קשה. מטריד. מעורר חרדה. בלתי אפשרי לקריאה רצופה. תובעני. אכזרי. בלתי נסבל.
אלו המילים והמחשבות שעברו לי בראש כשקראתי את האדריכל מפריז מאת צ'רלס בלפור.
הצטערתי שהתחלתי לקרוא אותו, התקשיתי לצלוח יותר מכמה פרקים ברצף ובהחלט היה רגע אחד ברור שרציתי לקום ולדחוף אותו עמוק למקפיא.
האדריכל מפריז הוא ספר שכתוב ביובש, כמו שרטוט מקצועי לחלוטין של בניין רב־קומות. כמעט אין בו תיאורים, שלא לדבר על ניתוח מעמיק של הדמויות הפועלות (וחברותיהן). אין לו סגנון ייחודי או קול המבדיל ממאות אלפי המתחרים סביב.
למרות כל זאת ועל אף שאין לי מושג איך, האדריכל מפריז הוא אחד הסיפורים המרתקים שקראתי.
הסיפור כשלעצמו בדיוני לגמרי, אך המציאות שהוא מתאר חקוקה בספרי ההיסטוריה. סיפור שאי אפשר היה לכתוב לפני שלושים או עשרים או אפילו עשר שנים. היום כבר אפשר לדבר על אנשים שסבלו במרחב ההיקפי של השואה ואשר דרך סבלותיהם משתקף הסבל הבלתי יתואר, הבלתי אפשרי אך האמיתי לחלוטין של שישה מיליון קורבנות. פעם זה היה יכול להיחשב לחילול הקודש. היום זה מעצים את ההבנה על דברים שלא ניתן להבין, על זוועות שמחריד לנסות אפילו לדמיין.
אלה שמצילים אותנו מאת ג'נה בלום הוא בדיוק אותו הסיפור, רק בנימה אחרת לגמרי: סיפור שיורד לעומק ומתאר בגוף שלישי עדות של גוף ראשון, איך זה מרגיש לחיות – לא רק כעד – בגיהינום שהופך לדרך חיים.
הייתי יכולה להחליף את האדריכל מפריז בכותרת אלה שמצילים אותנו ולא הייתי גורעת ממנו דבר. למעשה, ייתכן וזו כותרת מתאימה הרבה יותר.
ספרות שואה לא יכולה להיחשב כספרות מתח. מחשבה כזו אפילו עשויה להתפרש כפחיתות כבוד, אבל ג'נה בלום וצ'רלס בלפור הפכו אותה לספרות מתח מצוינת. נקודת המוצא שלהם התחילה מחיסרון ברור: ההתחלה והסוף ידועים מראש, אבל הרי לא אותם מחפשים ובעצם, זה לא מה שבאמת חשוב.
האמצע… כאן נמצא המקום שממנו אפשר להתחיל .
האדריכל מפריז ואלה שמצילים אותנו לא יכולים להיחשב כספרות שואה. מתאים יותר לכנותם ספרים המתייחסים למלחמת העולם השנייה, ובכל זאת יש בהם משהו חשוב יותר מאשר ספרים אחרים כדוגמת כמו נוצה ברוח של ג'קלין וינספיר, שמדבר על מלחמת העולם הראשונה. בדומה ל"עמיתיה", וינספיר מתעדת את סבל השורדים ומשפחות הנופלים מתוך כבוד ברור לאנשים שהקריבו את חייהם ולאלה שחזרו מצולקים בגוף ובנפש, אבל הכאב הזה נותר כמעין תיאור רקע, שמעניק לסיפור את הגוון או את ההצדקה להיכתב. גיבורת הסיפור, מייזי דובס, היא אחותה רחמנייה שהדי המלחמה עוד מצטלצלים באוזניה (ובליבה), אבל לפני ואחרי הכול מייזי דובס היא חוקרת פרטית צעירה ונמרצת, אישה עצמאית בעולם של גברים. במובן ההיסטורי הזה היא מרשימה. במובן הרחב יותר, היא מיוחדת קצת פחות.
