מכירה את זה שלפעמים, בלי כוונה, את נכנסת לרצף של קריאה שבו כל הספרים נראים (ונשמעים) בדיוק אותו הדבר?
אני לא יודעת אם זה קורה בגלל שהמוח שלך מתוכנת כבר לרצף של סוגה מוגדרת או שבאמת, נסיבות הקריאה הקוסמיות התלכדו כדי לכוון את היד שלך לבחור יצירות מאותה משפחה.
בשורה התחתונה, תופעות כאלה מתרחשות בחיי הקריאה שלי מדי פעם בפעם. הפעם זו הייתה אחת הפעמים ההן, שהרגשתי כאילו קראתי את אותו הספר בדיוק, פעמיים ברצף, למרות שהלכה למעשה מדובר בשני ספרים שונים לגמרי.
החתול של שרֵדינגֶר מאת אילן עמית נראה דומה להפליא לספר שקראתי ממש לפניו – זה שלא הזכרתי את שמו כי במבחן התוצאה חסרונותיו (הניכרים) עלו על התועלת הגלומה באיכויותיו (המעטות).
כנראה שיש בכך סוג של תיקון, כי על החתול של שרֵדינגֶר אני יכולה בהחלט לדבר, מה שהתקשיתי לעשות קודם, ועוד בצורה הרבה יותר נרחבת, מעניינת ומשמעותית.
המבנה העלילתי בנוי על שני צירים: סיפור האהבה־נטישה של גיבורת הסיפור מבן זוג שכבר לא ממש מרגיש כלפיה את מה שפעם אסף אותם יחד, וקורותיה של מסגרת משפחתית מלוכדת־מנותקת בת ארבע נפשות: שתי אחיות, אם דעתנית ואב נערץ אך בלתי נוכח בעל כורחו (מוות הוא לא דבר שאנשים מתנדבים להגיע אליו מרצונם החופשי).
כמעט אותו הסיפור בדיוק כמו בספר השני.
על אף ההבנה והמודעות העצמית, משהו במרקם האנושי לא ממש ברור לגיבורות שני הסיפורים האלה:
יש להן דירה, עבודה, מארג של חיים – אבל זה לא באמת יציב, לא באמת מיושב, אף פעם לא באמת משתלב.
ענבל, גיבורת החתול של שרֵדינגֶר, לא מוצאת לעצמה מקום, נשארת תמיד מחוץ למבנה האנושי המקובל – גבוהה מדי, חכמה מדי, עצורה מדי. במציאות של מדדים חיצוניים היא ד"ר לביולוגיה מולקולארית, אבל במציאות הרגשית היא אחת שנסחפת עם הזרם, לא יודעת לנתב את עצמה למקום שאליו היא רוצה להגיע, ואולי – בעצם – לא יודעת מה המקום שאליו היא רוצה להגיע בכלל.
ענבל לא באמת יודעת מה היא רוצה – לעשות או להיות; להתגלגל לדוקטורט בביולוגיה מולקולארית זה הישג די קשה לביצוע ובכל זאת היא מרגישה עצמה שלא בנוח שם, לא במקום. המציאות זה פשוט משהו שקורה לה כי צריך להיות בשקט ולא לעורר גלים.
האם זה בגללה או אולי בגלל אמא שלה, אֵם אסופה תמידית, שקשה עד בלתי אפשרי לרצות אותה מפני שהיא חיה חיים של מלחמה והישרדות כך שכל דבר אחר מצטייר כזול וחסר ערך? אשה שמתקשה להקרין אהבה, וודאי שלא לחלוק אותה (אולי רק עם בעלה, שעל אף שהוא שונה ממנה, הוא היחיד שמסוגל באמת להיות איתה, גם אם לרגעים); דמות לא חמה, לא מלטפת, לא מקבלת – כזו שחשוב לה לענות על הכללים והדרישות החברתיות, מוסכמות שכולם צריכים לנהוג על פיהן – בעיקר שתי הבנות שלה, ובראש ובראשונה זו שמצליחה הכי פחות מכולן.
