ובכן, הכול זה שאלה של תזמון.
והתמזגות.
בעיקר של המון דברים חשובים ביחד.
הדבר החשוב ביותר הוא שנולדה לך בת (וכבר אמרנו המון פעמים המון מזל טוב בנושא).
מה שאומר שלאביגיל יש אחות.
וזה מדהים (מדהים!) כי בדיוק סיימתי לקרוא ספר על אחיות (נכון שמדהים?)
רק שהן אחיות סיניות, ומה שמדהים לא פחות שבדיוק – אחרי שסיימתי את נערות שנחאי ואחרי – אחרי שהבת החדשה שלך נולדה, צפיתי בסרט סיני, שזה פשוט המדהים של המדהים.
אבל לגמרי.
שכמובן שהדבר החשוב ביותר הוא הבת שלך, אבל נחמד גם שאני יכולה לקשור את זה למשהו הרבה פחות משנה חיים, ולנצל את ההזדמנות לדבר איתך עוד קצת, מה שבדרך אסור לעשות בנסיבות אחרות, בגלל הקימה בלילה וההחלפות והבכי… אבל הנה, אני כותבת לך על הבת שלך. אז מה? לא תקראי?
הקיצור. קראתי את נערות שנחאי.
לא, לא המלצת לי עליו. אף אחד לא המליץ לי עליו בעצם. פשוט אצתי – רצתי לספרייה כי קיבלתי הודעה שאני באיחור עם הספרים (אכן…) ולא תכננתי לקחת שום ספר עד שאסיים את מה שכבר לקחתי, אבל איזו צורה יש לי, ללכת לספריה מבלי להשאיל שום דבר?
בלתי אפשרי.
וראיתי את הספר הזה על המדף. ומשהו בו דיבר אלי. אז לקחתי אותו. ככה.
ועכשיו אני אספר לך הכול על אודותיו.
אבל מאיפה להתחיל?
פעם הכרתי בחור סיני ודיברנו על זה שאני – ולא רק עברי לידר – לא יודעת להבחין בין יפנים וסינים והסיני הזה ממש נעלב כי הוא שנא יפנים. ממש – ממש שנא. הספר, "נערת שנחאי", גם אם באיחור, מסביר בדיוק למה: היפנים, לפני מלחמת העולם השנייה, פתחו במלחמת סין – יפן (1937 – 1945), שהייתה מלחמה עקובה מדם, שטופה במעשי רצח, אונס, טבח והרג אכזרי. 20 מיליון סינים נהרגו במהלך תקופה זו – רובם אזרחים. היפנים איבדו 1.8 מיליון איש משורותיהם.
נערות שנחאי הוא ספר היסטורי: המחברת סוקרת הרבה תחנות היסטוריות בדרך, אבל לא מתמקדת בהיסטוריה כהיסטוריה כשלעצמה – ההיסטוריה היא זו שמניעה את העלילה וזה פחות מובן מאליו מכפי שזה עשוי להישמע. הרבה פעמים ההיסטוריה משמשת בספרים כמעין רקע שעל גביו מתרחשות ההתרחשויות האמיתיות ואילו כאן ההתרחשויות הספרותיות מתרחשות בגלל ההתרחשויות ההיסטוריות. שזה יפה.
היא כאילו יצקה את הסיפור אל תוך הפיתולים והמהמורות שפוסלו על ידי הזמן, המלחמות והכאב.
אבל גם הסיפור הוא חשוב, כי בלעדי ההבנה של עמודי התווך שעליהם הוא בנוי, אין הבנה של הנסיבות והשתלשלות האירועים.
נערות שנחאי הן – כמה הגיוני – שתי נערות משנחאי, שתי אחיות למעשה, שאחת מהן היא המספרת הבלעדית והיחידה של הסיפור – פרל. סינית. משכילה, מלומדת וכן, יפה, אבל בהחלט לא יפה כמו אחותה הזוהרת, מאי. השתיים חיות את החיים היפים של נערות זוהר, על פי מונחים סיניים – מערביים: דוגמניות בשעות לילה לפרסומות מצוירות, בילויים בשעות הלילה עם חברים מערביים במועדונים, קניות של בגדים אופנתיים ומוקפדים במשך היום ובכלל – קלילות, הנאה ו"כיף – כיף – כיף", גם אם הוא פחות שטחי מהאופן שבו הרשיתי לו להצטייר כאן.
העימות הנצחי בין האחיות מתקיים על פני השטח, ובסתירה מתמדת, שנדרשת מצד אחד להניע את העלילה כדי להכניס "עניין" ו"פלפל" במקומות הנכונים, אבל מצד שני לא ממש מצליחה להחזיק את עצמה, כי יריבות וקנאה ושנאה של ממש אין כאן. רק קרבה וזהות סיאמית כמעט, קרובה יותר אפילו מתאומים זהים.
