אתמול בלילה לא הצלחתי להירדם. סיימתי עוד קודם לקרוא את הסיפור הראשון – מבין שלושה – בספרה של מאיה ערד, המורה לעברית, אבל זה היה הסיפור השני שפרש את תחושת המועקה המתגבשת שהפריעה לי לישון. לא באופן מורגש ולא מיד בהתחלה אלא בהזדחלות איטית כמו שטיח של טחב שנצמד לדפנות, מתפשט ומתרחב, כבד וצפוף וחונק.
ייתכן שהרגשת אי־הנוחות הזו היא בדיוק הדבר אותו ביקשה מאיה ערד להשיג, ואם כך אין מנוס מלומר שהיא נחלה הצלחה מסחררת, אבל כחוויה היא יוצרת תחושה מענגת הרבה פחות, מעוררת מחשבה מסוג אחר – הסוג שלא באמת רוצים לחשוב עליו.
אולי זו השפה הרזה, לא פיוטית או מתנגנת, שיוצרת רושם של חיים חד־גוונים בשחור ולבן; חיים שיש בהם הכול "כמו שצריך", אך אין בהם דבר; חיים שהם כמו התמונות המסודרות על המזנון בביתה של גיבורת הסיפור הראשון, אילנה, או כמו המטבח המעוצב בביתם של יורי ומיה, גיבורי הסיפור השני, ואולי אפילו כמו חווית ההתבגרות המתוסרטת בסיפור השלישי – ייצוג חיצוני של מראית עין שמאחוריו יש רק אוויר. בעצם, לא רק אוויר: גם תחושת החמצה ופספוס, מציאות של "ליד" ובערך, אף פעם לא בדיוק במקום.
אילנה, גיבורת הסיפור הראשון, היא מורה לעברית שמגלה שהעברית חומקת ממנה – הן במובן שבו היא לא מצליחה למצוא את עצמה מתבטאת בה דרך המילים והן במובן שכל הפעולות והיוזמות שהיא מגייסת את עצמה אליהן, אלה שקשורות לשפה ולספרות ולתרבות, פשוט לא מצליחות להמריא. איך שהוא, הן נקשרות תמיד לשמו של גורם אחר והיא – היא רק המתווכחת, החוליה המקשרת, החיוורת, העלומה־אילמת. משום מה, היא אף פעם לא מצליחה לתפוס את מרכז הבמה, אפילו לא (או בעיקר לא) בחייה שלה־עצמה.
תמר, חברתה הטובה והקרובה, ראשת המחלקה לספרות עברית, חוזרת לארץ ובמקומה מקבלת אילנה את יועד ברגמן־הררי, התגלמות המשכיל היהיר על פסגת האולימפוס האקדמי; זה שטוב מדי לכל מסגרת שהינה בהכרח קטנה עליו, משום שהוא בטוח שהוא, ורק הוא, יודע הכול ויותר טוב מכולם; זה שלא יטרח אפילו להגיב כלפי מישהו שנתפס בעיניו כפחות – פחות ידען, פחות נאור, פחות מתקדם; זה שישקיף במבט צונן על הטיפשים שלא מבינים עד כמה הם מדשדשים מאחור, או במקרה היותר גרוע – לא יטרח להשקיף עליהם בכלל.
יועד ברגמן־הררי הוא פרופסור לספרות שכמעט לא קורא ספרות, כי ספרות בשבילו היא חומר – לא הכלי ("אני מסתכל על מה שאני צריך אבל קורא ברצינות רק את הכלים: בעיקר פילוסופיה, קצת פסיכואנליזה. פה ושם סוציולוגיה, אנתרופולוגיה. ככה, בקטנה" מאיה ערד, המורה לעברית, מודן, מושב בן שמן, 2018, עמ' 27).
מה זה אומר בדיוק? מודה שעדיין לא הצלחתי בדיוק להבין.
זה לא רק משום שהוא צעיר אלא משום שכך מאיה ערד בונה את דמותו, מתארת אותו באופן מציאותי כל־כך (אולי מציאותי ממש?), עד שאי אפשר שלא להתחלחל ולהירתע. לעומת רהבתנותנו המקמצת, נדבנותה השופעת והאימהית של אילנה אכן מצטיירת כעומס טעון מדי, אבל בשונה ממנה אין לגביו ולו נקודת זכות אחת: יועד ברגמן־הררי הוא דמות שלילית, מנוכרת ומעוררת התנגדות למין הופעתו הראשונה ועד לרגע שבו הוא נחשף בשיא קלונו (שהוא, בעיניו, פסגת תפארתו ועוצם ידו).