ואולי זו האחות, זו שהסתדרה והתיישבה ועיצבה לעצמה אחיזת עיניים משכנעת כשאחותה, המספרת, נותרת תמיד תלושה, תלויה באוויר? אחת שעושה רעש, שמשיגה את המטרה, שמתנתקת כדי לחיות חיים אחרים, רחוקים רגשית מהקרבה הגדולה שפעם הייתה לה עם אחותה השקטה יותר, הנוודית באופייה; האפשרות המושלמת לכאורה, שממבט קרוב וחסר רחמים מתגלה כפצועה לא פחות מזו המתקשה, עדיין, למצוא את מקומה בעולם.
ואולי זה האבא – גיבור־על אמיתי שלא נשאר להתרועע עם החבר'ה אחרי שסיים להציל את העולם, מותיר בלכתו אדמה חרוכה ונשגבת, שאף אחד אחר לא יכול לפסוע בה, אפילו לא להתקרב.
יציבות משפחתית היא דבר חשוב מאוד והיא הבסיס שכל־כך חסר פה, המפתח שמסביר את כל הכשלים. ובכל זאת ועל אף שתסביכים משפחתיים יש כאן בשפע, האם יש בהם די כדי לנמק את התלישות הרגשית הזו, את החולשה העצמית שלא יודעת לאן היא הולכת כשם שלא ממש ברור לה מהיכן היא באה?
שתי הגיבורות של שני הסיפורים לא מצליחות לעמוד בתבחינים הברורים של הישגיות חברתית; למרות שהן מבינות את מה שנדרש מהן לבצע, הן לא מצליחות לממש אותו – לא מתוך חוסר רצון כמו בגין העובדה הפשוטה שההגדרה שלהן תמיד נגזרת מזו של האדם שנמצא מאחוריהן, מלפניהן, מצדדיהן אבל הוא אף פעם לא הן עצמן, לא עד הסוף, לא באמת.
הסיבה הזו הופכת את שני הסיפורים האלה לשני סיפורים עצובים מאוד, מדכאים כמעט באותה מידה: שניהם מנסים כביכול להתמודד עם ההנחה שלא חשוב איזה אדם או אשה התפתחת להיות מהעבר הלא מגובש והבעייתי־משהו שפעם היה לך – תמיד יישאר בך המקום הזה, שנדרש לקבל אשרור חיצוני כדי להרגיש את עצמו קיים.
שתי הגיבורות של שני הסיפורים מצליחות בסופו של דבר להשתחרר מהתפיסה המצמיתה הזו, אבל ענבל, גיבורת החתול של שרֵדינגֶר, עושה את זה הרבה יותר טוב או לפחות הרבה יותר משכנע.
הכריכה האחורית מסבירה שיש כאן סיפור על אישה שבבוקר אחד מתהפכים חייה והיא נאלצת להיוולד מחדש, אבל זה לא ממש נכון; חייה של ענבל, האישה שבוקר אחד מתהפכים חייה, הם חיים שמעולם לא היו שלה והמהפך הזה, שבו בעלה מודיע לה שהוא עוזב אותה לטובת מישהי אחרת, גורם לה להתמודד עם העובדה הזו – שמשהו בה תמיד שם את עצמו ואותה במקום זניח, שולי, חסר חשיבות;
מקום מוותר; תמיד מוותר.
העמימות הרגשית הזו היא לא מחלה של דור מפונק ומבולבל, תסביך שסובלים ממנו רק מעטים או מסוימים, הנמנים על חתך אוכלוסיה מצומצם.
זה משהו עמוק יותר – משהו שלא מאמין שיש בו מספיק ערך ומספיק משקל נפשי כדי לשאת את עצמו לבד, בזכות עצמו, כפי שהוא באמת.
משהו שלא ממש מודע לעצמו, לא עד הסוף, לא כמו שמודעות אמיתית, בריאה צריכה להיות.
כיצד נפערים בשתי דמויות שונות כל־כך אותם תהומות של חוסר ביטחון אפשר (פחות או יותר) להבין. מדוע התהומות האלה לא מתאחים בשלב מסוים אלא ממשיכים עוד ועוד להעמיק, להתעצם, לאיים לבלוע אותן – זה משהו שכבר הרבה יותר קשה להתמודד איתו, הרבה יותר קשה להכיל.
האם זהותם המשותפת של שני הסיפורים מעידה בעצם שכולם כאלה? שזו הבנה אחת, חד־משמעית על העולם האנושי בכללותו?
