נושא: שוב אני – ותאמיני שאני חושבת עליך יותר!
(נמחק מחמת הצנזורה. הסבר בהמשך).
אז מה שלומך?
ואיך הדירה?
ומה דעתך על כל שאלות הניצוח נטולות המענה שאני שואלת אותך?
מושקע, נכון?
אכפתי.
טוב, בואי לא נמתח אותך יותר מדי.
סיימתי את המפתח של שרה.
האמת?
שממש ציפיתי ליותר.
אבל אי אפשר להגיד על ספרות שואה "ציפיתי ליותר". אז אני חוזרת בי ומנסחת שנית את האמירה.
מבחינת ההתלהבות הגורפת שלך (ולא של כלל האוכלוסייה – אני מתייחסת ברצינות רק לחוות דעתך המלומדת), באמת חשבתי שאני עומדת לחוות איזו חוויה יוצאת דופן, מטלטלת ומטרידה. בסופו של דבר התמודדתי עם רומן זורם מאוד, קריא מאוד אבל גם קליל וחסר משקל, כזה שמתפוגג חמישה רגעים אחרי הקריאה (בלי לקחת בחשבון את שיחות הדיון אחר כך).
אימא שלי קראה אותו לפני, כי כמובן שהיא שמעה המלצות מכל העולם ואמרה שזה ספר חובה.
אני קראתי אותו כמובן בגלל שאת המלצת.
בסוף שתינו נמליץ עליו הלאה.
הרעיון לשלב בין שני צירי הזמן היה מעניין. העצירה אחרי הגילוי של האח בארון הייתה מקורית ונכונה, מבחינת עוצמת הסיפור והעומק שהיא העניקה לו.
למרבה הפרדוכס, דווקא הסיפור הפרטי של ג'וליה ג'רמונד (ארמונד? מישהו?), העיתונאית, היה בהתחלה מעניין יותר, לפני שהוא דהה. נכון, אי אפשר להגיד על ספרות שואה "לא מעניינת" אז בואי נאמר – התחיל לא מוכר ולכן סיקרן. אחר כך טבע בשגרתיות ונעלם.
במקרה (כנראה שלא…), כמה שבועות קודם הקריאה צפיתי בנקודת איסוף (2009) שמדבר בדיוק על הנושא של המפתח של שרה: האקציה של יהודי צרפת. "אקציה" מתאר את מה שהגרמנים עשו ליהודים: אסרו אותם, כלאו אותם ושלחו אותם למחנות. אבל כאן לא היו גרמנים. ב – 16 וב – 17 ביולי, 1942, היו אלה השוטרים הצרפתיים שעשו את מה שהנאצים הדגימו להם מניסיון אישי. האירוע הזה נשמר כסוד ציבורי הרבה מאוד שנים. עכשיו הוא מתחיל לצאת לאור.
סרט חזק מאוד. תצפי!
בהרצאה שלפני ההקרנה ("מועדון הסרט הטוב" וכאלה), למדתי שגם המפתח של שרה מדבר על אותו נושא, וכשקראתי את הסיפור, הכול כבר היה מוסרט אצלי בראש. לפחות ההקדמה.
אי אפשר להתייחס לספרות שואה במונחים ספרותיים או במונחי שיפוט. זו יצירה שהיא מעבר להגדרות של איכות או טיב. בעצם, אולי לא צריך להתייחס אליה כאל יצירה בכלל, אלא כאל תיעוד. ככל שהוא אמיתי או נוקב או מחריד, כך הוא גם עוצמתי יותר. נקודת איסוף הוא תיעוד יותר יסודי. הוא מספר על מה שקרה, מראה את מה שאפשר להראות, את מה שהדעת סובלת לעכל. המפתח של שרה מדבר על שרה בתוך מה שקרה והולך מעבר אל מה שהדעת סובלת. אבל זה חלק ממנו. החלק השני מספר על הניסיון למצוא את שרה ולחיות עם ההשראה שהיא הותירה בג'וליה ג'רמונד. וכאן, בגלל שכבר לא מדובר בספרות שואה, מותר לי לדבר.
