הילד של פילה

כשאמרת לי לקרוא את הילד של פילה של דלין מתיה ידעתי שמדובר בספר טוב. גם קוראת נוספת שנתקלתי בה בדיוק כשהשאלתי אותו אמרה, פחות או יותר, את אותו הדבר (פחות או יותר, משום שהיא דיברה על הסופר, כשלמעשה לא ידעה שמדובר בסופרת. טוב, להגנתה ייאמר שהשם אכן מטעה. מזל שהיא לא הגיעה לאביב הבן ואביב הבת, מעיין, עדי וכל היתר).

אהבה של הורים לילדיהם אמורה להיות חזקה, נצחית, בלתי מנוצחת. היא אמורה להתעלות מעל כל העליבויות הנפשיות שאנשים חושפים לפעמים בחולשותיהם האנושיות. העובדה שהמציאות מוכיחה לעתים אחרת אינה מעלה או מורידה כהוא זה: הורים נדרשים לעמוד באמות מידה מחמירות של חזות מושלמת.
גיבורי־על, לא פחות.

הילד של פילה חתר מתחת, מעל ומסביב כל ההגדרות, הדרישות, התביעות וההשגות האלה.
הוא מדבר על האימא המושלמת שהיא ההיפך הגמור מכל מה שהחברה מצפה מאימא "מושלמת" להיות:
אישה שחורה המגדלת ילד לבן בעידן שהקדים כל מחשבה על שוויון אנושי, רעייה שיוזמת ומנהלת משק כלכלי מוצלח במקומו של בעל חלש וראשת משפחה המנהיגה אורח חיים תרבותי, מלומד, דתי, קפדני במקום שבו בורות ובערות הם הגישה השלטת.

אין רעיון או מוסכמה שהספר הזה לא שובר ובונה מחדש, אבל נדמה שזו בכלל לא הכוונה שלו. בבסיסו המהותי והמרגש באמת, הילד של פילה הוא סיפור על שני אנשים: פילה והילד שלה.

מיהו הילד באמת? כיצד הגיע יום אחד אל סף ביתה של פילה? האם הוא שייך למשפחה שבנה נעלם לפני שנים, אי שם מעבר לעמק?
הילד של פילה אינו סיפור על סוד, אבל פתרון החידה שבו חיוני לעיצוב שאלת זהותו. אנו מחליטים מי ברצוננו להיות על פי האנשים שאנו רוצים להידמות להם. הילד של פילה מצא את הדמות הנערצת שיוכל לשאוף להיות כמותה, כשיגדל, על אף שאין ביניהם כל זיקה ביולוגית. פילה עצמה שואפת אליו בדיוק באותו האופן. שתי דמויות מופת בסביבה שאינה מזהה את עוצמותיהן הנפשיות, את הישגיהן, את אישיותן החזקה והמרשימה. הקשר שלהם אינו גנטי כי אם נפשי־רגשי. עבותות של זהות מחברות ביניהם בחיבור שלעולם לא יינתק.

פילה הצליחה בחייה, אבל הצלחתה מעולם לא הייתה יכולה להיחשב כהצלחה אמיתית, משום שבנה, בנג'ימין, נלקח ממנה. בית המשפט גוזר עליו לחיות עם משפחה אחרת ועם גבר הכופה עליו את השם לוקאס ומכריח אותו לקרוא לו אבא.
על פניו בנג'מין עבר ממצב של מציאות חסרת סיכוי למשפחה שתוכל להבטיח לו עתיד, יציבות ושייכות. מי שהחריב את עולמו בהחלטה נחושה כי ילד לבן אינו יכול להתחנך אצל אנשים שחורים, רצה לתקן את המעוות שקלקלו נסיבות החיים ולהבטיח לו גורל "מכובד". מבחינתו הוא עשה את מה שעושים כל אלה הדואגים לאחרים מבלי שנתבקשו – מחליטים עבורם מה טוב וראוי להם וכיצד נכון עבורם לחיות ועל ידי כך דנים אותם לתופת של קשיים.
האב "החדש", כמעט מיותר לציין, אינו חוף מבטחים, בשום צורה שהיא. אמנם הוא חותר להצליח בתנאי מחסור אכזריים אבל ככל שהוא מנסה, כך הוא נכשל. יש בו עליבות ושפלות ורפיסות שכמוה לא ניתן למצוא באישה השחורה שלמדה היטב להתפלש כמו נחש כדי להשיג את מבוקשה ושמרה על אצילותה גם ברגעי כאב בלתי נתפסים.

בנג'ימין לא צריך שאנשים אחרים יגדירו לו מי הוא או היכן הוא צריך לחיות. הוא יודע בדיוק להיכן הוא שייך. העובדה שהסביבה מסרבת להכיר בכך עולה לו – ולפילה – בשנים ארוכות של סבל.

