המדריך לימים הקרובים

אני אוהבת את יואב בלום.

אני אוהבת את יואב בלום כי הוא משליט סדר בעולם שנראה לפעמים כאוטי ואבוד ושרירותי וחסר היגיון, ומוכיח דווקא מתוכו שהכול לטובה ובהתאם לתוכנית ושהאהבה אכן מנצחת והכול בא על מקומו בשלום.

יואב בלום מצייר תמונות מציאותיות לחלוטין של מציאות אפרורית להפליא, כזו שאין בה שום דבר חריג או יוצא דופן, בטח לא גיבורי־על עם כוחות על־טבעיים, אלא טיפוסים שגורים, שגרתיים, כאלה שחיים את החיים שחיים כולם, ואולי אפילו פחות, שנמצאים במצב ביניים של בין עבודות, בין מערכות יחסים, בין הצלחות, אבל אף פעם לא באמצע, בצורה "ממוצעת" שכזאת. "ממוצע" מייצג שלב ביניים בין גבוה לנמוך, בין חוכמה לטיפשות, בין קצוות של הישגיות וכישלונות, אך בעולמם הפנימי של גיבורי יואב בלום אין שום דבר בינוני, אדיש וחסר חיות באופן שהתואר "ממוצע" רומז עליו. גם אם הנתונים "היבשים" ממקמים אותם במרכז העקומה, הרי שעולמם הרגשי נמצא הכי רחוק ממנה שאפשר.
לגיבורים של יואב בלום יש געגוע תמידי, ערגה פנימית יוקדת למשהו שיקרה, יתממש, יתקיים – אהבה, זהות, חיים.
הם חיים חיים של שגרה פשוטה וחד־גונית אבל עורגים כל הזמן לגוון הנסתר־חמקמק־נחוץ הזה שצובע ומשנה את הכול.
ככל שההתעסקות היום־יומית שלהם נראית יותר ויותר שכיחה וחסרת ייחוד כך עולמם הרגשי מצטייר יותר ויותר סוער, כואב, אמיתי.
האפרוריות שבחוץ הופכת רקע ניגודי לססגוניות הרוגשת שבפנים.

אי אפשר להבין את יואב בלום על פי ספר אחד. כלומר, אפשר – אבל זה ייחשב לחצי עבודה.
יואב בלום כותב סיפורים המתפתחים זה מתוך זה, בה־בשעה שהם עומדים בפני ובזכות עצמם, ולכן כדאי (או לפחות ממש מומלץ) לקרוא אותם ביחד או ברצף – אפילו עם הפסקה יזומה בין החלקים.

הספר הראשון הוא מצרפי המקרים – סיפור מרהיב המושתת על ההנחה כי המקריות היא מעשה ידי אמן של רוקם מופלא, שטווה תוכניות ושוזר תכנונים לכדי מלאכת מחשבת שהיא חיינו. על כל תַּךְ גלוי יש שבעה, עשרה, לפעמים אפילו מאה תכים נסתרים; מאחורי כל חוט חשוף מסתתרים אין־ספור סיבים זעירים שמסתדרים בתבנית מדוקדקת של תכנון קפדני, שמתברר רק בדיעבד, וגם אז – לא תמיד.
מצרפי המקרים הוא סיפורם של מצרפי המקרים – אלה שתפקידם לדאוג שהכול ייפול למקום על מנת שדברים יקרו בדרך שבה הם אמורים לקרות. הסרט נגד כל הסיכויים הציג גם הוא את פועלם של המושכים בחוטים, בריות אמצע בין מלאכים לבני אדם העובדים בשירותו של מנהל העולם מבלי להבין מדוע ולמה הם עושים את מה שהם עושים, אלא שההתנהלות שלהם קצת יותר מתערבת וכוחנית, לפעמים גם אלימה, מהתנהלותם של גיבורי מצרפי המקרים. מבחינת הפועלים בנגד כל הסיכויים קיים סדר שהוא בחזקת חוק שאין להפר – גם אם הסיבות והמניעים לא ידועים להם ממש או בכלל. חסרון הידיעה הזה הוא שעוזר לגיבור הסרט לערער תחת המוסכמה שמנהלת את חייו בניגוד לרצונו: הוא מפנה את השאלות לגורם המבצע ולא לגורם המתכנן ובגין העדר תשובות מאפשר לעצמו לפרוץ דרך כדי לנתב את מסלול חייו באופן שבו הוא רואה לנכון.
מצרפי המקרים לא מבקש לחתור תחת הרעיון הזה משום שהוא מאמין בו – בתכנון ובמשמעות – ואנשי הצוות שלו מוציאים לפועל תוכניות שנקבעו על ידי מישהו אחר, גם כאשר הם עצמם אינם מבינים למה ומדוע, כי זאת העבודה ויש מטרה מוצדקת שבשמה הדרך צריכה להתממש באופן כזה ולא אחר.

