוא אפוא לידה, לא של א' ולא של ב', אלא של ג'. ויהיו שיטענו שג' הוא הדרך הטובה ביותר עבורנו להתקרב אל האמת." (נינה שיילר, המתרגמת, מאנגלית: סמדר אביב, עורכת התרגום: תמי בורשטיין, כתר, ירושלים, 2014, עמ' 94 – 96).
דברים יפים וחשובים, אפילו מעניינים מאוד, אך עדיין – לוקים בחסר. אנה שוברט שכחה או השמיטה את מהותו העמוקה והאמיתית יותר של תרגום: חיבור בין אנשים. אנה מתרגמת את ספרו המהולל של גדול הסופרים היפניים של תקופתו (תקופתה) כשהיא יושבת בחדר עבודתה המבודד בביתה הריק, ללא כל סיוע או עזרה מאיש. הסופר הדגול מסרב לשתף עמה פעולה ומלבדו אין לה מישהו אחר להסתמך עליו. את הפרשנות האנגלית למילותיו היא חוצבת מתוך עצמה, כאילו הלוח הענק עליו היא עובדת (ואשר הוזמן לה במיוחד) משמש לה כמראה המשקפת לה את עצמה, ולא את עצמיותו של מישהו אחר. לא לידה יש כאן, לא קירבה או אמת אלא שיקוף של תפיסות שגויות.
אנה התמקדה בכישרון, בשפה, בדיוק אבל לא בהקשבה, לא בהקשבה אל האחר ולא בהקשבה אל עצמה.
חיסרון זה הוא שעומד גם בבסיס הניתוק בינה לבין בתה היחידה, כישלון חרוץ של מערכת יחסים מוחמצת, זהה לכישלונה הנחרץ של תרגומה המהולל. אנה עשתה את כל הדברים הנכונים, אך לא את הדבר האחד הנדרש: אנה שוברט לא שימשה כגשר המחבר בין אנשים אלא הפכה עצמה לאי בודד עליו גר אדם אחד בלבד.
את ואני למדנו ספרות משווה. ספרות השוואתית כפי שמכנים אותה במקומות אחרים. לא שאני מתכוונת עכשיו למנות את שבחי עצמנו, אבל ספרות כזו נחשבת לאתגר לא מבוטל, בעיקר משום שהיא לא ממירה רק משמעות של מילים משפה לשפה אלא גם חושפת מרחב שלם של תרבויות, חברות ותפיסות עולם. בסופו של דבר כולנו דומים, אבל צריך את חולית הקישור המעודנת הזו כדי להבין את זה.
אנה שוברט שכחה או לא הכירה את העובדה הפשוטה הזו. היא התמקדה במילים ולא זכרה את האנשים אותם המילים מייצגות. היא התעלמה מהגדרות התפקיד והחליפה את סיפורו של סופר יפני מרוחק עם הסיפור שסיפרה לעצמה כל חייה. זו הסיבה מדוע אובדן המילים המוכרות כל־כך היה חשוב כל־כך: כשכל הדעות והרעיונות והשכנועים העצמיים בכל שפות האם שלה נשמטים ממנה, כשהיא נדרשת להתמודד עם אוצר מילים אחד, כבולה למרחב מצומצם בהשוואה לעושר העצום שנפרש בפניה עד כה, אנה מפסיקה אט-אט לתמלל את עצמה שוב ושוב משפה לשפה ומתחילה אט-אט להקשיב.
בסופה של דרך ארוכה של חשיפה וגילוי עצמי מחודש, אנה חוזרת אל התרגום, אך הפעם ממקום אחר, אמיתי. לא בבדידות מזהירה של השתקפות עצמית אלא בתוך קהל, ערב רב של ילדים וילדות, מבוגרים וצעירים. אלה שמרגישים את כוחן של המילים שרקם עבורם מישהו אחר במקום שונה לגמרי ושהפכו נגישות וברורות לפתע, הודות לתיווכה הנאמן של מתרגמת אמיתית.
זה לא תיקון נוצרי, כפי שטוענת פרבר. זהו תיקון אנושי, חיבור בין נשמות, בין נפשות, בין עולמות.
כי זה מה שספרות עושה ומה שמתרגמים עושים.
הם מאחדים את כולם בהבנה משותפת.
כי כולנו אחד.
מבין כל הדברים שהמתרגמת שואף להיות, ההבנה הזו היא ההישג החשוב ביותר שלו.
וזה, אם תשאלי אותי, לא כל־כך נורא בתור מסר רעיוני.
כל טוב,
גתית