הסיפור הזה, הראשון, הוא סיפור פוליטי מאוד.
מצד אחד, הוא מגנה את הביקורת על מדינת ישראל, כל עוד היא שומרת על גבולות הגזרה המותרים, אולי אפילו רואה בה תנאי הכרחי ונחוץ ("אני ממש לא מגינה על ישראל בכל מחיר. להיפך, אני ביקורתית מאוד, בייחוד בשנים האחרונות, זה לא בסדר מה שעושים שם, בשטחים, אבל מכאן ועד השוואה עם גרמניה הנאצית…" אומרת אילנה בעמ' 51); מצד אחר הוא מרחיב את התמונה ומראה את הניתוק שעומד מאחורי הביקורת הזו, זו שמתייחסת למדינת ישראל כמו אל ילדה קטנה וסוררת, שלא מתנהגת בהתאם לציפיות ש"הצעירים" לא טורחים אפילו לפתח כלפיה ("לצעירים יהודים באמריקה נמאס מהדור שלכם, שמגן על ישראל בכל מחיר, לא משנה מה היא עושה…" אומר ברק, בנה של אילנה, בעמ' 50).
הביקורתיות המתורבתת, המרוחקת, האנינה, היא (לכאורה) סממן של שכל ישר – לא של רגשות מתלהמים, אך ככל שהמספרת מעמיקה ומקצינה בתיאור דמותו הבלתי נסבלת באמת של יועד, כך היא חושפת את הבעייתיות בהתנהלותה של אילנה. אמנם היא יוצאת נגדו במאבק הססני שמתעצם לא משום שהיא מתחזקת אלא משום שהיא מתקשה כבר לשתוק נוכח הדברים הבוטים והמעוותים שהוא אומר, אלא שככל שהיא נלחמת חזק יותר כך מתחוור שהיא חוטאת בדיוק באותו הדבר, שייכת לאותו העיוות, חלק מהבעיה ולא מהפתרון.
העימות הפוליטי כל־כך חריף עד שהוא מסיט את תשומת הלב מהעניין האמיתי: המורה לעברית הוא לא אסופת סיפורים על "שלוש נשים, שהן או ילדיהן היגרו לפני שנים לארצות הברית, [ש]נקלעות בחלוף הזמן למשבר, וחשות שעליהן לנקוט בצעד קיצוני כדי להיחלץ ממנו" (הכריכה האחורית).
המורה לעברית הוא סיפורן של שלוש אימהות מושתקות, חסרות ביטחון, עמדה והרשאה עצמית להיות הן עצמן – נשים, בנות אנוש, בריות שתופסות מקום בחלל ובזמן. ההבנה הזו מתגבשת רק בסיומו של הסיפור השלישי, Make New Friends, כשהגיבורה הראשית אפרת מבינה שהיא לא באמת חיה את חייה. יש לה בת מתבגרת (ליבי), מבוגרת וחצופה, תובענית וילדותית, אבל אפרת לא מעיזה לחנך אותה: היא מרחמת עליה, מפחדת להפעיל את הסמכות ההורית הנחוצה עד כדי דחיפות, וכל הזמן שותקת ומשתיקה את עצמה אל מול כל הדברים שהייתה רוצה להגיד אך אינה מעיזה לומר (עד שהיא כבר אינה מסוגלת להתאפק, מתפרצת בשליפות נמוכות ונכנעת, נגד רצונה, לוותרנותו המוחלטת של בני, בעלה).
אפרת, כמו אילנה, נמצאת במערכת יחסים עם גבר טוב ואוהב, שוויוני ומעריך אך על אף שהוא מקשיב לה ואפילו מבין את המקום שממנו היא פועלת, הוא לא באמת רואה אותה, לא באמת מקבל את דעתה – לא רק בנושאים של התנגשויות בין דעות אלא כאישיות עצמאית העומדת לעצמה, בפני עצמה.
בעלה של אילנה, שלי, לוקח את הביטוי הזה לנקודת קצה: קולו כמעט שאינו נשמע והשיח בינו לבין רעייתו כמעט ואינו נוכח ברמת הסיפור. הקול שלו נעדר לא רק באופן מילולי – אפילו בכתיבה הוא אינו מצליח להביע את עצמו, כותב כבר עשור ספר שאינו כותב באמת, מנימוק לא ברור שיכולות לו אלף פרשנויות אבל גם סיבה שתקנית ברורה אחת.