ספרו השלישי של יואב בלום הוא הקבוע היחידי, סיפור על אנשים שמצאו דרך להתחלף בגופים אבל לא בזהויות. יש להם צמיד שכל שנדרש לעשות הוא ללחוץ עליו ואז "לקפוץ" לגופו של מישהו שמכויל לאותה ההתחלפות. ככה חוסכים זמן וכסף על טיסות, אריזות ושאר עניינים, והכול מתואר באותה פשטות מובנת מאליה כמו שיחת טלפון או וידיאו או כל דבר שלפני מאה שנה (או פחות) היה נתפס כמדע בדיוני מופרך מיסודו.
הרעיון של הקבוע היחידי מאפשר לאדם לחיות חיים של מישהו אחר בעצם העובדה שהוא נשאר הוא עצמו, רק בגוף מארח שונה. אם האחרים סביבו לא מודעים להתחלפות הוא יכול לחוות את חייו בהסוואה אבל הוא נשאר תמיד אותו הדבר.
במובן מסוים זהו סיפור על המפגשים שמתאפשרים לאנשים כשהם יוצאים מעצמם אבל נשארים קרובים לעצמם בעת ובעונה אחת.

המדריך לימים הקרובים הוא ספרו השני של יואב בלום: יש בו את תפיסת השתלת הרעיון של מצרפי המקרים, זו שמעוררת את תגובת השרשרת הרצויה שעתידה (וצריכה) לשנות את כל מהלך העניינים ולהניע אותם לכיוון שבו הם צריכים ללכת (כמו בהתחלה), ויש בו את רעיון אימוץ החוויות של הקבוע היחידי, הפעם דרך משקה שמאפשר הפנמת זיכרונות ורגשות של אנשים אחרים כאילו הם זיכרונות ורגשות של השותה עצמו; סוג של חווית מציאות מבלי הצורך המעשי לחוות אותה (רעיון שנמצא גם בסופו של מיסטר Y מאת סקרלט תומס).

המדריך לימים הקרובים הוא סיפורו של אדם המגלה ספר שנכתב במיוחד בשבילו, ספר שמסביר לו איך לעבור את הימים הקרובים שעתידים להיות ההפך הגמור מכל מה שקרה לו עד כה: ההפך הגמור מהאפור, המשעמם, הדהוי וחסר העניין שהוא קיומו האפרורי, המשעמם, הדהוי וחסר העניין. דברים הולכים להיות סוערים, מפחידים, מאיימים, בלתי צפויים ולא ידועים – אבל הספר כאן, והוא יודע כל מה שהולך לקרות, באופן מפורט ומדויק עד אלפית השנייה (כמו בנחמה), ואם גיבור הסיפור, בן שוורצמן, ייעשה בו שימוש מושכל, הוא יצליח לצלוח את הימים הקרובים על הצד הטוב ביותר.

הספר הזה נכתב על ידי מישהו שאינו יואב בלום עצמו – יואב בלום הופך לדמות בספר, ניצב שמופעל כמו כל האחרים בשירותו של מישהו אחר, לא מוכר, לא ידוע, לא לגמרי ברור, ככל הנראה זה שצירף את המקרים בספר הראשון וממשיך לתכנן אותם לפרטי־פרטים גם בספר הזה, כדי שהמקרה שצריך לקרות – יקרה, משום שהוא זה שהחליט שהוא צריך לקרות.