גם חוזה פגניני הוא סיפור על מלחמת עולם – כזו המתרחשת בימינו אנו, באזורי העימות באפריקה, בקרבות דמים וברצח עם מתמשך שמתחמש כל פעם מחדש, בעזרתם של סוחרי נשק רודפי בצע ואנשים שדואגים להעצמת כיסיהם הפרטיים. הרעיון, כשלעצמו, חשוב בהחלט ונדרש ללא ספק לעלות למקום בולט בסדר היום הציבורי, אלא שסיפור מהיר כמו חוזה פגניני לא ממש רוצה להפוך את הדיון הזה למרכז העניין שלו. מה שחשוב לו יותר הוא עבודת הבילוש המשטרתית שמבקשת לחשוף את השחיתות עמה פתחנו ואשר אותנו, לצערי, כבר כולנו מכירים. הסוף וההתחלה ידועים מראש, אבל במקרה הזה האמצע הוא לא מהות הנושא. הוא קיים, אבל רק למען עצמו.
כמו נוצה ברוח וחוזה פגניני לוקחים את הסיפור שלהם למקום אחר. הם מוותרים על התוכן האנושי ומקדשים את דגם האדם החכם – החוקר המוצלח, המבריק, המפענח שהינו – בוודאי – גאון בתחומו, המשיג ללא כל קושי את כל האחרים. יונה לינה, גיבור חוזה פגניני הוא התגלמות הבלש שאינו מפספס לעולם. גם מייזי דובס ניחנה באותה תושייה יסודית ומבריקה כאחד, להתמודד עם כל העומד מולה. בתחום האישי הם מצליחים קצת פחות – אבל רק קצת. הם מסוג הדמויות שאפשר להעריך עמוקות על הישגיהם – לא לבקש להידמות להם.
בפני עצמו זה הישג מרשים, ללא ספק, אבל כשבוחנים את סיפוריהם ביחס לתמונה הרחבה יותר, נראה שזה פשוט לא מספיק.
יש אנשים שיודעים לספר סיפור. יש אנשים שיודעים לרקוח עלילה. זה לא אותו הדבר.
כמו נוצה ברוח וחוזה פגניני ביקשו להעביר מסר מעמדי־חברתי־מגדרי־מוסרי. בלעדי הרעיון המנחה ומרובה המקפים הזה לא הייתה הצדקה לעלילה, אך אין בכך כדי לטעון שהעלילה הצדיקה את הרעיון.
זו לא רק ההרגשה הזו שיש, כשהופכים את העמוד האחרון ומסתכלים על הכריכה ומנסים להבין עם מה בדיוק נשארנו עכשיו, אחרי שהכול הסתיים.
זו הידיעה שאי אפשר לקחת נושא, כל נושא שהוא ובפרט נושא טעון כל־כך, ולקשט אותו בכמה דמעות עצובות ובדמויות שבלוניות הגזורות מתוך תבנית שחוקה עד ביזיון.
כמו נוצה ברוח וחוזה פגניני הן יצירות שנבראו מתוך מציאות, אבל רק כדי לעמוד לבד על שתי רגלים עצמאיות ולהמשיך מנקודת המוצא הזו לבד. אין להן זיקה אמיתית לנושאים שבהם הן אמורות לטפל משום שאין להן יומרות להיות משהו אחר מלבד עלילת מתח קולחת. מהסיבה הזו אין שום מסר שנותר להדהד בהן, שום רעיון שאפשר לקחת אותו הלאה.
להאדריכל מפריז היה מסר כזה. למעשה, היו לו הרבה מסרים. אחד מהם היה התובנה הפשוטה אך הנוקבת הבאה: "ערב אחד, כשדופן הביא לה ארוחה ובגדים נקיים, שאלה אותו ז'ולייט מדוע הוא מוכן לסכן כל כך את חייו. תשובתו הדהימה אותה. "מדאם, אין לך מושג כמה טוב אני מרגיש עם עצמי כשאני עוזר לאדם אחר בתקופה כזאת של רוע ומוות." היא לא תיארה לעצמה שעובד גן החיות, שהשכלתו הצטמצמה בוודאי לשנות לימוד ספורות, מחזיק בעקרונות מוסריים מוצקים יותר משל המדענים המשכילים כל כך שאיתם עבדה." (צ'רלס בלפור, האדריכל מפריז, מתרגמת עידית שורר, סימנים, תל אביב, 2013, עמ' 180 – 181)
הרעיון, כשלעצמו, אינו חדש והדרך שבה הוא מועבר אינה פיוטית, מפעימה או יוצאת דופן, אולם ההקשר שבמסגרתו נאמרים הדברים ונחשבות המחשבות מעמיד את הרעיון הזה באור אחר, מטלטל ומפלח.