המכנה המשותף בין שני הבעלים (כנראה שלא בכדי שמותיהם הם בני שלוש אותיות בלבד) נועד להמחיש את המכנה המשותף בין שתי הרעיות, שתי הנשים שכביכול מוגדרות על ידי המסגרות המשפחתיות, החברתיות והתעסוקתיות שאליהן הן משתייכות אך בפועל מגלות שהן לא מוצאות להן ביטוי וערך באף אחת מהן; לא רק משום שההגדרה צרה מלהכיל אותן אלא משום שהן עצמן אינן מכילות את עצמן מלכתחילה.
כדמות, אילנה ניחנה באותה צייתנות נרמסת המאפיינת את כל גיבורי וגיבורות הסיפור. מבחוץ היא נתפסת (בעיני יועד) כאיום מפריע שיש להסיר מן הדרך, בדומה מאוד לאופן שבו נתפסת מרים, גיבורת הסיפור השני, בעיני כלתה מיה: מישהי מעיקה שקשה עד מחניק להתנהל תחת עצם קיומה ("זה פשוט שהיא שם… ויש לה עיניים בכל מקום. אני קמה בבוקר, היא שם. אני יוצאת החוצה עם קפה, היא מסתכלת עלי. אני רוצה לשבת על המחשב לעבוד, היא שם, שואלת שאלות. […] זה כאילו מישהו שם עלייך מצלמה, עשרים וארבע שעות…" שם, עמ' 89). בפועל, אילנה – כמו מרים – היא אשה חלשה, לא רצויה, לא מעודכנת. שום דבר לא מונח אצלה במקום.
יש באילנה משהו עצוב של חוסר מיצוי; לא משום שלא מימשה את חייה – להיפך: היא מרבה להתרפק על העבר שבו השיגה הרבה – אלא אולי משום שנדמה לה, שמה שהיא מבקשת ומה שהיא אומרת לא נמצא בסנכרון עם מה שהתכוונה באמת לומר, לרצות, להיות, להביע.
גם מיה, רעייתו של יורי / יורם בסיפור השני מבינה שהיא חיה חיים שאינה רוצים בהם, שמשהו השתבש לה בדרך.
אילנה, מרים, אפרת ומיה פועלות על פי ההנחה שהחיים פשוט יסתדרו מעצמם ויגדירו גם אותן על הדרך, מעצם מהות התפקיד שיהיה עליהן למלא. אולי גם יורי, שלי וליבי חושבים את אותו הדבר: נגיע והאישיות פשוט תיווצר.
אלא שזה לא קורה, לאף אחד מהם, אף פעם.
אילנה חוזרת שוב ושוב על הנקודה, כיצד לא חלמה שעלייתה למטוס לפני ארבעים שנה תשנה את מהלך חייה באופן כה מוחלט וחד־משמעי. אך האם היו אלה החיים שרצתה לחיות? אשה פעלתנית ונמרצת כמוה שנשארת תמיד בצד, שמארגנת ומפעילה ועושה וטורחת ולא זוכה להערכה המקצועית שלה זוכים עמיתים מלומדים יותר, מרהיבים למראה אך ריקים מתוכן?
העבודה שלה אימהית יותר משהיא מקצועית, על אף שהיא משקיעה בה הרבה – הרבה יותר מכפי שמשקיעות מיה, הדוקטורנטית לפסיכולוגיה שרק מתקתקת על המחשב כל היום או אפרת, "שגמרה דוקטורט בביולוגיה ועבדה כחוקרת כמה שנים, במשרה חלקית, עד שלפני שלוש שנים, כשהילדים גדלו קצת, מצאה משרה קבועה כמנהלת מעבדה" (שם, עמ' 217). היא מתייחסת לתלמידיה כאילו היו ילדיה בעוד שילדיה רחוקים ומרוחקים ממנה, במישור הגיאוגרפי ובמישור הנפשי כאחד:
בתה יעל גרה במדינה אחרת, בוחרת לבלות את חופשותיה עם חברים, מחזיקה בעולם מושגים שנשמע לאילנה כמו שפה זרה מתרבות לא מוכרת.
