המתיקות שבתחתית הפאי

שלום לך.

יש לי כביכול (מה כביכול? בטוח!) את הפתיחה המושלמת לפתוח איתה את דו"ח דוא"ל הקריאה הזה, אבל עד כמה שאני חושבת שהיא הולמת, אני גם חושבת שלא מוצדק להשתמש בה דווקא בתחילה, ועל כן אשמור אותה אחר כבוד לסוף, כך שכולם יהיו מרוצים ואחידות הקריאה תישמר כמובטח, ונא לא להציץ ישירות לאחרית דברי, מכמה וכמה נימוקים:
הראשון – זה לא כל כך חשוב (זה כן, אבל קצת צניעות עוד לא הזיקה לאף אחד).
השני – זה לא כל כך מנומס (מה שנכון!)
השלישי – מאיפה לך הביטחון שאני אשמור את זה לסוף ולא אשרבב את זה במקום כלשהו באמצע? (תודי שעל זה לא חשבת).

ובכן (תרועת חצוצרות).
הבה נתחיל.
להלן הסיבות מדוע אהבתי את המתיקות שבתחתית הפאי מאת אלן ברדלי:

1. זה ספר שלא לוקח את עצמו יותר מדי ברצינות, אבל את הדמויות שלו דווקא כן.
2. זה ספר שיכול ללמד אנשים שהשכלה זה חשוב, ואם ילדים בגילאים המתאימים יקראו אותו – אז בכלל.
3. זה ספר קולח (כשהוא לא מעמיס יותר מדי מידע – ועוד נגיע לזה).
4. זה ספר שלא מזלזל ברמת המשכל של הקוראים כשהוא גורם לגיבורה לדשדש הרחק מאחור לאחר הסקת המסקנות הנכונות – שזה יפה, תודי. הגיבורה, פלביה, לא חושבת אף פעם מחשבה שגויה – וזה לא בלתי הגיוני כמו שזה נשמע, משום שהיא תמיד חושבת בצורה הגיונית, עובדה מעוררת השראה בהחלט – ראי סעיף 2.
5. זה ספר משעשע ומצחיק לפרקים.
6. זה ספר שלא מפחד להיות קצת שונה במקומות שבהם כולם הולכים אחרי העדר.

אז נכון, זה לא ספר המתח הכי מותח בעולם, אבל הוא מעניין. והגיבורה שלו מעניינת, משום שהיא פועלת על פי המתווה הגברי שיצר אותה ולא מבזבזת זמן על שטויות או רגשות או דברים בלתי הכרחיים שמפריעים לה בדרך אל ניסוייה והסקת מסקנותיה הנבונות והמלומדות.

את יודעת איזה שירות היא עושה למדע הכימיה? ואני דווקא אוהבת כימיה, שתדעי. כלומר, אהבתי אותה כשלמדנו אותה, אבל איפה אני ואיפה פלביה הגאון, שיוצקת את כל הקסם והמשמעות לתוך הנוסחאות היבשות והמשמימות ומגלה עולם שלם בתוך מה שנראה לאנשים כל כך חדגוני ומשעמם (כלומר, בהנחה שהם לא חתני פרס נובל לכימיה או מדענים חוקרים במשרה מלאה).

