המיניאטורית מאת ג'סי ברטון הוא לא ספר שקראתי בגלל היותו רב־מכר עולמי; את העובדה שתורגם ל־36 שפות ונמכר במיליון עותקים ברחבי העולם גיליתי הרבה אחרי שסיימתי לקרוא אותו.
אם להודות על האמת, המיניאטורית הוא לא ספר שהייתי רוצה לכתוב עליו; אין ספק שמדובר במוצר מוקפד, מלומד, מושקע ומתורגם באופן משובח (התודות המוצדקות לעידית שורר), אלא שכובד המשקל הזה, ההשתדלות הדקדקנית והטיפול הקפדני, לא עולים בקנה אחד עם התוצר הסופי החשוב שהוא הספר, כמכלול.
את הביקורת שיש לי ושלא אפרט אותה כאן (ותודה לביקורת אחרת שקראתי מפי מישהי אחרת על ספר אחר שהזכירה לי בדיוק מדוע אני נמנעת מלעשות את אותו הדבר) אסכם במשפט אחד: תשומת הלב של המספרת פשוט לא נמצאת במקום הנכון.
הגיבורה, נלה, היא נערה כפרית הנישאת לגבר שאינה מכירה ועוברת לגור איתו בעיר לא מוכרת. במאה השבע־עשרה, אז כמו היום, חיים בכפר נחשבו כאפשרות טובה פחות בהשוואה לחיים בעיר הגדולה.
עבור נלה חיים כאלה הם האפשרות היחידה.
אין לנלה ציפיות מחיי הנישואין, למעט התרשמויות שליליות שספגה מאמה בעיקר, והיא בונה לעצמה תפיסת מציאות מרסיסי התרשמויות שהיא סופגת מאחרים, מבקשת דברים לא משום שהיא חושקת בהם אלא משום שכך נהוג או ראוי לרצות. כשאותם "רצונות" נשללים ממנה – כשמסגרת הנישואין כפי שהחברה מצפה ממנה להתקיים קורסת, על כל המשתמע מכך – נלה מבכה את אובדנם כאילו משהו יקר ופרטי נגזל ממנה בצורה אלימה, פוגענית ומכוערת.
מה נלה רוצה באמת היא אינה יודעת ואולי בעצם אינה יודעת כיצד לברר: בעלה יודע, אחותו יודעת ושניהם משלמים מחיר כבד מאוד, כבד מדי, על רצונותיהם. דווקא על רקע החדות הברורה הזו, על רקע הידיעה המסוכנת שאפילו הסכנה שבה אינה מצליחה לעמעם את עוצמת ההיאחזות בה, חוסר הרצון של לנה מורגש ביתר שאת.
מבחינה עלילתית מדובר ביתרון: המספרת יכולה "להפוך" את נלה לממלאת מקום רב־שימושית שתחליף את כל האחרים בתפקידיהם, ברגע שהם עצמם לא יהיו מסוגלים למלאם עוד. נלה עצמה לא מאבדת דבר משום ש"החלפה" כזו אינה באה על חשבונה: אין לה משהו אחר לעסוק בו או מישהי אחרת להיות מלבד התפקיד שנדרש ממנה למלא במסגרת הנסיבות המתרחשות סביבה, אך זו בדיוק נקודת החולשה הגדולה שלה.
ההתרשמות מנלה לא נלמדת מפעולותיה או ממחשבותיה אלא נמסרת מצד הדמויות האחרות ותגובותיהן – תגובות שמתחילות כבוז מוחלט ומסתיימות בהערצה גורפת, מסוחררת, אסירת תודה. בשום שלב אין נימוק עלילתי המוכיח כי הטיעון שהן מעלות, חיובי ושלילי כאחד, הוא גם נכון.
נלה אינה עושה דברים חריגים או יוצאי דופן, אינה מביעה אמירות מחוכמות או פותרת מצבים מסובכים; היא פשוט נמצאת וזה הכול. גם כשהיא נדרשת להחליף אחרים במילוי תפקיד כזה או אחר לא ניכר שום דבר ייחודי או מעורר השתאות במעשיה. אין ספק שהעשייה תובעת ממנה אומץ, יוזמה ונחישות, אבל שעה שכל היתר מתמודדים עם תביעות תובעניות הרבה יותר, ההישגיות הריקה, המוקנית לה מעצם היותה נוכחת, נראית כמעט מגוחכת או לפחות כמו הישג קטן מאוד.
מה שגרוע אף יותר הוא העובדה שפעמים רבות מדי (אם לא בכולן) מעורבותה בהתרחשויות מרגישה כמו צורך מקצועי: משום שהסיפור מסופר מנקודת מבטה, נלה נדרשת תמיד להיות במקום שבו צריך לספר את הסיפור, בין אם היא מתאימה לכך ובין אם לאו.
בשונה מיתר הדמויות הנשיות, החורגות לחלוטין מכללי ההתנהגות המקובלים, כשהדברים נוגעים אליה הם נשארים תמיד בגובה פני השטח.
אמנם היא נקשרת לגבר שהוא בעלה (על אף שאינו באמת נוהג כך), אך זהו קשר של ידידות, הניזון בעיקר מהאופן שבו הוא זקוק לה (ורק משום שהיא סוג של תחליף למה שהוא זקוק לו באמת אך לא יכול לקבל בחברה הסגורה והמחמירה של אמסטרדם במאה השבע־עשרה). יש בו משהו מרשים מאוד, ידעני, סמכותי, מעורר כבוד ויראה, ונלה מסוחררת מהרעיון שגבר כזה יכול למצוא מפלט ונחמה אצל מישהי כמוה, אבל בשום רגע אין הסתכלות כנה ועצמאית על מה שהיא עצמה באמת רוצה, על מה שבאמת מדבר עליה ואליה בקשר הזה, בגבר הזה, במערכות היחסים ביניהם שנכפתה עליה ובכלל.
