זוכרת את ההקדמה שלי מהדוא"ל הקודם – "גם מותחן יכול להיות ספרותי באופן שראוי להתעכב עליו"?
שם זה אולי לא כל כך התאים (טוב, לא צריך להגזים: ברור שזה התאים) אבל עכשיו, ללא ספק, הגיע הספר שמעניק לקביעה הוכחה ספרותית.
המינוטאור מאת ברברה ויין (רות רנדל למעשה – בשביל מה להשתמש בשם בדוי אם כולם יודעים למי הוא שייך?) הזכיר לי מאוד את הסיפור השלושה־עשר של דיאן סטרפילד: אורחת מבחוץ הפולשת לחיי משפחה תמוהה ובלתי מתפקדת, חושפת סוד אפל שהעיב על חיי הדמויות ובסופו של דבר מביאה את הסיפור לאי מבטחים של השלמה נוסכת שלווה.
המינוטואר מוגדר כספר מתח, אך הוא אינו כזה באופן מובהק: נקודת המוצא ו"המשיכה" שלו אינה רצח בלתי מפוענח או חיפוש אחר אשמים בפשע מתוחכם, אלא דווקא השאלות שהוא מעורר: מהו העיוות בבית משפחת קוסווי? מה מתאמצים כולם להסתיר בשגרת היום־יום הפשוטה והמוזרה כאחת?
תהיות אלה מכוננות אווירה עוכרת שלווה ומעוררות חרדה מטרידה, מסקרנת ומאיימת כאחד.
ששטין קוויסט היא האורחת הבולשת – פולשת, המוזמנת אל הבית כדי לטפל בבן המשפחה, ג'ון קוסווי, המוגדר בתיאורים כללים ולא מהימנים כמשוגע מסוכן ומטורף אלים ובלתי צפוי. עם זאת, ששטין קוויסט אינה הבלש "המבריק, היודע לפצח חידות מורכבות וליצור היקשים יוצאי דופן", כפי שהטעים דוד גורביץ' בספרו הבלש כגיבור תרבות – ספרות, קולנוע, טלוויזיה (משרד הביטחון, חולון, 2013, עמ' 21). היא גם נעדרת היגיון מבריק או חוזק גופני עוצמתי, יכולת ניתוח או תושיה מרשימה במיוחד. אף על פי כן או דווקא לאור זאת, היא משמשת בתפקיד הבלש ה"קולט ו[ה]מגלם את רחשי הלב החברתיים, את הצורך של בני אדם לשוב ולספר סיפור על אשמה וחטא, וידוי ונחמה […] [היא] עוסק[ת] ביחסי הגומלין שבין אוטופיה לגיהינום… מצטייר[ת] כגיבור אידיאליסטי המוכן לרדת אל עומק התהום לסכן את נפשו לשם כינונו של תיקון מוסרי שבו תלויים החיים החברתיים… [ו]מספקת לנו [הקוראים] תקווה […] [ו]הזדמנות לפנטזיה חיובית ומתקנת הנושאת את חותמו של השינוי החברתי…" (שם, עמ' 16 – 21).
ששטין קוויסט מצליחה לעשות את כל זה הודות לשתי תכונות חשובות העומדות לרשותה: אומץ וטוב לב. אמנם ששטין אינה נדרשת להפגין תעוזה מיוחדת בתנאים מיוחדים, אך האופן שבו היא נותרת נאמנה לעצמה, סרבנית וחתרנית כנגד מוראה המאיים של גברת קוסווי, מעיד על תעצומות נפשיות לא מבוטלות (בפרט לאור העובדה שהיא אכן מצליחה לערער את בטחונה האישי והנפשי של ששטין קוויסט כמעט עד היסוד). המציאות אליה נקלעה, מערך ישן מימים ימימה של התייחסות נפשעת ובלתי מהוגנת לאדם בעל מום, אינה מתקבלת אצלה בשוויון נפש. השאלה המסתורית הגדולה מעניינת אותה, אך יותר מכך חשוב בעיניה "תפקידה" כאדם היחיד הדואג באמת ובתמים לשלומו ורווחתו של ג'ון קוסווי, המטופל הבעייתי. המינוטאורוס.
התבנית ברורה וגם מימושה המעשי מתגלם – הלכה למעשה – בדמות הספרייה בבית, המתפקדת כמבוך (מדוע – איש אינו יודע), אולם הדברים אינם יכולים להיות פשוטים כפי שהם נדמים להיות:
כשנלחם מינוס עם אחיו על השלטון באי כרתים, הוא התפלל לפוסידון וביקש את תמיכתו בדמות פר צחור כשלג, אותו יעלה קורבן לאל הים, אות לנאמנותו.