ג'וליה ג'רמונד מספרת, מגוללת ומתארת את קורותיה בצורה מאוד יעילה ויבשה, כמעט עובדתית. יש אפיונים ברורים לכל דבר: הילדה מקסימה. הבעל כה שרמנטי שזה ברור שהוא בוגד. העלילה כה שבלונית שברור שהיא תתפתח כפי שהיא התפתחה, לרבות הגירושין הבלתי נמנעים. הכי צפוי ומובן מאליו. אין עומק ואין כבוד לתהליכים רגשיים. אין הסברים למה הכול התחיל ואיך הכול התגבש. כשג'וליה רואה את בעלה מתמוטט, היא נשארת אדישה. בעלה אומר לה לעשות הפלה והיא מתארת מצוקה שמתבטאת בתסמינים חיצוניים ואיכשהו, אף על פי כן, מצליחה להישאר מנותקת. זה כל כך ברור שהיא לא תעשה את זה בסופו של דבר שמה הטעם בכלל להכניס אותה לבית החולים כדי להתאשפז? לא חבל על ההצגה?
היא מסתמכת על הסיפור של שרה שיעניק נופך ומימד לסיפור שלה. זה לא כל כך הולך. מה שכן קורה הוא, שככל שהסיפור של ג'וליה נשאר חד מימדי, כך הסיפור של שרה הופך להיות יותר ויותר משמעותי.
ג'וליה מקדשת את שרה. שרה היא הדמות עם התוכן והעומק והאישיות שאליה הספר שואף. כששרה מגלה את אחיה המת בארון, כל הדברים האחרים מתבטלים. הסיפור שלה, מעצם העלילה הכמעט מופרכת שלו, חזק יותר מכל הקטנוניות של החיים כאן, בעולם שלנו. מפריז הזוהרת, מהנשים האופנתיות, מהמשפחה המושלמת.
אי אפשר להישאר אדישים או שווי נפש אל מול סיפור שכזה.
אפילו לא במחשבה לאחור.
במקרה (ושוב, כנראה שלא…) בשבוע האחרון קיבלתי את הסרטון הבא – תצפי בו! סרטו של חיים הכט על ד"ר פליקס זנדמן. סיפור של הישרדות שמוליד מתוכו חיים בעלי תוכן ומשמעות. נכון, לא כל ניצולי השואה הפכו להיות מהנדסים ממציאים מחוללי מהפכות כמו ד"ר פליקס זנדמן. הוא היה גאון, יחיד בדורו. אבל השואה היא חלק בלתי נפרד מהאופן שבו ד"ר פליקס זנדמן ניתב וניווט והוביל את חייו ואת חיי האנשים שנגעו בו, קדימה.
אפשר להגיד שאלוהים שמר עליו בשואה, הגן עליו עשרות פעמים. גם בחיים שאחר כך. אבל בעצם, אי אפשר להגיד את זה, כי אז חייבים לומר שעל סבא של פליקס זנדמן הוא לא שמר ואלוהים לא עובד לפי המונחים האלה שלנו.