"האם אני מקנאה באחותי? איך אני יכולה לקנא בה כשאפילו איני מעריצה אותה? הסימנית הראשונה בשמות הפרטיים של שתינו היא לונג, שפירושה דרקון. אני "דרקון פנינה", ומאי היא "דרקון יפיפייה"… וכזו היא, יפיפייה. חובתי כאחותה הבכורה היא להגן עליה, לדאוג שתצעד בדרך הישר, ולוותר לה בשל קיומה היקר והמקום האהוב שהיא תופסת במשפחתנו. נכון, לפעמים אני מתרגזת עליה. למשל, כשנעלה את נעלי העקב האהובות עלי, נעליים מתוצרת איטליה התפורות ממשי ורוד, והן נהרסו בגשם. אבל זהו עצם העניין. אחותי אוהבתי אותי. אני הגְ'יֶה גְ'יֶה שלה, אחותה הגדולה. תמיד ולעולמי עד אהיה מעליה בסולם המעמדות של המשפחה הסינית. גם אם בני המשפחה שלי אינם אוהבים אותי כפי שהם אוהבים אותה." (ליסה סי, נערות שנחאי, תרגום (מצוין!!) של דורית בריל – פולק, מודן הוצאה לאור, מושב בן שמן, 2010, עמ' 18).
הנוסח הזה הוא התבנית החוזרת והנשנית (פחות או יותר) של הסיפור כולו. מובן שהשתיים מתבגרות והריבים מעמיקים מעבר לעובדה שמאי הרסה לפרל זוג נעלים מפואר (בכל זאת, לא כולן קארי ברדשו. יש אנשים שעוברים דברים קשים בחיים), אבל זה היסוד וזו ההבנה וזו התשתית שמלווה את הסיפור: העדר מוחלט של קנאה אמיתית (כזו שמסמאת את העין והלב, כי קנאה יום־יומית, גם יום־יומית־שנתית מצטברת יש אפילו כאן)) וכעס שתמיד עוצר שלב אחד או שניים לפני השלב העמוק של הקשר העמוק מאוד בין האחיות הקרובות – צמודות – הדוקות. לא משנה מה עובר ביניהן או עליהן, החוט המקשר הזה, שברור כל כך לפרל המספרת, הוא חוט שלא במהרה ובעצם לעולם לא ינתק.
זה יתרון וחיסרון, מבחינת הסיפור כמובן – לא מבחינת הדמויות. מבחינת הדמויות זה מעולה. מבחינת הסיפור זה לפעמים מונע מורכבות או הבנה מעמיקה יותר, שמתפתחת עם העלילה; מצד אחד הכול ידוע והכול עמוק והכול מוצג על ההתחלה, פרוש על השולחן. כאילו שאת פותחת את הדלת ומיד נוחתת על השורה התחתונה והמסכמת של ניתוח פסיכולוגי שיורד בדיוק לשורש העניין שהוא הנקודה הסופית, שאחריה אין יותר לאן לרדת ולחקור. מצד שני, אם אין יותר לאן לרדת ולחקור, אז כל המודעות הזו מרגישה יותר מדי מודעת לעצמה ולכן פחות מדי אמינה ואולי אפילו פחות מדי מציאותית.
הספר מעביר המון ידע – ידע היסטורי על סין וארצות הברית, ידע תרבותי, ידע חברתי, אבל הכול כל כך מודע לעצמו כל הזמן, פרל כל כך מודעת לעצמה כל הזמן, שזה לא הגיוני. אפילו אנשים שמודעים לעצמם בצורה גבוהה מגלים על עצמם דברים לפעמים, מסתכלים על עצמם במבט לאחור או במבט בהווה ובוחנים את עצמם מול נסיבות חדשות, כאנשים חדשים. פרל לא עושה את זה. היא תמיד נשארת "פרל". כמו שמאי תמיד נשארת "מאי". הן משתנות, אבל מסביב, בקמטים שליד העיניים. השנים עוברות עליהן ומטביעות בהן את חותמן והן הולכות עם החיים לאן שהחיים לוקחים אותן, אבל לא במישור הרגשי העמוק. אין כאן תגליות אישיות מרהיבות (יש כאן סוד גדול, שמנחשים די בהתחלה וזה בסדר גמור. ככה זה צריך להיות, בגלל שחשיבותו היא לא בעצם הגילוי אלא בעצם החיזוק למידת הקרבה וההקרבה. וזה גם די מתבקש מאליו).
הן לא משתנות, פרל ומאי. פרל בעיקר, כי היא הדמות הראשית, המלווה. הן פשוט מעצימות את התכונות הקיימות בהן כל הזמן ובאיזשהו שלב זה חסר, כי זה לוקח מהעומק שיכול היה להיות כאן, כמו טעם עמוק יותר שמהדהד בחלל הפה. מצד שני, לא הייתי יכולה לדמיין את הספר בצורה אחרת. זה פשוט מה שזה.