פוסידון מילא את מבוקשו של מינוס אך מלכה החדש של כרתים כה הסתחרר מיופי הפר עד שהחליט לחוס על חייו ולהקריב במקומו שור אחר, מתוך הנחה (ותקווה) שאף אחד וודאי לא ישגיח בהבדל. אלא שאל הים אכן חש בהבדל (לפי גרסאות אחרות הייתה זו דווקא אפרודיטה) וגרם לאשת מינוס להתאהב נואשות בפר היפיפיה והצחור כשלג. אהבה בלתי אפשרית זו הולידה יצור כלאיים בלתי אפשרי בפני עצמו, בעל ראש שור וגוף אדם – המינוטאורוס (ביוונית: השור של מינוס).
אכזריותו וצמאונו של המינוטאורוס לבשר אדם גרמו למינוס לכלואו במבוך, פרי יצירתו של האמן דדלוס. אריאדנה, בתו של מינוס ואחותו למחצה של הייצור החייתי, הייתה האדם היחיד שהחזיק במפתח והיחידה שידעה כיצד להיכנס ולצאת כרצונה. במובן מסוים, היא הייתה האדם היחיד שהמינוטאורוס סבל את נוכחותו או לפחות אפשר אותה, שכן היא גם הייתה היחידה שיצאה מהמבוך בחיים – להוציא את תזאוס, כמובן; אריאדנה מסרה בידיו את המפתח ואף הדריכה אותו כיצד להילחץ מהמבוך לאחר שיהרוג את המינוטאורוס ויחסל בכך גם את החרפה שהמיט על משפחתה. לאחר שהצליח תזאוס במשימתו הוא נשא את אריאדנה לאישה, אך לאחר ליל כלולותיהם זנח אותה לאנחות והפליג חזרה לאתונה.
התפלץ החייתי בסיפורה של ברברה ויין הוא ג'ון קוסווי, גבר הסובל מתסמונת אספרגר בלתי מאובחנת, כמעט בלתי ידועה בזמנים ההם. המבוך הוא כאמור הספרייה הביתית שבה מצא מפלט ומקום לעסוק בחישובים מתמטיים שהיו כה אהובים עליו, כמאפיין מובהק נוסף למצבו.
אמו אכן נאפה עם גבר אחר אך היא אינה רואה כל אשמה במעשיה אלא ביטוי מוסרי ביותר לאהבה עזה וכנה. הזיקה לסיפור המיתי מתחזקת גם לאור סברתה כי "מצבו" של ג'ון נגרם כתוצאה מזעזוע עמוק, שעה ש"גילה" אותה במצב שאינו משתמע לשתי פנים עם מאהבה, הרופא המקומי.
הגברת קוסווי ובנותיה מבקשות לסיים את חייו של ג'ון, או ליתר דיוק, להלעיטו בסמי הרגעה קשים ולכלאו במוסד לחולי נפש, למעט אחות אחת – זורה, אחות למחצה, אשר תמיד גילתה כלפיו חיבה מיוחדת, אולי משום היותם שותפי גורל בחריגותם המשפחתית. זורה היא שדואגת, באחריתו של הסיפור, לחלץ את ג'ון מהמבוך המשפחתי ולהעניק לו חיים סדירים ככל האפשר, מבלי לערב גבר אחר בשיקולי אהבת האחות הכנה שלה.
אכן, ג'ון מטיל צל כבד של בושה על משפחתו, אך נדמה שזהו רק דבר שבנות קוסווי נוהגות לומר כדי להטיל את האשמה על מישהו אחר. מעשיהן בפועל מזעזעים ומביישים הרבה יותר מכל התפרצות בלתי מוסברת של אחיהן המבודד בעולמו.
בכלל, על אף שהסיפור נושא בזיקה הדוקה וברורה לסיפור המיתולוגי, הוא משתמש בו רק כתשתית, ממנה יוכל להתנתק אל חיים עצמאיים משל עצמו. כך המפלצת המאיימת הופכת לקורבן, כשאחותו – תלייניתו מתפצלת ומתגלמת בכל אחת מאחיותיו, להוציא כאמור את זורה, הצעירה מכולן. השינוי החריף ביותר נעוץ כמובן בעובדה שהמינוטאורוס ג'ון קוסווי אינו רוצח ולמעשה מעולם לא פגע במכוון באיש. הוא אינו זקוק "לבשר אדם", אלא להפך: "מבקש" להתרחק מחברת אנשים ככל האפשר. היא מזיקה לו במקרה הרע, ובמקרה הטוב הוא פשוט אדיש לחלוטין לקיומה. קורותיו אינם סיפורו של החריג והשונה בחברה אלא תיאור עולמו של הדחוי והשנוא בתוך ביתו שלו, על ידי שאר בשרו הקרוב אליו ביותר. השימוש בדימוי מבוך המינוטאורוס רווח מאוד בספרות (רק עכשיו נתקלתי בו פעמיים נוספות באופן אקראי לחלוטין) ומשתמש בדימוי המפלצת שנולדה בחטא ונזונה מדמם ובשרם של צעירים וצעירות רכים ותמימים כדי להביע עמדה כזו או אחרת. אולם ברברה ויין משתמשת באותו דימוי מיתולוגי דווקא כדי לומר משהו שונה בתכלית: המפלצת המאיימת אינה מפלצת כלל. זה פשוט האופן שבו בוחרות להסתכל עליה המפלצות האמיתיות "שבמשפחה": לא צעירות רכות ותמימות, אלא נשים מבוגרות, מעוותות ומושחתות.