אתמול, במקרה (טוב, נדמה לי שכבר הבנת את הקטע של "כנראה שלא"), קראתי על סיפורו של ריק אליאס, שמטוסו התרסק (הוא נשאר בחיים, דרך אגב. קצר, אל תתקמצני. חמש דקות וזהו):
החוויה המטלטלת הזו שינתה את חייו והולידה אצלו שלוש תובנות חשובות:
(1) לא לדחות דברים
(2) לא לבזבז זמן על דברים לא חשובים עם אנשים חשובים (להלן, לא לתת לאגו להיכנס ולהפריע)
(3) להיות אבא טוב
המסקנות של ריק הן מסקנות נכונות, חשובות, אמיתיות. אלה מסקנות של אדם שראה את המוות מול עינייו ואימץ את התובנות שהראייה המחלחלת הזו הולידה בו. ניצולי השואה, לפחות שרה ופליקס זנדמן, שונים מריק אליאס מפני שהם לא ראו רק את מותם האפשרי מאוד מול העיניים, אלא את מותם הממשי והאכזרי של כל האנשים מסביב. מוות כל כך חריף, כל כך נורא, כל כך עצום לא הוליד בהם תובנות שהיו עשויות לגרום לחייהם להיות מוצלחים יותר, "אחר כך". הוא הביא אותם לרצות להתנתק (כמו שרה, שהתאבדה בסופו של דבר) או לנצח (כמו ד"ר פליקס זנדמן. תצפי בזה! אני לא אומרת סתם). הוא הוביל אותם להבנה שהחיים האלה הם יותר ממה שאנחנו חושבים עליהם.
אי אפשר לדבר על הסיפור של שרה במונחים של טוב או רע, ואי אפשר לדבר על המפתח של שרה במונחים של טוב יותר או פחות. הדמות של שרה היא דמות של ילדה קטנה, עיקשת, שמצליחה לברוח מהגטו, למצוא את אחיה ואז לכבות. למן הרגע הזה הסיפור שלה נגמר ומה שנשאר הם רק רסיסי מידע שג'וליה אוספת מתוך… מה? איזה מניע? אני לא חושבת שהיא אפילו יודעת. אולי זה גם לא חשוב. האיסוף הזה הוא הסיפור שלה: ג'וליה מתייחסת לשרה כמו שריק אליאס מתייחס להתרסקות שלו – היא נותנת לשרה להגדיר לה מחדש את ערך החיים, לצקת לתוכם משמעות ותוכן ולשנות את מה שלא עובד כדי לבנות משהו שיקדש את מה שעכשיו מצטייר באור אחר לגמרי.
הסיפור של שרה הוא יותר מזה. לעומתו, התובנות האלה של ג'וליה – אולי גם שלנו – נראות קצת ילדותיות, קצת פשטניות מדי. אבל אנחנו אנשים ואנחנו מתמודדים עם דברים ילדותיים ופשטנים, מי יותר ומי פחות ומי בכלל אף פעם לא. מי מאיתנו מצליח לזכור איך באמת צריך להתייחס לדברים? זה לא כל כך אפשרי, או לא כל כך קל, רוב הזמן.
אבל עדיין, זה לא אומר שזה משהו שאנחנו יכולים להרשות לעצמנו לוותר עליו.
אני חושבת שאולי כאן זה אחד המקרים בהם הסרט יהיה טוב יותר מהספר, למרות שכנראה הוא לא מאוד נאמן להתרחשויות הכרונולוגיות של האירועים (למה תמיד אנחנו מצפות לנאמנות מוחלטת של התסריט ליצירה הספרותית וכועסות כשזה לא קורה?)
המפתח של שרה הוא עוד סיפור. הסיפור של שרה הוא סיפור חשוב שצריך להראות ולראות.
טוב שקראנו את הספר. טוב שנראה גם את הסרט.
ובאותו עניין, בטח (לא) תתפלאי לגלות מאיזה עוד ספר שואה עשו סרט:
(האמת שזה לא נכון – זה קדימון ממוצא, אבל אכן עושים סרט על הספר הזה. בדקתי את העובדות לאשורן!
פתחתי את הדוא"ל בנימה אחרת לגמרי; שטותניקית, מבודחת, עם אזכורים מטופשים.
חזרתי עכשיו ומחקתי אותם.
לא מתאים.
זה מה שהמפתח של שרה ונקודת איסוף וגנבת הספרים עושים, לי לפחות.
הם מעלים את המציאות דרגה אחת למעלה.
כל פעם, קצת יותר.
מחכה, כמו תמיד, לשמוע ממך ולדעת מה שלומך.
למרות שאת לא מגיבה אף פעם.
אבל (היום) אנחנו מעבר לזה.
לפחות הפעם.