במאמציה להצליח, פילה מחליטה לגדל חוות יענים – משימה תובענית לכל הדעות. יען הוא העוף המהיר ביותר; בדילוגיו הוא יכול להגיע למהירות של כ־65 קמ"ש. היונק היבשתי המהיר ביותר הוא הברדלס; בדילוגיו הוא יכול להגיע למהירות של למעלה מ־100 קמ"ש. לו השניים היו מתחרים האחד בשני, היען יכול היה להפסיד, אבל אין שום סיבה לכך, בעצם. היען אינו יכול להיות ברדלס בדיוק כפי שברדלס אינו יכול להיות יען.
על פי משוואה זו, בנג'מין גדל תחילה כ"יען" ואז אולץ לחיות כ"ברדלס". אולם לאמתו של דבר, בנג'ימין היה ברדלס מאז ומעולם – פרווה בהירה עם חברבורות כהות, שילוב שהוטמע בו באופן הטבעי ביותר. כשהסדר הנכון הזה התערער – משהו בבנג'ימין ובפילה ובכל העולם העדין שעטף אותם סביב התערער גם הוא.

לעתים כאב הוא המנוע החזק ביותר לעשייה, אבל כאב של הורות שנשללת בכוח הוא עצום וחסר גבולות בדיוק כמו כאב של ילדות שנתלשת בחוסר אונים. על תהום כזו לא ניתן לפצות. הורות טובה כשל פילה מעמיקה את הקרע פי עשרות מונים. מתוך הכאב הזה צמח בנג'מין להיות מישהו שמסתגל, לא באמת מאושר, אולי לעולם משולל יכולת להשקיף על העולם בתמימות מבורכת. בסופו של דבר, הוא בורח ממקום שרצה לכפות עליו זהות שאינה שלו וחוזר אל המקום היחיד שאותו הגדיר כבית. על אף האפשרות שנפתחת בפניו – לתור אחר עולמות חדשים, הוא בוחר לשוב אל המקום שמאפיין אותו באמת, בוחר להיות מה שהיה תמיד אך לא הורשה בגין שיקול דעתם המוטעה כל־כך של אחרים.

אולי, אלמלא הייתה המציאות מחוללת בו את תהפוכותיה הקשות, היה ניעור בו רצון לצאת ולגלות את האמת על אודותיו. אולי ואולי לא. אחריתו של הסיפור מבהירה כי בשורה התחתונה, המקום החשוב באמת הוא המקום שאתה בוחר לחיות וגם למות בו, לצד אנשים שאוהבים אותך – לא הודות למה שאתה מייצג או מה שהרווחת או לרושם שאתה מייצר.

הילד של פילה הוא סיפור על זהות ועל שבירת מחסומים גזעיים־מגדריים־חברתיים אבל לא רק.
הילד של פילה הוא סיפור על הורות אמיתית, על אהבה שיש בה ממש, על חינוך לערכים ולערך, על חתירה למימוש ועל ההבנה שיש אנשים שנועדו לגדולה וישיגו אותה – לא משנה היכן הם נמצאים, באיזו סביבה נולדו או לאיזו חברה, מגדר או גזע הם משתייכים. פילה לא הייתה אימא טובה משום שהייתה שחורה כשם שבנג'ימין לא היה ילד מוצלח משום שהיה לבן. המניע שדחף אותם להצליח, איש בדרכו ובאופנו המיוחד, נבע ללא ספק מנקודת הזהות הזו, אבל לא היא הייתה הגורם המניע. נפשם הייתה חזקה יותר, נחושה יותר, אמיתית יותר מזו של אחרים סביבם. הקשר ביניהם אינו רק קשר בין אם לבן. זהו קשר של חיות, של הגדרה, של שייכות המעניקה עוצמה, סיבה וכוח.

בשום רגע הילד של פילה לא הרגיש כמו ספר שמטיף לחינוך ולסבלנות. הוא לא מתיימר או מתעתד או שואף. הוא "רק" מספר סיפור על כוחה האמיתי של הורות אמיתית ומשפחה אמיתית, כזו שכל־כך הרבה אנשים שואפים ומייחלים לה. בסופו של דבר ואחרי כל הדברים שקורים, כל אחד הוא ילד של מישהי. מההגדרה הזו הוא יוצא ואל ההגדרה הזו הוא חוזר. במובן מסוים, ההגדרה הזו היא גם מה שמשפיע על מה שקורה לו בדרך.
הילד של פילה לוקח את הרעיון הזה ומכניס את העולם לתוכו.
זה סוחף בדיוק כמו שזה נשמע.

המלצה נהדרת. את חייבת לחזור להמליץ לי יותר…

כל טוב,
גתית