מבחינה עובדתית המהגרת מאת מנג'ו קפור הוא אוסף של נסיבות: בחורה מבוגרת צריכה להתחתן כי היא אשה מבוגרת בהודו של שנות השבעים; אביה נפטר; היא גרה לבד עם אמה בתנאים עלובים ואין לה שום אפיק שממתין לה למעט חיי נישואין ומשפחה.
מבחינה עובדתית נינה, הבחורה המבוגרת בת השלושים, היא אשה עצמאית שעובדת ומתפרנסת ומקיימת עולם שלם משל עצמה, עולם שבו אמה וחברתה הטובה (שמבוגרת אפילו יותר ממנה) תופסות מקום מרכזי ומשמעותי מאוד בחייה.
בין שתי העובדות האלה מתקיים הסיפור שלה.
אין ספק שנינה מרגישה את הבדידות, את חוסר ההשתלבות בחברה, את העובדה שהיא לא כמו כולם – לא במסגרת המקובלת של בית־משפחה־ילדים־תמיכה־של־בעל. העניין הוא שהבדידות שנינה סובלת ממנה היא בדידות עמוקה יותר – בדידות של חוסר אונים וחוסר ביטחון וחוסר אמונה ביכולת להסתדר לבד בחיים שלא נראה שבאמת ממתינים לה. בסוף הסיפור נינה נשארת לבד, אבל לגמרי לבד – בלי אמא, בלי חברה, בלי ארץ מולדת, בלי שום תמיכה משפחתית וחברתית משום סוג שהוא – אבל הפעם היא כבר לא בודדה ובעיקר כבר לא מפחדת, חרף כל החוויות שעברו עליה. הבדידות הגדולה שהיא מרגישה בתחילת הסיפור מקושרת (בטעות) לגבר (או להיעדרו) אבל לאמתו של דבר היא לא תלויה בו אלא בה עצמה. על אף אמה וחברתה והמסגרת המסודרת של עבודה וחיים מאורגנים ועל אף שלה עצמה לא היה רצון עז להינשא, וודאי לא מחדווה אלא מסוג של תחושת מחויבות ואחריות משפחתית וחברתית, העולם נראה מאיים הרבה יותר בתחילת הסיפור מכפי שהוא נראה לה בסיומו. באותו סיום, עובדתית, יש לה הרבה פחות אבל גם פחות למי ומה להוכיח. אין לה מחויבות או חובות שהיא צריכה לעמוד או להימנע מלהיכשל בהן. היא מתחילה מאפס, ללא מטענים, משוחרת מכבלים כובלים בדרך אל שחרור מעשי ונפשי כאחד.
לבד אבל כבר לא בודדה.
הגבר שעמו נינה מתחתנת, אננדה, הוא הודי כמוה אלא שהוא מהגר. למעשה הוא לא רצה להיות מהגר – מבחינתו הוא היה נשאר בהודו במשך כל חייו, יחד עם הוריו שהקריבו את כל מה שהיה להם על מנת שיצליח לממש את עצמו בצורה המיטבה והמכניסה ביותר. אננדה לא רצה להתחתן: החיים המסוגרים והמסודרים התאימו לו ולאופיו המסוגר והמסודר. לא היו לו שום שאיפות לשום אפיקים חדשים, אלא שאז הוריו נהרגו בתאונה מצערת ולא היה לו בעבור מה ומי להישאר. לא היו לו שורשים חזקים שקשרו אותו למקום – גם לא לאחותו שנישאה זה מכבר והקימה משפחה וחיים חדשים משלה.
האפשרות להגר לקנדה, כמו הדוד שנסע לשם להיות רופא שיניים, הופכת לעובדה מוגמרת ואננדה נוסע ומגלה את ההבדל התהומי שבין משפחה לבין קרובים רחוקים שלא מבינים את התרבות ולא מתייחסים אליו באותה חביבות קהילתית עוטפת־שייכת כפי שנהגו בו בבית.