(ואם מישהו רוצה לקפוץ עלי ולהגיד שמה פתאום ולא נכון וחלים כאן המון שינויים, אז אומנם לא אקפוץ עליו בחזרה אלא אשיב בנחת שהדוגמה עם הבעל של פרל היא ההוכחה המושלמת ששינויים מתרחשים ומערכות יחסים מתפתחות כשלומדים להכיר אחד את השני יותר לעומק, במרוצת הזמן החולף והחוויות המגוונות שהחיים מספקים. זה קרה בין פרל לבעלה, אבל לא בין פרל לעצמה. ואם אותו קופץ רוצה לטעון שבגיל 18 – 20 אדם כבר מעוצב למדי עם עצמו ותכונותיו ואין לו הרבה לאן להשתנות, אגיד לו – באותה נימה נינוחה של נינוחות – שעל פי רוב אנשים לא נשארים בדיוק כמו שהם היו בגיל 18 – 20, במיוחד לא אנשים שעברו כל כך הרבה תלאות וקשיים ומכות גורל אכזריות כמו פרל ומאי. משהו נלקח מהן, ללא ספק. השמחה, הקלילות, הנימה חסרת הדאגות הזו שרק נערות עשירות שמשתעשעות בחיים ללא עול או מחויבות יכולות להחזיק בה. אבל זה מרגיש כמו שינוי "במשקל", עלייה של כמה קילוגרמים טובים שמביאה לכדי כבדות, ולא איזו תפנית חדה באופי או אפילו שינוי משמעותי קטן. זוכרת את המחרוזת? שם זה נעשה בכמה מילים. משפטים ספורים. שינוי של שמים וארץ. עולם ומלואו).
למשל, כשתקראי בשמך, שהוא הסרט הסיני שראיתי, הוא סרט נהדר. הזהירו אותי שהוא איטי אבל הוא בכלל לא הרגיש לי כזה: הוא היה נפלא כי הוא היה כל כך עדין ומעודן ואני באמת לא חושבת שאי פעם ראיתי משהו כזה קודם. צופית – התפעמתי. כשיצאתי מהאולם הרגשתי שלמדתי כאן שיעור אבל גם שהסיפור הקטן והפשוט שעמד במרכזו לא היה, בסופו של דבר, מטלטל כמו סיפורים אחרים שנתקלתי בהם; בסוף, כולם בכו (מטבע הדברים) וזה הזכיר לי את נקודת איסוף, שבאמת פשוט צבט לכולנו בלב.
אז אולי זה לא חשוב ואני לא מצפה לקבל סיפור אחר, כי גם מה שקיבלתי כאן היה מעל ומעבר מבחינת הצגה מושלמת של עוצמה שקטה, אבל זה כן חסר לי במקום קטן כלשהו, שאני בהחלט מוכנה להצניע ולא לבטא בקול, כי יש דברים חשובים יותר ואוי ואבוי אם מישהו יחליט שלא לצפות בסרט הזה רק בגלל שאני אמרתי שמשהו קטן חסר לי – רק לי – בתוך המערך המושלם של חמשת הכוכבים המוצדקים.
לא שאני משווה את נערות שנחאי לכשתקראי בשמך – למרות הפיתוי לכאורה כי שניהם סיניים (מה שלא כל כך מדויק, כי ליסה סי היא לא סינית), אבל את מבינה מה אני רוצה להגיד.
ואפרופו ליסה סי לא סינית – נכון שצפיתי שהסופרת תהיה משהו אחר ממה שדמיינתי לעצמי, אבל כל כך אחרת – לזה לא ציפיתי (נו, ב-ר-ו-ר שיש אתר. מה חשבת? שאנחנו חיים בעידן המאובנים?)
מה שכן, פתאום זה "נחת עלי" – כשתקראי בשמך היה הצצה לתרבות אחרת, עדינה כל כך, מאופקת כל כך. נערות שנחאי באמת מרגיש (בעיקר עכשיו – תובנה חדשה. את רואה? זה מה שקורה לאנשים בתהליך של החיים) כמו ספר מערבי שנכתב מבחוץ ומסתכל פנימה.
עכשיו מתברר שיש ספר המשך. בהחלט צריך לקרוא. זה הרגיש כאילו שהיא גדעה את נערות שנחאי בדיוק באמצע. כנראה שזה היה מכוון (מתוכנן יותר נכון). לטיפולך המסור – דורית בריל פולק!!
בריאיון שיש באתר של ליסה סי, היא מספרת על הספר החדש וכמובן על הספר הישן – נערות שנחאי. כמובן שלא ממליצה לצפות לפני שקוראים את הספר (הבחנה חשובה: ממליצה לצפות, אחרי ש(ממליצה) לקרוא את הספר). אפילו אני הפסקתי את הסרט באמצע, בגלל שהמראיינת התחילה לגלות לי את כל הפרטים.
אבל, כמובן. נהניתי.
נהניתי מספר.
נהניתי מהסרט.
ומאוד נהניתי ממך.
תרגישי טוב, תשתדלי לנוח ושיהיה לך הרבה – הרבה מזל טוב ובשעה טובה ורק הדברים הטובים!!
חג חנוכה שמח!!
גתית
