בתוכנית סוכן תרבות ששודרה בתאריך 15.3.2018, ניסה קובי מידן לנהל דיון ספרותי מכובד על אודות מקומו של מבקר הספרות בימינו. הדיון (הקצרצר) אכן הניב אמירות מעניינות שנבלמו, למרבה הצער, על ידי המסגרת הלעומתית והפוליטית מאוד של המנחה, גישה מוכתבת מראש שהשאירה מעט מקום, אם בכלל, למחשבות בנושא שלשמו התכנסו הוא, פרופסור יגאל שוורץ והמו"ל אוריאל קון.
למרבה השמחה, דיון מקיף בהרבה ניתן למצוא בהסכת של אותו הערוץ (התאגיד כאן) בין רותי קרן, שהיטיבה להגדיר מבקר כ"קורא לא רגיל", לבין ד"ר עומרי הרצוג, אשר דיבר באריכות (לא מייגעת) על מקצועו, תפיסותיו ומטרותיו.
אחת הסוגיות המרכזיות בדיון הייתה נחיצותם של המבקר והביקורת בתקופה שבה אין יותר מתווכים בין הקורא למילה הכתובה.
פרופסור שוורץ ואוריאל קון טענו כי תפקיד המבקר הוא לשמש כמסנן וכפרשן, המבאר דברים שאינם מובהרים די צורכם לקורא. ד"ר הרצוג העיד עד כמה חשוב לו להיות מנומק בחוות דעתו המקצועית, להסביר מדוע אהב את הספר (או לא) ובאופן זה, גם, לשפוך אור על היצירה עצמה, ערכה ואיכותה.
הלוא מהי ביקורת? מעבר להגדרה המילולית של מילון ספיר "בדיקה או הערכה או בחינה של דבר או מצב כדי לעמוד על טיבו, התאמתו ומִגבְּלוֹתָיו" (לצד, כמובן, הפירוש "ציוּן התכוּנות השלִיליות של דבר", שהפך כמעט למשמעות נרדפת), ביקורת היא, בראש ובראשונה, היכולת להבחין בין דברים. אחד מפרשני המקרא המובהקים, אברהם אבן עזרא, מפרש את הפסוק "וַיְהִי עֶרֶב וַיְהִי בֹקֶר יוֹם אֶחָד" (בראשית א, ה) כך: "עֶרֶב – קרוב מטעם חושך, ונקרא כך שנתערבו בו הצורות. ובֹקֶר – הפך ערב, שיוכל אדם לבקר בינות הצורות." מכאן לומדים כי ביקורת עניינה הבהרה, הארת עולמות שעד כה נדמו להיות עלומים וחסרי פשר.
אלא שלפעמים זה לא קורה; לפעמים גם המבקר נשאר עם הרבה סימני שאלות ובלבול אחד גדול.
הכול מתחיל בבית מאת שלומית דוידוביץ' מתחיל בהצהרה: "אני אוהבת מילים".
כל מי שמכיר ספרות ולמד ספרות ואוהב ספרות יודע שהמשפט הראשון, לפחות אצל סופרים גדולים־דגולים, מקפל בתוכו את מהות היצירה כולה.
שלומית דוידוביץ', שהכריכה האחורית מגדירה אותה כ"קוראת, כותבת ועורכת", אכן קלעה למהות העמוקה והמזוקקת ביותר של הספר: מדובר ללא ספק באשה שאוהבת מילים והיא מלהטטת בהן כמומחית בקיאה ורבת ניסיון. הרקמה המיומנת להפליא שעולה מטוויית המקלדת שלה היא אכן מלאכת מחשבת, אבל היא עומדת שם לבד, כמו מוצג מפואר במוזיאון: מדויק ומוקפד (להוציא כמה מילים לועזיות מיותרות) אבל גם קר ובלתי נגיש, לא באמת ברור, לא באמת נוגע.
סופר שאני מאוד אוהבת המליץ לכל מי שרוצה לכתוב ללכת ולרכוש אגרון למילים נרדפות – תנאי יסודי ובסיסי לסופר המתחיל.
שולמית דוידוביץ' לא צריכה שום אגרון שכזה: היא־היא האגרון בעצמה. אולי מהסיבה הזו הכול מתחיל בבית מרגיש לפעמים כמו תירוץ לדבר האמיתי, לאפשרות להניח למילים להסתחרר, להתלכד, להתפרק ולהתחבר בשלל דרכים, צורות, גוונים, קולות, תשלובות ומרקמים.
אבל כל המילים היפות האלה לא יוצרות סיפור: הן משתמשות בו כדי להציג את עצמן.