בנה ברק מנוכר ממנה אפילו יותר: היא לא יודעת מה קורה בחייו, עם מי הוא חולק אותם ומה יש בהם. כמו אדם שקשור אליה אך ורק מבחינה גנטית ולא בשום מובן אחר.
הם לא עצורים ומאופקים – הם אנשים זרים ממש, לכן גם המקום שהם תופסים בסיפור הוא מזערי עד כדי אזכורי בלבד.
אילנה אמנם נזכרת בהם לעתים תכופות אך ההתרפקות על עברם המשותף נעשית במסגרת הביכוי על אובדן עברה כתקופה של ימי תהילה וזוהר. במציאות ההווה מתקיים ביניהם קשר סיבתי, כפי שמתקיים בינה לבין כל היתר: היא שקופה להם ומשקיפה עליהם מבחוץ, מהצד.
אותו ריחוק מנוכר מאפיין גם את יחסיה של מרים עם בנה יורי / יורם, זה שעזב לפני עשרים שנה אבל גם קודם, לא באמת דיבר איתה. כל הדברים שרצתה שיקרו לו, שהתגאתה שקרו לו, קשורים לציפיות שלה, לעובדה שילדה אותו – בן יחיד – בגיל מבוגר, אבל היא לא יודעת מה הוא מרגיש או רוצה; על מה הוא נלחם וכמה באמת הפסיד בחייו.
כמו אפרת המתגעגעת לליבי התינוקת, גם מרים מתרפקת על התקופה שבה יורם הילד היה כרוך אחריה, מעריץ ונצמד ומחבק ומתחנן לאהבה. שלב הילדות המוקדם הזה נתפס בעיניהן כפסגת האושר והן נאחזות בו ודבקות בו בכל הכוח. הן לא מסוגלות לראות את ילדיהן כפי שהם היום, יצורים מסויגים ושתקניים, ולכן הן חוזרות שוב ושוב לרגע לפני שהכול השתבש, הרגע שבו הם עדיין היו בריות קטנות ומלאות אהבה.
במובן מסוים זה מרגיש כאילו המבוגרים נמצאים מצידו של האחד של המתרס ("אני לא מתביישת להגיד, אפילו שזה לא באופנה, היה לי קשה עם זה שהם עזבו את הארץ" אומרת מלכה, חברתה המבוגרת של מרים, בעמ' 135) ו"הצעירים" נמצאים בצידו השני.
אבל למה באמת מצפים "הצעירים"? מה באמת מעניין אותם? הייצוג שלהם מובא רק מצד הזרות ואי־המוערבות האדישה עד המתנערת ביחס למדינה, ליהדות ולמושג "ישראל": יועד שמצקצק בלשון נוכח כל ביטוי וגילוי של יהודיות או ישראליות; יעל וברק (האם זה רק מקרה ששניהם שמות תנ"כים, המופיעים יחדיו בשירת דבורה?), שאפילו לא זוכרים מתי חל ראש השנה; יורם, שעושה פרצוף כשמדליקים נרות שבת; או אולי ליבי (בסיפור השלישי, שלא בכדי כותרתו באנגלית) שבכלל לא מכירה בישראל – זה לא מקום שעובר לה במחשבות, קל וחומר שלא בלב, והסיפור האמריקני לחלוטין שלה רק מדגיש את הניכור בינה לבין המקום שהיה פעם המולדת של אימא ואבא, הבית שהיה אמור להיות גם הבית שלה.
המורה לעברית הוא ספר תלת ראשי על ניכורי הורי־אישי־עצמי. אילנה, מרים ואפרת עושות ככל יכולתן כדי שלא לזעזע, שלא למשוך תשומת לב, שלא לטלטל את הסירה. יש בהן נכנעות שגובלות בביטול "האני" – הן רק חושבות אבל לא מעזות לדבר (אפרת מצטיינת בבניית מערכי מענה שלמים בתוך הראש, מיה – דמות משנית חשובה – משחררת פיסות מידע לחברתה הישראלית לשעבר ומרים לא באמת מספרת) וכשהן כבר מדברות זה יוצא עקום, לא טוב, לא נכון.
יש ייצוג תלוש מאוד בייצוג הנשי הזה, שמתכתב עם הניתוק מהארץ: משהו מוחלש, מושתק של נשים שלא לוקחת לעצמן מקום להיות הן, כי אין להן מקום כזה בתוך עצמן.