ברברה ויין אינה עושה זאת בכוחות עצמה. היא נדרשת לששטין קוויסט לשם כך, הבלשית הפולשת: "… חלק מהצלחתה של הדמות הבלשית… ניתן לזקוף לזכותה של [ה]הילה הרומנטית… שכן באמצעותה ניתן לראות כיצד מתאחָה דמות הבלש עם דמות האמן: הן האמן והן הבלש עוסקים בהשפעתו של המוצג יוצא הדופן או הדימוי החריג על אופן הפרשנות של המציאות; שניהם עוסקים באבחנות שיש בהן פרדוכסים הקוראות ומפרשות מחדש את שפת הסימנים; דמויותיהם מספקות מבט חד על פעולתה הזרה של התשוקה בחיי בני האדם; ושניהם הם גיבוריו של העידן העירוני המודרני – משוטטים […] המוצאים את פרנסתם ברחוב שבו הם עוקבים אחר אובייקטים חריגים ומעניינים המזינים את אמנותם – בלשותם." (שם, עמ' 24)
ששטין קוויסט היא אמנית (הסיפור נפתח בהכרזתה "אני קריקטוריסטית") שהתחילה ברישומיה דווקא בבית משפחת קוסווי. עם זאת, חשיבות אמנותה אינה בתוצריה היצירתיים אלא בראייתה האנושית – רגשית ובממד הססגנוני – עיצובי שהיא מעניקה למשפחה המעוותת שלתוכה נקלעה. דווקא הודות להרחבתה בעניין תיאורי הנוף הסיפורי והתעמקותה בחיי הנפש של הדמויות – תודעתן, זיכרונותיהן, אישיותן והרקע החברתי ממנו צמחו – נפתרה החידה הסתומה, המבולבלת והאכזרית מאוד של ג'ון קוסווי, המינוטאורוס האנושי. אמנם כן, מקרה רצח מתרחש בסיפור, אך הוא מופיע בשלב מאוחר למדי וזהות הרוצחת נותרת שולית וסתומה עד לסיום וגם לאחריו. שבירת התבנית הרגילה של פשע – חקירה – גילוי – אישום האופיינית לעלילת מתח מאפשרת לברברה ויין לצלול הישר אל תוך מהלך העניינים הרגשי ולהשתמש בחידה הבלשית המותחת כמראה המשקפת את עולמנו שלנו – השכיח, המצוי, הרגיל.
במובן הזה המינוטאור אכן טורד את שלוות הקורא, משום שהוא דן בהרחבה ולעומק בבעיות מהותיות ומעמת אותו מול מציאות שממנה אין הוא יכול להתחמק. זו אולי אינה סוגיה מוסרית מורכבת, אך ללא ספק מדובר כאן בבעיה מהותית ומכמרת לב, החושפת פן בעייתי בעולם שאינו מבין או מתאמץ כלל להכיר את עולמו של "המוגבל". המורכבות אינה מחבלת בעיקרון המתח אלא דווקא מעמיקה אותו. ככלל, ככל שסיפור בלשי נושא במשקל של משמעות וחשיבה – חשיבות פילוסופית, הריהו מהדהד באופן עמוק יותר ומותיר אחריו חותם משמעותי יותר בחיי הצופים – קוראים.
קיימות אין־סוף יצירות מותחות, בספרות ובקולנוע, אשר מותירות את הצופה חסר נשימה על קצה כיסאו ומסתיימות כשאין מאחוריהן דבר. העלילה המותחת מקריבה את המורכבות הרעיונית על מזבח ההתרחשות העלילתית המהירה והסוחפת. אין זמן לעצור ולפתח, להתעכב, לדון או לשאול.
המינוטאור של ברברה ויין מסתיים ומותיר אחריו הכול. לא על ידי נקודות פתוחות, שכן אלה הוקפדו להיסגר היטב ללא קצוות פרומים, אלא הודות לעצב הנוגה שהוא נוסך בנו, עצב שמקורו בידיעה שיש אנשים שאלו הם חייהם ושאילו היה בוחר מישהו לספר את סיפורם, רבים הסיכויים שהוא היה נראה ככה.
כמה זה איום ונורא.
כמה זה בלתי נסבל.
רבות אני טוענת משום שעמוקות אני מאמינה כי ספרות טומנת בחובה את היכולת להשפיע השפעה מוסרית על נפשות קוראיה.
המינטואור של ברברה ויין נכלל בהחלט תחת הגדרה זו.
מותחן ספרותי שראוי בהחלט להתעכב עליו.