מבלבל ככל שזה עשוי להישמע, המדריך לימים הקרובים הוא אכן שמו של הספר שמקבל גיבור המדריך לימים הקרובים – ספר בתוך ספר – שנועד להיות בדיוק מה שהוא מתיימר להיות: המדריך של בן שוורצמן לימים הקרובים. במילים אחרות, בן שוורצמן מקבל הדרכה צמודה מצד מנהל העניינים הכללי כדי לעזור לו לצלוח את מה שמנהל העניינים הכללי החליט שעתיד להתרחש בחייו של בן שוורצמן במרוצת הימים הקרובים.

מצד אחד זה נשמע כמו הדבר הפשוט והקל ביותר בעולם: הוראות הפעלה בהתאמה אישית מצד היצרן, שמלוות אותך באופן צמוד לאורך כל הדרך.
מצד אחר, אם היצרן מלווה אותך באופן צמוד לאורך כל הדרך, לשם מה הוא טורח לכתוב ספר של הוראות הפעלה המיועד במיוחד עבורך, כשאין לך למעשה שום דרך עצמאית להשתמש בו, שהרי הכול כבר קבוע מראש ומתוכנן מאליו?
השאלה הזו מולידה שאלה מורכבת ומעניינת אפילו יותר:
אם יש מישהו שמנתב, מנווט ומוביל – למה צריך ספר שירגיע? הלוא אין סיבה לדאגה, שהרי איך יתכנו חששות, ספקות או קשיים בעולם שכולו נועד לשרת אותך, ועוד על הצד הטוב ביותר?
אך מנגד, אם מהות הספר (שצופה את הכול) היא להשקיט חששות וספקות שיתעוררו נוכח הקשיים שיצר מי שכתב את הספר, הרי שמובן מכך שדאגה היא כורח המציאות שלא ניתן להתעלם ממנו, וכיצד אפשר להרגיע דבר שלא ניתן באמת להרגיע אותו?

במובן מסוים, התנ"ך מבטא את אותו מתח יחסים בין בורא עולם לבין עם ישראל, שמתקשה להאמין בו חרף כל הניסים שמתרחשים שוב ושוב לנגד עיניו: קריעת ים סוף, שאירעה אחרי יציאת מצרים, מתן תורה, התגלויות ושאר מיני הוכחות – ובכל זאת העם נותר ספקן וחסר אמונה, מלין על חוסר מציאותי של מים, אוכל, תנאים.

התנ"ך, הפרשנים ואולי אף הקוראים והקוראות מגיבים בנימה של ביקורת, לא פעם גם של תוכחה, בגין העדר האמונה הזה וכפיות הטובה נוכח כל "העדויות" שתומכות במציאות שאין לטעות בה – זו שבה העניינים מנוהלים מצד הגורם העליון והגדול מכולם שמשגיח ושומר ומאפשר.
אולם, האם באמת אין צדק בדבריהם?
האם לא קשה להתקיים במדבר שלושה ימים ללא מים? אפילו אחרי נס עוצמתי ורב־רושם כמו קריעת ים סוף, עדיין צריך לשתות משהו כדי לחיות (ועוד אחרי שלושה ימים של התאפקות – לא מיד, ברגע הראשון).
ומה בנוגע לניסיון המן? האם זה לא בלתי נסבל להמתין כל יום, מחדש, לאוכל שירד מהשמים מבלי לדעת בוודאות שאכן הוא ירד, על אף שהוא ירד אתמול ושלשום ובכל השבוע שלפניו?
האם התקיימות על הספק היא דבר פשוט להכלה או לעיכול?

אם אמונה היא דבר מובן מאליו, למה לאתגר אותה? הלוא אנשים לא עסוקים בהפרכה יום־יומית של מוסכות מובנות מאליהן – יש להם דברים מעניינים יותר לעשות.
לחלופין, אם אמונה היא דבר קשה, למה להקשות עליה?