הכול מתחיל בבית הוא סיפור מאוד לא־סיפורי. את העלילה ניתן לסכם במשפט אחד שאין בו יותר אחרי הקריאה משהיה בו בתחילתה: בחורה יוצאת למסע לא־נודע אחרי אמה שיצאה למסע לא־נודע משלה. דריה מעוז, במאמר ביקורת על ספר אחר, מסבירה כי "בספרות מסע נוהגים להתייחס למסעות בשתי המשמעויות שלהם – החיצונית (המסע הפיזי במרחב הגיאוגרפי), והפנימית (המסע המנטלי־רגשי). סיפורי מסע לרוב מספרים על שינוי פנימי – אדם יוצא מהמקום הרגיל והמוכר שלו אל עבר הלא נודע. הוא פוגש שם אנשים שונים, תרבויות אחרות משלו – וגם חווה זרות שמאפשרות לו לפגוש את עצמו. רוב היוצאים למסע עושים זאת בנקודת זמן משברית בחייהם, כשמשהו דוחף אותם לצאת לדרך ולחפש תשובות, והמסע מתואר כאמצעי ודרך להתמודד עם המשבר. המאפיינים הלימינאליים של המסע עוזרים לעוברים אותו ללבוש פרסונה אחרת ולעשות חשבון נפש רפלקסיבי שלא היה מתאפשר בחברה שממנה הם יצאו."
אין ספק כי שלומית דוידוביץ' מודעת היטב לשני ההיבטים, המוחשיים והרגשיים, הגלומים במסע שהופך לטקס מעבר סִפִּי והיא אכן מקיימת אותם הלכה למעשה, ממש "לפי הספר", להוציא את העובדה שהדבר העיקרי, השינוי הפנימי שמתאפשר הודות ליציאה אל הלא־נודע, לא באמת מתרחש כאן: גיבורת הסיפור, תמרה, עוברת מסע ארוך ומטלטל אך מהו טיב השינוי שחל בה ובמה הוא מבדיל את תמרה של לפני מתמרה של אחרי – אין לדעת.
תמרה פוגשת אנשים שונים, תרבויות שונות המקרבות אותה לתרבות שתמיד הייתה שלה רק שהיא, תמרה, לא ממש הבחינה בה, לא באמת ברור מדוע. כלומר, לא ברור מה היה הגורם שחסם את שדה הראיה שלה ובאיזה אופן הוא השתחרר כעת (ההתרחשות לא מספקת סיבות או הסבר, גם לא הסיפור).
תמרה נוסעת, שואלת ומחפשת תשובות אבל היא לא לובשת שום דמות אחרת; על אף כל האנשים שהיא פוגשת, היא אף פעם לא מוצאת בהם את תמרה, רק שברירים של רעיון שלא מתלכד לכדי משהו רציף, ברור, שלם.
המסע הזה נושא בחשיבות כשהוא לעצמו, בחשיבות של הדמויות הנקרות בדרך, בחשיבות של הסיפורים והמילים שהן מביאות, אבל הוא לא נושא בחשיבות מטלטלת, מהפכנית, משנה סדרי עולם ואישיות עבור תמרה ועבור הקוראים, המצטרפים אליה.
החשבון הנפשי שהיא עושה מרגיש יותר כמו הבנה מוטעית שפשוט השתרשה עם השנים, כזו שמרופפת אט־אט את אחיזתה השגויה ומשחררת את תמרה לחיים חדשים.
ואולי זה בעצם הכול.
ההשתלשלות הכמעט פלאית, שלא לומר מופרכת לפרקים, מזכירה מאוד את יש ילדים זיג־זג של דויד גרוסמן, אבל שם גם לעל־טבעי יש איזו הצדקה שורשית, שמעגנת אותו בהיגיון הפנימי של הסיפור. בהכול מתחיל בבית זה לא קורה; לא בגלל שזה לא יכול לקרות (שולמית דוידוביץ' מוכיחה היטב כי היא יודעת לכתוב גם סיפורים אחרים, נפלאים, כשהיא מספרת, בתוך הסיפור, סיפור נוסף – כמעט רומן־היסטורי בזעיר אנפין) אלא בגלל שהמילים חשובות יותר, כי מה שיש בהן אמור כביכול להספיק כדי להסביר דברים שהם מעבר להסבר הפשוט.
אבל שום הסבר, פשוט או מורכב, לא נמסר כאן. כל השאלות שהכריכה האחורית מציבה לא באמת מוצאות לעצמן תשובה או פתרון.