במובן מסוים – וזו תובנה שחשבתי עליה רק עכשיו, כי כשקוראים עסוקים בקריאה, את יודעת – היא כמו סינדרלה עם שתי האחיות המרושעות והאם הביולוגית שמתה והותירה את האב האלמן בשברון לב ובחוסר יכולת תפקודית משוועת (גם החינוך האנגלי המהודק לא עוזר כאן בכלל, אבל זו כבר ביקורת אחרת, ואני דווקא מחבבת אנגלים. לפחות את אלה שלא מחרימים אותנו כל הזמן). נכון שאין כאן אם חורגת וגם האחיות הן מקרבת דם ראשונה ולא מרושעות בכלל – גנדרנות וקריאה מאומצת לא יכולות להיחשב לתכונות שטופות רוע – אבל המבנה המשפחתי שבו הבת הקטנה היא גם החריגה וגם מוכשרת מתקיים גם מתקיים כאן, עד לרמת המשרת הנאמן והכרכרה הקסומה שהינה למעשה דלעת רולס רויס שכורסמה על ידי עכברים אבל מתנהגת כטנק "מרכבה" כשמגיע הרגע. ונכון שפלביה, בשונה מלכלוכית, לא מנקה כל היום את הבית (ובעצם יש למשפחתה השגות לעניין הרגלי הניקיון שלה עצמה) והיא גם לא מוכשרת בלהיות יפה, אלא בלהפעיל את המוח, אבל העיקרון הוא מה שחשוב כאן, ולא ההיצמדות לפרטים.
תגידי, בצדק, שלהיות חכמה זה בדיוק כמו להיות יפה – עניין גנטי. אבל זהו, שזה לא, או לפחות לא רק. כי לכלוכית הייתה אולי יפה, אבל אף אחד לא ראה את זה בה עד שזה לא פרץ החוצה – בעזרתה של פיה טובה שחסכה עבודה לא מבוטלת לאי אלו מאפרות, מעצבות שיער, מעצבות גבות, מעצבות אופנה ואמבטיית קרצוף טובה. על אותו משקל בדיוק, יש בהחלט בנמצא אנשים חכמים שלא מפתחים את חוכמתם אלא מאפשרים לעצלות להשתלט עליהם, או לבינוניות או לדברים חשובים יותר כמו תפיסות חברתיות מפוקפקות. למרות, אם לשפוט על פי פלביה, שאם יש למישהו איזה משהו שהוא אוהב – תחביב או עיסוק שנוגע בו ממש במקום הכי מדויק – אין מצב שהוא לא יתעסק בו ויתחפר בו ויתעמק בו ויתפתח דרכו, שזו גם תובנה יפה ומעוררת השראה (ראי שוב סעיף 2 וכו').

אז נכון שיש כאן פרשיית מתח שהיא רק חצי אסון לכאורה, אך למעשה בעלת שורשים עמוקים. יכול להיות שבידיים של מישהו אחר הסיפור הזה היה מקבל ממד הרבה יותר פסיכולוגי, אבל כאן זה ממש לא היה נחוץ ולא הולם את דמותה של הגיבורה בת האחת עשרה, אז הכול בסדר ואף אחד לא מרגיש שחסכו ממנו משהו שהוא היה אמור לקבל. מה שכן – וזה חשוב לומר – שכשאלן ברדלי מודה בתודות לחבריו הוותיקים, "על כך שמסרו לי את שווה הערך האדוארדיאני לאינטרנט: כל כרכי המהדורה האחת עשרה (1911) של האנציקלופדיה בריטניקה, שהיא וודאי חלומו של כל סופר בלשים" (עמ' 324) הבנתי למה יש כל כך הרבה מידע (נקרא לו לא שייך?) בסיפור. זה באמת כאילו שהוא לקח והעתיק מכל ערך וערך איזה משהו שיכול לשמש את פלביה במשהו אחר, כשהיא נזכרת בו מתוך הקשר או הרהור עמוק או סתם ברגע של נחת. לפעמים זה משתלב. לפעמים לא. כי אנחנו, למקרה שזה לא ממש ברור, לא קיבלנו במתנה את כל כרכי אנציקלופדית בריטניה של שנת 1911, אז אנחנו לא ממש יודעים מה קרה אז, או מאז – בטווח השנים המצומצם שבו פועלות הדמויות. זה לא שאנחנו לא יודעים ה-כ-ו-ל, בכל זאת – יש לנו מושג. אבל ברמת העיקרון, זה לא זה. ייתכן שבעלי ההוצאה צריכים לשקול לשווק את הספר יחד עם כל כרכי אנציקלופדית בריטניקה של שנת 1911, אבל אני חושבת שזה יהיה קצת פחות כלכלי. וכבד. ולא ממש קריא (את יכולה לתאר לעצמך – לסחוב את כל הכרכים האלה מהספרייה?)

אבל אני סתם מתלוננת וזה לא כזה חשוב, באמת. כי בסך הכול מה שנשאר זו חוויה נעימה ונחמדה של סיפור מתח וסיפור משפחה ובעיקר סיפור על ילדה לא מאוד שגרתית, אבל בהחלט מעוררת השראה ואהדה.