הן אימהות לא משום שזו מהותן אלא משום שאין להן הגדרה אחרת.
הגדרה האימהות שלהן היא, במובן לא מבוטל, הגדרה ריקה, כמעט מיותרת.
אילנה מאבדת הכול – לא רק את הילדים "האמיתיים" אלא גם את אלה שהיו ילדיה ולא יהיו עוד, התלמידים שלא תזכה כבר ללמד.
מרים מסיימת את סיפורה בנימה חיובית: בנה מכיר בה כאימא; אך מה היא היתה קודם, ליד, תוך כדי – לכל הביטויים האלה אין שום ארמוז או התייחסות.
רק אפרת מעיזה להיות "אפרת" בסיום הסיפור. רק היא מעזה לבסוף לגלות את עצמה ולפתוח פתח לעתיד חדש, אפשרי, מבטיח: "אין לה עם מי לשבת, אפרת מבינה פתאום. אין לה חברות. יש לה קולגות. יש אנשים שהיא מכירה דרך העבודה של בני. נשים שהיו להן ילדים בגילים דומים, ועכשיו, אחרי שהילדים גדלו, הכול ניתק. בעצם, היא מבינה עכשיו, שום דבר לא השתנה מאז שהייתה ילדה. היא לא יודעת איך ליצור חברויות, איך להיות חברה. היא מצאה בן זוג, להקים איתו משפחה. קשרה בריתות שסייעו לה לעבור את השירות הצבאי, את הלימודים באוניברסיטה, את גידול הילדים. אבל חברות – חברות ממש – לא נערות ללמוד איתן למבחן, אמהות להעביר איתן זמן בגינה – הדבר עצמו – זה לא היה לה מעולם. עכשיו מאוחר מדי. היא לא יכולה להתחיל.
זה מה שהיה לה עם אדיטי, אפרת מבינה עכשיו. הדבר עצמו. והיא כעסה עליה כי הבת שלה לא גילתה מספיק עניין בליבי. זה גם מה שנטע הציעה לה, חברוּת. היא ראתה אותה רק כאמצעי, אמא לילדה שיכולה להיות חברה של ליבי, אבל נטע פשוט רצתה להיות חברה שלה. היא כל־כך לא מורגלת בחברוּת שלא נתנה את דעתה על זה עד עכשיו.
היא תתקשר לנטע כשתחזור הביתה, היא מחליטה. תקבע איתה משהו. לא אכפת לה מה הולך בין ליבי לנגה. לא מעניין אותה" (שם, עמ' 242).
ההצגה הספרותית הזו אינה התרסה מגדרית הזועמת את הידחותקן של נשים אל מאחורי הסינר והכיריים – גם הגברים בספרה של מאיה ערד מושתקים באותה המידה.
בסופו של דבר כל אחת מהדמויות (הנשיות והגבריות כאחד) מגלה מה היא הייתה רוצה שיהיה בחייה, מה הדבר האמיתי שהיא מעוניינת בו. כמאמר הקלישאה, המשברים אכן יוצרים הזדמנות שניתן ואפשר למנף אותה. אפרת היא היחידה שמשכילה להבין את הפסול בהתנהגותה ובגישתה לחיים ואז הפתרון מגיש לה את עצמו כמו על מגש של כסף. גם אצל מרים זה קורה, או מתאפשר ליתר דיוק, הודות להבנה שחברתה החדשה מתווכחת לה. רק אילנה, כך נראה, תישאר תקועה לנצח, קפואה בזמן, התגלמות הגלותיות המאובנת, גלותיות מבחירה, זו שאפילו העברית שלה הופכת בסופו של דבר לשפה מתה. לא בכדי אותה שורה פותחת וסוגרת את הסיפור שלה :
It wasn’t a very good time for Hebrew.
המורה לעברית הוא סיפור על ניתוק מהעצמי שמיוצג על ידי ניתוק מהמולדת, המקום המגדיר, הבראשיתי; דוק של בדידות פנימית שהחברה בחוץ לא מצליחה לטשטש.
רק אחרי תהליך השבר, העמידה המפלחת מול הכאב העצום של הסוף, של הלא־כלום, של הנגמר – משהו יצליח להיוולד מחדש. לא אצל כולם וכולן אבל כן אצל אלה שיהיו חזקים מספיק לעשות את מה שאינו בהכרח מובן מאליו.
כל טוב,
גתית