ובחזרה ליואב בלום – מדוע נדרש המדריך לימים קרובים מלכתחילה?
האם ההבטחה שדברים יהיו בסדר, שעה שהם לא, יכולה באמת להפיג חרדות ומתחים? ואם הוא מרגיע בכך שהוא מאשרר את האמונה שהדרך תוביל למחוזות שאליהם היא אמורה להגיע – האם הוא לא מערער בכך על יסוד האמונה, שלא נדרשת להוכחות כדי להוכיח את קיומה?

המדריך לימים הקרובים אולי לא נכנס לשאלות הגדולות האלה אבל הוא כן שואל שאלה לגבי ההתמודדות: איך מתמודדים נפשית עם דרך לא ידועה שכבר נודעה קודם, רק לא למי שנדרש לפסוע בה?

גיבורי מצרפי המקרים לא היו יכולים להעלות סוגיה כזו לדיון משום שהם לא היו ערים לעובדה שהם עצמם נמצאים במערך תכנוני שכזה, אבל בן שוורצמן, גיבור המדריך לימים הקרובים, יודע גם יודע – זו הרי כל מהותו של הספר. לכן רק הוא יכול להתחבט בקושיה האם קל יותר או קשה יותר לחיות במציאות שסופה ידוע מראש, גם כאשר החיים האלה מלווים ב"מדריך צמוד" שמסביר, מבאר, מייעץ ומורה את הדרך.

מצרפי המקרים הוכיח שהכול גלוי והרשות נתונה – ובכל זאת. אלה שעבורם נועד הכול חיים במצב של חוסר ודאות תמידי: הכול יכול להתהפך, בכל רגע, לכל הכיוונים.
יש כאלה שלומדים או יודעים לא לפחד מההפתעה אלא לצפות לה ולהגיב בתוכה, להיות במימושם הטוב ביותר דווקא במצבים של חוסר ודאות, ויש כאלה שלא מבינים כיצד ניתן להתנהל בצורה הטובה ביותר, גם עם אמונה וחתירה קדימה, כששום דבר אינו יודע. איך אפשר לדעת שהכול יהיה בסדר כשבפועל המציאות נראית כמו ההפך הגמור?

המדריך לימים הקרובים מעלה את השאלה האם אנו, כבני אדם, שווים לאוסף החוויות שלנו או למכלול ההתמודדויות שלנו; באם החוויות אינן שלנו, אלא נכנסות אלינו בצורה עקיפה, האם הן משנות אותנו? האם ההתמודדות שלנו איתן היא זו שמנכסת את החוויות אלינו, ובעצם איזו התמודדות יכולה להיות גדולה ומנכסת יותר מהתמודדות עם האמונה שלנו בעצמנו, בדרכנו ובמי שמוביל אותנו אליה?

המדריך לימים הקרובים והקבוע היחידי מבטאים סוג של משאלת לב, במינונים משתנים מאדם לאדם ומאשה לאשה, על הרצון לחוות (ולו לרגע) חיים אחרים במקום אחר, כמישהו אחר או מישהי אחרת, לא רק בגלל הקלישאה השחוקה (אך ההגיונית והמוצדקת, כדרכן של קלישאות) שהדשא של השכן ירוק יותר, אלא בגלל חוסר היכולת האנושית שלנו להכיל את עצמנו כפי שאנחנו באמת. מעבר למישור הפשוט והפשטני, שבו אנו מאמינים שאם רק היה לנו יותר או פחות ממשהו היינו יכולים להיות מאושרים באמת, להלן באופן שלם ומלא ובלתי מעורער, קיים משהו נוסף שמאמין שהאושר האמיתי לא יכול להיות טמון בנו; לא ייתכן שאנחנו מחזיקים גם במפתח, לא רק בחלל חיסרון המנעול, במשך כל הזמן הזה, שבו חיפשנו והאמנו שנמצא אותו במקום אחר, מחוץ לנו.