זו לא רק העלילה שמדברת. זה הסיפור שעושה את כל ההבדל.
אלה שמצילים אותנו לא חף ממגרעות וחסרונות, פחות אולי מאשר כמו נוצה ברוח וחוזה פגניני אך מורגשות בכל זאת. את אלה של האדריכל מפריז כבר מניתי מקודם.
ועדיין.
האדריכל מפריז ואלה שמצילים אותנו לא מתמכרים לעלילה ונסחפים איתה הלאה בפעלולי אש, פיצוצים וזיקוקי די־נור. נקודת המוצא שלהם היא הסיפור שהם מספרים, לא הרעיון שצריך לשמש כדבק שמחזיק את כל החלקים המסעירים ומסמרי השיער ביחד.
אני תמיד אומרת וכותבת שביקורת שלילית מלאה, כזו הפוסלת יצירה מראשיתה ועד סופה, לעולם לא תכיל גם את שם הספר המבוקר, לפחות לא אצלי. את הנימוקים מדוע מניתי כבר עשרות פעמים, במספר לא מבוטל של הזדמנות עם שלל טיעונים, אבל הנה סיבה אחת נוספת: גם לספרים גרועים יכולים להיות סיפורים טובים. יותר מכך: גם לספרים רעים יכולים להיות רעיונות טובים בהחלט.
לאחרונה קראתי ספר שאינו יכול להיחשב כספר טוב על פי שום אמת מידה: הוא לא מסופר היטב, אינו ערוך נכון, יש בו אי־אחידות משוועת ודגש מיותר על דברים טפלים במקום פיתוח נכון של מחשבות וחוויות רגשיות. לפני כשנה וחצי – שנתיים קראתי ספר אחר, שגם הוא לא היה מהמשובחים, על אף שהיה טוב יותר מזה האחרון (אם מישהו יכול למצוא בכך נחמה פורתא). אלא ששני הספרים האלה, שהם כל־כך לא, העניקו לי את הערך המיוחד שהיה להם להציע. מין מתנה שקיבלתי ומלווה אותי מאז הקריאה בהם. בספר הראשון היו תובנות מעניינות, אמיתיות, מפתיעות ולכן גם חשובות. הספר השני פשוט שינה לי את ההסתכלות על שגרת היום־היום. עד כדי כך.
במילים אחרות, העובדה שמדובר בספרים לא טובים לא מנעה ממני לקבל מהם משהו טוב באמת.
נכון שאלו לא אמות המידות המחקריות־מדעיות־למדניות שעל־פיהן יש לשפוט ספר, אבל גם ספר הוא לא מדע מחקרי־מדעי־למדני. ספר הוא יצירה, הוא בריאה והוא יכול להיות עולם שלם.
הספרים שלא נקבתי בשמם לא יהיו מועמדים לפרס ספיר או לפרס מפעל הפיס או לפרס ראש הממשלה. הם אפילו לא יהיו מועמדים לעמוד על מדף הספרים שלי בבית, אבל למרות החוסר הבולט שבהם, הם תרמו לי תרומה משמעותית, בדרכם. זה לא מספיק כדי "להעניש" אחרים בקריאתם, אבל זה מספיק חשוב כדי לזכור אותם בחיבה. הסבל, במובן מסוים, הצדיק את עצמו.
על הספרים האלה לא אמליץ לאנשים אחרים.
כמו נוצה ברוח וחוזה פגניני הם לא המקרה הזה.
אין לי בעיה לספר עליהם לאנשים המחפשים ספרות מתח יעילה ואין לי ספק שאמליץ על אלה שמצילים אותנו והאדריכל מפריז. הם אמנם אינם ספרים מושלמים, אבל הסיפור שלהם עשוי טוב ובעיקר ראוי להישמע. חשוב מכך: הרעיון שלהם לא מתפוגג ברגע שמגיעים לדף האחרון.
בשורה התחתונה, גם לספר סיפור צריך לדעת.
לדעת לספר את הסיפור הנכון – נכון, זו כבר מתנה משמים.
לכי לקרוא את האדריכל מפריז.
מזעזע מספיק שלא את המלצת לי עליו.
מזעזע יותר יהיה אם לא תקראי אותו בעצמך.
כל טוב,
גתית