שם, בקנדה, הוא הופך להיות רופא שיניים ומחקה את החבר הקנדי שלו, שמגשים את החלום על החיים המושלמים של אשה יפה (שקודם יצאה תקופה קצרה עם אננדה), בית יפה, ילדים וכסף, במסגרת של החזרת הלוואות ממושכת ומסלול קבוע שמוביל אל ההצלחה הכלכלית הנקייה שהיא הדבר הרחוק ביותר מהודו המלוכלכת (תרתי משמע), כי בקנדה הכול נקי ואין שחיתות ואנשים לא מתערבים לאף אחד אחר בחיים או בוחשים לו בקלחת.
אננדה מצליח להיות מה שהוא מנסה להיות אבל בחדרי־חדרים קיימת בעיה גדולה של חוסר אונות שהוא לא מדבר עליה. אננדה לא מטפל בה גם כשהיא מפריעה לו לפתח קשרים זוגיים, בעיקר משום שמטבעו הוא לא אדם שמחפש זוגיות או חיים שיש בהם שיתוף ויחד. משהוא לא מצליח למצוא את עצמו עם הבנות המערביות של קנדה הוא מתרצה להיענות לשכנועיה של אחותו ולבחור בנינה ההודית בנישואי שידוך. במובן הזה, אננדה מתחתן עם נינה מאותה הסיבה שנינה מתחתנת איתו – בשביל תו התקן החברתי שהוא מבקש להשיג, מדליה שתוכיח את היותו מהגר מוצלח ואזרח מוצלח ואדם מוצלח שנטמע בהצלחה בחברה.
חוסר התפקוד המיני מפריע לו בנישואיו (על אף שניסה לעקוף את הבעיה בתכסיסים שלא עולים יפה) והוא מחליט לטפל בעניין והולך למרפאה שעולה לו, כפי שהוא חוזר ומדגיש, כסף רב. רב כל־כך שחבל לו שההשקעה תתבזבז רק על אשתו החוקית. הוא מצטער שלא עבר את התהליך קודם אבל אין לו שום נקיפות מצפון או השגות מוסריות למצות את האפשרות "להצדיק את ההשקעה הכלכלית" גם אחרי שנישא. אחרי הכול, הוא לא עשה את זה בשביל נינה או בשבילם, למרות שזה מה שהוא בוחר בתחילה לומר, כי לאננדה אין באמת קשרים רגשיים עמוקים לאנשים שבחייו – לא לאחותו, לא לדוד שלו ולא לנינה. הוא מחבב אותה ונוח לו לחיות איתה וללכת איתה לקניות ולבשל לה את המאכלים שהיא אוכלת ולשלב אותה בחברה מתוך תחושה של הכנסת אורחים והצגת ערכי ההגירה לראווה, אבל אין לו אהבה אמיתית אליה, חיבה אמיתית דווקא אליה, ידידות כנה איתה ולא עם אף אחת אחרת. הוא לא מרגיש מחובר רגשית אליה יותר מכפי שהוא מרגיש מחובר למאהבת שהוא בוחר לקחת לו – על אף שלמעשה נראה שדווקא איתה הוא יוצר חיבור, שעל אף היותו גופני ונצלני במובן מסוים, משחרר את אננדה מהמחויבות להיות הבן הטוב והאח האחראי והבעל המיושב ורופא השיניים המקצועי ומאפשר לו להיות משוחרר וחופשי, אפילו פרוע (אך למרות הגילוי הזה, אננדה לא נשאר נאמן למאהבת או למערכת היחסים ביניהם כי הוא צריך להמשיך "להצדיק" את ההשקעה הכלכלית של הטיפול).