מה שמוביל אותי למה שרציתי לכתוב לך מלכתחילה, אבל לא כתבתי ועכשיו גם אסביר מדוע.

רציתי לפתוח את הדוא"ל הזה ב"ננסי דרו פוגשת בשרלוק הולמס" כתיאור הקולע, אבל אז חשבתי, שזה לא הוגן תמיד לשפוט יצירות ספרות חדשות ומקוריות לפי יצירות ספרות ישנות ומקוריות (לשעבר) של מישהו אחר, גם אם הוא יוצר חשוב ובולט – לא רק אז, אלא גם בימינו אנו. נכון שהגיבורה הצעירה מזכירה במהותה את הבלשית הצעירה ננסי דרו ושרלוק הולמס תמיד מזכיר כל סיפור בלשי שנכתב אחריו כי אי אפשר להימלט מזה (ועכשיו, עם הסדרה החדשה והמעולה של BBC מי בכלל רוצה?!), אבל הנקודה היא, שלא רציתי לתת לפלביה קביים של הגדרה עצמית מצד מישהו אחר, טוב ככל שיהיה. לפעמים מגיע לסיפור שיעריכו אותו בזכות עצמו. לא בזכות כל הדברים שהוא מזכיר. לפחות בהתחלה. אחר כך אפשר לקלקל או להפגין ידע (מה, רק לאלן ברדלי מותר?!)

בקיצור – לא ידעתי שאיסוף בולים הוא עיסוק כל כך מהנה ומשכיל, למרות שיכולתי לתאר לעצמי, אילו הייתי מקדישה לזה מעט יותר מחשבה מבדרך כלל (ובינינו – להעיז לדבר היום על בולים כשכל מה שאנשים מכירים זה רק מסרונים, ציוצים ודואר אלקטרוני זו תעוזה ממדרגה ראשונה. מצד שני הספר הזה פורסם בשנת 2009. ייתכן שעוד השתמשו בדואר בימים ההם. מצד שלישי, צחוק – צחוק אבל בגיליון מאי 2013 של נשיונל ג'יאוגרפיק קראתי ש"ברחבי העולם, נשלחו קרוב ל – 375 מיליארדי דברי דואר ב – 2011; 98.3 אחוזים מהם היו מכתבים (42 אחוזים מכתבי פרסומת), 1.7 אחוזים היו חבילות" (עמ' 24, ממש – ממש למעלה, אם את ממש – ממש מתעקשת). אז יש להניח שעל כמה מאותם 375 מיליארד דברי דואר התנוססו כמה וכמה בולים, שעוד כמה וכמה שנים אולי יהיו פרטי אספנות מעניינים. לא נראה שמישהו יארגן ניסיון למחאה חברתית דרכם, אבל לכי תדעי.

מה שכן, פתאום זה הזכיר לי – באופן לא קשור לגמרי לעלילה, למרות שאם נתאמץ אולי נוכל לחשוב על קווי דמיון – את הסרט מלצרית עם קארי ראסל (אכן, פליסיטי). זה פשוט סרט שגורם לך להתאהב בפאי (אין לי ספק שעמותת הפאי מימנה את כל הפקתו), ומאחר והפאי אצל אלן ברדלי הוא עניין כל כך עקרוני עד כדי כך שהוא זוכה לככב בכותרת, מי אני שאתנגד?

למרות שאם יש סרט שממש צריך לראות, ביחס לספר הזה, הוא ויקטוריה הצעירה, שבהחלט קשור לנושא הבולים וההיסטוריה וכל מה שמתרחש:

אבל גם לפאי מגיע מקום של כבוד. כשצופים בזה – מבינים…

חורף טוב וטעים ומתוק וכייפי ושבת שלום.
וכן, אני עדיין מחכה לרשימה שלי…

כל טוב,
גתית

נ.ב. וגם שתדעי שפאי בעברית הוא תַּמְלִיא. לא היה לי לב לשבץ אותו באמצע, אבל מצד שני, לא היה לי גם לב להשאיר אותו בחוץ.