במקום שבו קשה לנו – שם אנחנו צריכים להיות.
בגלל שקשה לנו.
ככה מתגברים על הקושי.
אבל מהו הקושי?
אם הקושי הוא הריחוק ממושא הרצון שבו אנו חושקים ושאליו אנו כמהים להגיע, הרי שאנחנו לעולם לא מאפשרים לעצמנו להיות עצמנו, משום שאנחנו תמיד בתנועה קדימה, אלא עבר מקום שמחוץ לנו.
אך האם המקום שמחוץ לנו הוא המקום היחיד שבו אנחנו יכולים להיות אנחנו כפי שאנחנו "מבפנים"?

מצרפי המקרים בונה עולמות שלמים ומפורטים עד לנימי־הנימים הדקים ביותר, שמופעלים, כמו אבני דומינו או משק כנפי פרפר, בנגיעה קלה אחת, עדינה וכמעט בלתי מורגשת, דחיפה כמו־מקרית בכיוון הנכון.
הקבוע היחידי מציג את היכולת לשבור כל מגבלה או מחסום ולעבור בין גופים, לנתב בין תחפושות, לנסוע, לחוות, לראות ולחזור כשהוא הופך את הגוף לכלי קיבול, כלי שרת בשירותה של הנפש. המהות, לעומת זאת, נשארת תמיד אחת, קבועה ובלתי משתנה לעולם.
החוויות שאנו חווים מוסיפות לנו אך לא משנות אותנו. השינוי שלנו אפשרי רק באמצעות הליכה בדרך נעלמת שתכנן למעננו אותו ריבון רב־השפעה וכוח שמנהל את העניינים; רק הוא מאפשר את ההתמודדות האמיתית שמפעילה אותנו ומגלה לנו את עצמנו, משום שרק הוא מכיר אותנו כפי שאנחנו רק לומדים להכיר.

יואב בלום ממשיך בהמדריך לימים הקרובים את מה שהתחיל לעשות במצרפי המקרים ומה שישכלל לעשות בהקבוע היחידי: כניסה לעולמותיהם של אנשים אחרים כדי לספר משהו על עולמנו. הוא בורא חושך גדול בשביל נקודת אור אחת קטנה, ואז מגיע אל האור הקטן והופך אותו לאור עצום שמסלק את החושך וחושף, כיוון שכך, תוכנית מרהיבה של קיום, המקפלת בתוכה סדר מופתי של עולם ומלואו.

ספרי מדע בדיוני יוצאים מחוץ לעולם כדי לספר משל על העולם.
יואב בלום נשאר בתוך העולם ומשלב את המדע הבדיוני בתוך הסיפור, בתור הסיפור, כדי לספר לנו את האמת על עצמנו, אמת שלפעמים היא נסתרת אבל עדיין ותמיד־תמיד גלויה, כי היא מתבטאת בכל הדרכים – אולי רק לא בדרך שבה אנחנו מצפים או רוצים לקבל אותה.
אבל אם היינו מצפים, כיצד היינו חווים באמת את מה שאמור להיות הפתעה מוחלטת עבורנו?
כיצד היינו משתנים והופכים ליותר אנחנו אם לא היינו הולכים, אבודים וחסרי ידיעה, בדרך שנועדה מאז ומעולם בשבילנו?

כמו במצרפי המקרים, גם במדריך לימים הקרובים קיים גורם עליון, ישות גבוהה יותר אפילו מהסופר יודע־כל, שמתכנן סדרות על גבי סדרות של מפגשים והיתקלויות ואירועים רק כדי ששני אנשים, שני גיבורים לא גיבוריים בעליל, ימצאו זה את זו ואת דרכם זה לזו בסופו של מסע מפותל, הרפתקני, מצמרר, מרגש, מבעית ומאוד־מאוד אנושי ונוגע לב.

עולמות נבראים בשביל רגע אחד, מפגש אחד, אהבה אחת, כדי להגיע אל הנקודה היסודית, הבראשיתית, ההיולית, שממנה התחיל הכול;
משהו גולמי שנראה פשוט ואפור וחסר כל ייחוד ואשר רק הודות לדרך מתגלה כמו הדבר הנהדר שהיה באמת תמיד, מאז ראשית הזמן ועד ימינו־אנו: אנחנו.

כל טוב,
גתית