אננדה מסתכל על עצמו דרך רשימת דרישות שמצמצמת אותו לעמודות שלא מגדירות אותו כפי שהן מגדירות את מה שהוא רוצה להיות או האופן שבו הוא רוצה להצטייר בהשוואה למה שהכיר והמקום שממנו בא. שאפתנות היא לא תכונה נוראית אבל אננדה לא חותר קדימה כדי לאפשר לעצמו סביבת קיום נוחה. הוא לא נוכח בחיים שלו במידה כזו שהנוחות (או היעדרה) חסרה לו במיוחד. החוויה האמיתית שלו היא של עמידה בדרישות: הוא נדרש להיות מהוגן ומסודר, נדרש להחזיר חובות ולהתפתח כלכלית כדי להפגין הצלחה, נדרש להכיר תודה ולהיות מרוצה בחלקו. האש הפנימית שלו אולי בוערת במקום אחר אבל הוא לא פנוי לצפות בבעירה שלה. הוא מאמץ אש בוערת של אנשים אחרים ותפיסות אחרות, מחקה מדינות ותרבויות אחרות ומזניח כל אפשרות להתבוננות כנה ואמיתית אל תוך־תוכו פנימה.
אצל נינה הכול קיים. היא מרגישה רחוקה מאוד מכל הדברים שפעם הגדירו אותה ושהיה עליה להמיר כדי לא להרגיש בודדה בחייה כאשה לא נשואה: קהילה, אמא, חברה, עבודה. לפני אננדה הבדידות ברווקות נראתה לה כאיום החמור ביותר אבל לאחר שהפכה לבודדה בנישואיה הבינה שהיו דברים גרועים ממנה, או גרועים לא פחות.
מבחינה מעשית נינה הייתה צריכה להתחתן עם אננדה כי אחרת לא היה עולה בידה לצאת מהודו וללמוד להקשיב ולהכיר את עצמה מחוץ למסגרות שהגדירו אותה בדיוק כמו שהמקום החדש והרעיונות החדשים וחלומותיהם של אחרים מנסים להגדיר אותה. אימוץ תכנים מיד שנייה חוסך מאמץ וטרחה והקשבה והתבוננות פנימית שאינה בהכרח קשה אבל היא בהחלט תובענית.
אננדה עצר שם. נינה לא עצרה.
היא התחילה לחשוב מה פירוש הדבר להכיר את עצמה ללא עבודה וללא חברים וללא משפחה וללא השכלה – ללא דבר בעצם. מי הייתה ללא כל הדברים שריהטו את "נינה"? הדברים שהיא עושה, שמיוחסים אליה, שרכשה או שהשיגה או שטרחה בעבורם אבל כשהם עומדים לעצמם הם לא בהכרח מייצגים אותה.
הבדידות שלה מתמשכת ועקבית כי היא לא הצליחה להביא את כל הדברים האלה איתה לקנדה – הם נשארו שם, מאחור, ונינה הייתה צריכה ללמוד לבחון את עצמה מחדש, לאורם ובעיקר לאורה. בהתחלה היא צוללת אל הספרים שפתחו לה פתח אבל בשלב מסוים זה כבר לא מספיק. היא מצטרפת לקהילה חברתית תומכת אבל היא לא מצליחה באמת לספר מה עובר עליה ומה קורה לה. היא מתחילה ללמוד ספרנות (מידענות) ומגלה שהיא אוהבת את העיסוק הזה, שיש בו שילוב מעניין של דברים שפעם עסקה בהם ודברים שהיא מעוניינת לעסוק בהם עתה. היא פוצחת ברומן עם אחד הסטודנטים, גם הוא נשוי למהגרת הודית, ולמרות שאין לה אשליות או רצונות היא לא יכולה לדבר עם אף אחד על מה שעובר עליה ושוב היא נשארת לבד עם הבדידות והסודות שלה. רק שהיא נוסעת הביתה, לביקור, היא שופכת את ליבה בפני החברה שלה, אבל זה מרגיש כמו מישהי שזורקת חבילה טעונה רגשית על מישהו זר, מתוך ידיעה שהקשר הזה לא ימשיך להתקיים אל תוך החיים הנוכחיים שלה. זו לא בחירה שלה אמנם, היא הייתה רוצה להמשיך את הקשר והיא מבינה שהוא טוב יותר מכל הקשרים האחרים שיצרה בקנדה, אבל היא גם מבינה שהיא עברה לחיים אחרים ושאין עבורה דרך חזרה.