כששולמית דוידוביץ' כותבת על תמרה, הגיבורה המובילה־מובלת, כל המניעים נעלמים. זו לא העובדה הפשוטה שהם לא נמסרים כי הם דווקא כן, אבל ככל שזה נוגע אליה, הם פשוט לא מתלכדים לכדי משהו ברור. חברתה למסע (החיים), אלונה, הנמצאת במסע משלה, מתבהרת במהלכו, נפרשת ומתגלה, יוצרת תמהיל נגיש ומתקבל על הדעת. תמרה, לעומת זאת, היא דמות חידתית, כמעט בלתי ברורה. האפיון הקבוע והברור היחיד לגביה הוא היותה עצובה – יש בה עצב קיומי, כמעט תהומי, אבל לא ברור מאין הגיע וכיצד נוצר. בתחילה היא חושבת, ולכן גם אנחנו הקוראים נגררים אחריה להאמין, כי הסיבה נעוצה במערכת יחסים רווית שתיקות והעדר מילים עם אמה, מין חוסר יכולת לתקשר במקום הכי עדין ושברירי, אבל המשך הסיפור מגלה כי הזיכרונות שלה, אלה שאולי עיצבו את תפיסת העצמי הכה עצובה שלה, היו זיכרונות שווא, שגויים משורש יסודם. ההבנה הזו רק מחדדת את תחושת אי־ההבנה לגבי העצב המניע, המשתלט, העוטף את תמרה ומדחיק־מרחיק כל דבר אחר מעליה. מדוע היא יוצאת למסע, מדוע היא ממשיכה בו, ממה היא בורחת, מה היא רוצה להשיג, מי היא, מה היא – כל התהיות האלה לא ברורות לי עכשיו יותר משהיו כשהתחלתי לקרוא.
יש דמות שקוראים לה תמרה והיא יוצאת במסע אחרי אמה שיצאה במסע משל עצמה – זה כל מה שאני יודעת עליה. כל עובדה אחרת חסרת ממשות, נטולת משקל וצורה.
דווקא כששולמית דוידוביץ' מספרת סיפור אחר הוא מצליח להיות הרבה יותר לָכִיד.
אני מניחה שתמרה מובנית לה הרבה יותר מכפי שהיא מובנת לי ולא רק משום שהיא לא מובנת לי בכלל. אני מניחה שאת הסיפור של תמרה שולמית דוידוביץ' מרגישה במקום שהוא מעבר למילים, אלה שהיא כל־כך אוהבת, ולכן או דווקא מסיבה זו היא לא מצליחה למצוא את המילים שיציגו את מה שלה כה מובן מאליו כי משהו כל־כך מובן מאליו לא יכול באמת להיכנס לתוך תבנית של צורת אות, מבנה משפט וסימני פיסוק.
אלא שכאן, דווקא כאן, הצורך במילים הוא החשוב והנחוץ ביותר.
מילים הן לא רק כלי ליופי; היפעה שלהן זוהרת כשהיחד שלהן יוצר את המשמעות שאף מילה אחת לא יכולה ליצור לבד.
לא אהבתי את הכול מתחיל בבית והסיבה היחידה שאני מעזה לומר זאת היא משום שאהבתי מאוד את הסיפורים האחרים שהוא סיפר, אלה שלאט־לאט תפסו חלק יותר מרכזי בתוכו. אהבתי אותם משום שבהם הייתה התגשמות גדולה וברורה יותר של סיפור, שהתעלתה על אהבת המילים המסחררת ויצרה מתוכה משהו אמיתי, מרגש, אמיץ ובשיאו גם מרהיב.
בה במידה שסיפורה של תמרה היה לא מעניין הם נשקו למרתקים.
אחרית הדבר, פרק התודות הקצר בסיום, היא אולי מה שהכול התחיל בבית היה צריך להיות: כנות חשופה במידה, מלאת רגש, שמספרת על הדברים החשובים באמת, הדברים שבלב, ודרכם מגוללת את סיפור של עולם ומלואו.
הכול מתחיל בבית לא היה ברשימת הקריאה שלי. בחרתי לקרוא אותו בגלל הפשטות הנקייה שבו; בגלל העובדה שמדובר בכותבת שזהו לה ספרה הראשון; בגלל שרציתי לגלות קול חדש ולהקשיב לו; בגלל שקיוויתי למצוא בו הבטחה.
שולמית דוידוביץ' היא אכן קוראת, כותבת ועורכת. לו היא תבחר לכתוב עוד ספר, אני אבחר לקרוא אותו, כי יש בי תקווה שהוא כבר יהיה יותר מהמעט הנפלא שסופר כאן.
במהלך סוכן תרבות התייחס פרופסור שוורץ לנושא הספרות העברית ולאופן שבו אנשים מסוימים נמנעים מלקרוא, לסקר ולפרסם אותה (והתייחס כך גם לעמיתו לדיון, אוריאל קון). הכול מתחיל בבית הוא לא בהכרח הדוגמה המובהקת לספרות עברית במיטבה אבל לפספס אותו יהיה עוול. בהתייחסות לדבריו של הסופר האהוב, מי שרוצה לכתוב כמקצוע יכול ואולי צריך לרכוש לעצמו אגרון למלים נרדפות, אבל הוא צריך גם לקרוא את הכול מתחיל בבית כדי ללמוד איך שוזרים מילים במיומנות ואיך המיומנות הזו הופכת לפעמים לפלא, כשנוסכים לתוכה את הקסם הזה שממנו עשויים סיפורים.
כל טוב,
גתית