אותה תפיסה חצויה – מלאת הזדקקות וצורך מצד אחד אך בלתי מבוססת מן הצד האחר – מתגלמת גם ביחס אל יוצרת המִזְעָרוֹת האלמונית, הלא היא המיניאטורית, השולחת אל נלה יצירות מופלאות בדייקנותן החושפות את כל צפונות חייה, מוקטנים לגודל סיכה.
אך מה הרעיון העומד מאחורי המזערות האלה? הרעיון העמוק באמת? יצירת עולם שלם בזעיר אנפין מגלה לנלה כי הכול גלוי עוד קודם שהתרחש, אולם איזה צורך יש לה בידיעה כי עתידה גלוי וידוע אם היא אינה יכולה להפיק מידיעה זו דבר וחצי דבר? ולא זו בלבד אלא שעצם הידיעה מטלטלת את עולמה ומוסיפה לה חרדה מאיימת, תוספת רעה ומיותרת לכל הדעות.
את התהיות האלה מעלה נלה בעצמה: היא אינה מבינה את הטעם העומד מאחורי המשלוחים המסתוריים ועל אף שהיא נאחזת בהם, כטובע בקש, ההסבר לעולם אינו חושף את עצמו בפניה. יתרה מכך: כשיוצרת המזערות מסתלקת ומפסיקה לשלוח לה את מתנותיה הקטנטנות־מכושפות, נלה מבינה כי ביסודו של דבר לא היה בהן באמת שום צורך.
בכל מאבקיה, התמודדויותיה העסקיות והרגשיות, היא ניצבת לבדה עם פחדיה, אכזבותיה והתחזקויותיה. אם כבר, קיומה של צופת־על שמשגיחה עליה מרחוק רק מוסיף עוד חששות, עוד אי־הבנות, עוד נושאים שקשה עד בלתי אפשרי להתמודד איתם. וכדי להוסיף חטא על פשע – ההתמקדות באמנית המזערות מסיטה את ההתעסקות מנלה עצמה, מהאופן שבו נדרש ממנה להתמודד עם האתגרים הניצבים לפניה, לגלות את החוזקות והחולשות והעוצמות ונקודות התורפה שלה מעצם היותה שם, במקום החדש והמסתורי והמאיים והמופלא שבו היא נמצאת. "תיעוד" ההתמודדות, המאבק, הגילוי העצמי, עושה את ההבדל בין ספר רציני לבין צרור דפים עם אותיות מודפסות. המיניאטורית הוא לא צרור דפים עם אותיות מודפסות, אבל הוא ספר חסר.
נלה היא אולי בת המאה השבע־עשרה אבל בנשמתה מפעמת רוחה של כותבת בת המאה העשרים ואחת. ההגבלים החברתיים נמצאים שם רק לצורך קישוט, שרטוט גבולות התוחמים עולם – לא בוראים אותו.
הדמויות האחרות לא מעניינות יותר ועל אף שהמתרחש בחייהן נראה מסעיר יותר בהשוואה לשדים הפרטיים, האפורים, המנקרים והמעייפים של נלה, ההחמצה האמיתית היא חוסר היכולת למצוא את האפיון השלם שלה בתוך הערבוביה ואי־הסדר: כל מה שנלה רואה, כל מה שהיא מרגישה, זו בלילה שחורה ומבולבלת של חוסר התמצאות וחוסר שלמות וחוסר הצלחה. הכול מעורבב ולא מובן ולא הגיוני, כפי שג'סי ברטון כותבת שוב ושוב, אבל אז היא שוב, כמו כולם, פוזלת החוצה, מחפשת סיבות חיצוניות שנראות כהמצאות מעניינות יותר למה שסיפורה של נלה היה יכול לספק, ומפספסת את העיקר.
אמנית המזערות הייתה צריכה להיות ההסבר לעולם של תוהו ובוהו; החיפוש הקדחתני אחריה הוא החיפוש אחר היגיון בקיום סוער וטרוף. משום שהיא אינה מתגלה וההסבר אינו ניתן, המצוקה, הכאב והקושי גדלים ומועצמים, גם עבור אלה שגילו שיש מישהו הרואה אותם בגלמודיותם העלובה, בבדידותם המזהרת, בחדריהם המוגפים ולא עושה דבר כדי לעזור.
המזערות הגדירו מבחוץ את העולם הפנימי שחוותה נלה בחדרי חדרים, אבל הן לא אפשרו לה להסתכל אל הפנימיות שבתוך נפשה, אל המקום שבו מתחבטים הקשיים ונולדות ההבנות שיוצרות דמות, אישיות, גיבורה. אולי היה כאן ניסיון להציג את הצורך בריהוט בית הבובות כצורך להבנת "האני", אבל הוא לא נכנס באמת בעובי הקורה ולא הסביר מדוע אנשים עושים מה שהם עושים.
נקודת פתיחה לא ממומשת.
סיפורה של נלה יכול היה להיות כל־כך הרבה יותר, אבל הוא קידש בטעות את הרעיון "המקורי" על חשבון העלילה והענקת תנופה לדמות הראשית, וחבל; המיניאטורית הוא ספר שהושקעו בו מאמצים ועבודה ומחשבות, אבל כל ההשקעה הזו באה על חשבון גילוי הנפש שלעולם אינו מתגלה. בשורה התחתונה – מה זה משנה אם מדובר באמנית מזערות או בקוראת בקפה, בכף יד או בכדור בדולח?
מה משנה הייחוד כשאין דבר הממשיך אותו הלאה?
כל טוב,
גתית