כשאמה מתה כל הקשרים לעולם הישן ניתקים והיא עוזבת את הודו ואת אננדה ואת קנדה ומתחילה מחדש במקום אחר, לבד. לגמרי לבד. הפעם הלבד הזה לא מפחיד אותה כי הוא לא לבד של תו הסיום אלא לבד של התחלה. נינה, על אף כל הדרך שעברה, לא ברורה מאוד לעצמה. היא יודעת מה לא טוב לה – לא טוב לה הגבר הזה שלא מבין ולא מקשיב ולא רואה אותה; כואב לה על אימא שלה ועל החיים העלובים שהיא חיה, בלעדיה; כואב לה על הריחוק מאנשים ומקהילה – אבל היא לא יודעת מה כן.
אולי יש בעצם רק דבר אחד: העבודה החדשה שלה.
פעם היא קראה ספרים כדי להרגיש בודדה פחות – הם היו החיים שלה. עכשיו היא לומדת איך לתווך בינם לבין אנשים, בין אנשים לבין מידע, בין אנשים למה שהוא רוצים או צריכים לקבל דרך מילים ומשפטים ועובדות וסיפורים. במובן מסוים היא עולה מדרגה ובמקום נצרכת הופכת למסייעת והעלייה הזו מעצבת מחדש את תחושת השליטה שלה. כמורה בהודו היא לא אהבה את תלמידיה כמו שאהבה את החלפת הרעיונות ושיתוף המידע. מה שהיא עושה כעת מתאים לה יותר. תשומת הלב מתחילה לנוע לכיוון המקום הנכון.
שאיפתה הפנימית של נינה לא הייתה להתחתן. הייתה לה מערכת יחסים שלא הבשילה לכדי חתונה והיא למדה להסכין עם המצב שהיא תחיה לבד עם אמא שלה עד סוף חייה. להוציא את העליבות הכלכלית האיומה, שבה בעצם חיו כולם, היא לא סבלה באמת. הסיבה שבגינה הסכימה להינשא הייתה כדי לרצות את אמה ולהרגיע אותה (למרות ש"ההרגעה" הזאת גרמה לה להתרחק ממנה עד קצה העולם), משום שזו רצתה עבורה עתיד אחר, טוב יותר, עשיר יותר, בטוח יותר. הפרידה הרחוקה ממנה הייתה ההקרבה שהאם הייתה מוכנה להקריב כדי להבטיח את חייה הטובים של נינה. ולכן, כשהיא מרגישה שהיא הגשימה את מטרתה ורואה את נינה יפה וזוהרת ומוצלחת, היא פשוט מתה, כמו בהעלה האחרון לאו. הנרי. אבל נינה לא סיפרה לה את האמת על הבדידות שבה היא חיה, על הרומן שהיא מנהלת או על בגידותיו של אננדה (על אף שהיא עצמה לא נשברת כשהיא מגלה שהוא בוגד בה; היא פשוט תוהה איזו מין מערכת יחסים יש להם, כשהם בוגדים האחד בשנייה בלי שום ייסורי מצפון או אשמה). כמו אננדה, גם האם רצתה את האשליה ונינה הייתה צריכה לספק אותה. לכן, רק עם מותה, נינה הייתה יכולה להשתחרר מעול האחריות שהוטל עליה ולצאת אל עתיד שהיא בחרה ליצור לעצמה – לא עם הבעל שרצה אותה מאותן סיבות שגויות שבגינן היא רצתה אותו. היא יודעת שהיא אינה יכולה להישאר במקום, משום שאין שם דבר שהוא שלה. אין לה שורשים ולכן אין לה לאן לחזור, כי הוא כבר אינה מי שהייתה לפני שעזבה, והיא לא יכולה להיות במקום החדש כי היא אינה כמו כולם והיא אינה שייכת להיכן שכולם שייכים. נינה צריכה ליצור לעצמה את הדרך שלה לבד, מתוך תמהיל שהוא ערבוב של הדברים שהייתה וכל הדברים שאיבדה וכל הדברים שאינה וכל הדברים שהייתה רוצה להיות. הרצון הפנימי הזה לא נוצץ או גדול או מפואר – הוא פשוט ובסיסי ויסודי אבל הוא משוחרר מכל תלות, מכל חיקוי, מכל אימוץ דרך של מישהו אחר שאינו היא עצמה.
הסתכלות החוצה באה על חשבון ההסתכלות פנימה.
לא ניתן להסתכל לשני כיוונים בעת ובעונה אחת; צריך לבחור להיכן מפנים את המבט.
במובן זה הנישואין בין נינה לאננדה הצליחו משום ששניהם השתמשו בהם כקרש קפיצה בדרך להיות עצמם, חופשיים מלפחד ממה שיגידו עליהם כרווקים מבוגרים ולבחון מה מתאים לחלומות ולציפיות שהם רוקמים לעצמם. אננדה הלך דרך מסוימת ועצר. גישת המיצוי האנוכית והצרה שלו מעידה על הפינוק המהותי שקיים בו – הילד שהוריו נתנו לו הכול עד כדי שכך שמבחינתו פסגת ההתחשבות היא להניח למישהו אחר להעביר ערוץ כשהוא צופה בטלוויזיה. אננדה לא תופס את עצמו במרחב, בעיקר משום שתפיסה עצמית מתעצבת תוך כדי מגע, שלא לומר התנגשות, באחרים ואננדה לא מתנגש עם אף אחד. הוא חי לבד עם המחשבות והתפיסות והרגשות שלו, חי למען הדימוי שתחזק בעיני רוחו, שהיה שווה ערך להצלחה או להשגה המוצלחת של מה שנכון וצריך. גם כשהוא בא במגע עם הזולת הוא לא באמת יוצר חיבור או קשר (אפילו כשהוא כותב למאהבת שלו פתק הוא ממהר לקחת אותו בחזרה ולהשמיד אותו). הוא עטוף במעין בועה, נחוש שהכול יתנהל על מי מנוחות, כפי שהוא רוצה ומבין. הוא לא רואה את האדם שמולו כמישהו שיש להתחשב בדעתו, מישהו שיש לו רצונות או מחשבות משלו. גם נינה לא באמת קיימת עבורו כישות עצמאית – היא רק הגדרה שנועדה לשרת אותו, למלא את תפקיד "הרעייה" בחייו, מישהי שהוא יכול ללמד, מניסיונו, כיצד להיות מהגרת מוצלחת ועל ידי כך להעצים את עצמו כמהגר מוצלח בעיני עצמו. אננדה לא רגיל ולא יודע לחלוק את החלל הפנימי שלו עם אחרים; הוא בכלל לא מבין מה זה אומר.
נינה מבינה.
לוקח לה זמן אבל שלא כמו אננדה היא בוחרת להתחיל למלא את החלל ולגלות את עצמה מההתחלה.
המהגרת מצטייר כסיפור על־זמני. הוא אמנם מתרחש בנקודת זמן מסוימת אבל הוא לא באמת מעוגן אליה ולכן הוא מצליח להעביר תחושות שעומדות בפני עצמן, על השלת המוסכמות לשם מציאות "האני" וגילוי עצמי בעולם שמציג אפשרויות רבות במסע להיות האדם שבחרת.
כל טוב,
גתית