זו מחשבה כמעט אכזרית בנחרצות הקודרנית שלה ולמרות שהחתול של שרֵדינגֶר עושה את העבודה באופן הרבה יותר טוב, הרבה יותר הגיוני והרבה יותר משכנע (גם אם לא לחלוטין חף מבעיות), קשה הרבה יותר להסכין איתו ואיתה (אולי דווקא מהסיבה הזו); תחושת האפסיות – דשדוש עלוב שלא מצליח להתעלות מעבר לחולשות פנימיות ולהכשיל לעצמו את החיים (או לפחות את מצב הרוח באופן שיטתי) – היא דבר מאוד מדכא להתמודד איתו, ועוד פעמיים, ועל אף שאני יכולה לזהות את ההיבט המציאותי שבה, אני לא יכולה להסכים לקבל אותה כהסבר בלתי מעורר של עובדה שרירה וקיימת.
ספר אמור לעשות (הרבה) יותר מאשר רק לספר לך כמה הקיום האנושי עלוב, אפור ומייאש, כל הזמן.
ואז – אולי מאותו דחף או בגין אותו רצף – הגיע תורו של אלגנטיות של קיפוד והוכיח בדיוק את ההיפך (וכן, אני מודעת לכך שגם זה ספר שיצא לפני עידן ועידנים והיה שיח החודש בשיח העולם, אבל אחרי בתו של שומר הזיכרון כבר באמת לא אכפת לי להודות שקראתי אותו מיליון שנים אחרי כולם).
אלגנטיות של קיפוד הוא לא ספר קל ובחלקו הראשון באמת תהיתי איך קרה שהוא הפך לרב־מכר מוצלח שכזה (לא בגלל הטיב כמו בגלל הקושי לקבל שיעורים מרוכזים כל־כך בפילוסופיה בצפיפות דחוסה כל־כך), אבל דבר אחד חשוב וחיוני עד מאוד יש בו: אהבה עצמית עצומה.
במבט ראשון זה לא נראה ככה, כמובן: לשתי הדמויות הדוברות – שוערת עלובה למראה וילדה שמחשבת את קיצה לאחור – אין הרבה בחיים: לא הוד, לא הדר, לא תנאי משפחה מרהיבים. אבל דבר אחד בולט וניכר יש להן: חשיבה מבריקה והבנה עמוקה שלצד כל הקושי, הכיעור והגועל, החיים הם רצף של דברים נפלאים, יפיפיים, ששווה עד כדאי מאוד לשים אליהם לב.
רֶנֶה, השוערת שמנסה ככל יכולתה להצטייר כהתגלמות המושלמת של בת מעמד פועלים עלובה, היא הדבר רחוק ביותר ממנה. בניגוד הזה היא מוכיחה שאצילות, השכלה וגינונים אינם בהכרח תלויי תולדה מדרגית אלא תוצר של מארג אישיותי ומחויבות אישית, בחירה של נפש ולא של גנטיקה.
רנה, השוערת, קוראת ולומדת ומתעניינת כל הזמן: ספרות יפה, פילוסופיה, היסטוריה, ציור, מוזיקה – מה לא, בעצם.
כשהיא משחקת את המשחק המצופה ממנה כלפי חוץ היא משחררת את עצמה להיחשף לכל היופי שיש לעולם להציע באופן פנימי ואישי לחלוטין. לכן ולמרות שהיקף ידיעותיה חורג הרבה מעבר לזה של כל אדם ממוצע, היא לעולם אינה מנסה לעשות רושם אלא במכוון מצניעה את כל מה שהיא יודעת ואת כל מה שהיא, כדי שאף אחד לא יחשוד בה שהיא הרבה יותר מכפי שהיא מרשה לעצמה להיראות.
הסיבה מדוע היא עושה זאת נחשפת רק לקראת הסוף – הבנה שנולדה בה בגיל צעיר לפיה מעמדות, כמו שמן ומים, הם דבר שאסור לערבב: אחותה, שיצאה לעיר הגדולה כדי לעבוד, חזרה הביתה בהיריון לא רצוי "שהעניק" לה בן המשפחה המיוחסת שבביתו הועסקה. כשאחותה מתה, כמו גם הילד, נדרה רנה נדר להסתיר את מה ומי שהיא מתחת לחזות החיצונית והמעמדית ולהמשיך להציג לחברה את מה שכולם מצפים לראות, מבלי לוותר על מהותה האמיתית ולו לשבריר שנייה.
הרעיון הזה, מוטעה ככל שהוא עשוי להיות, מעניק לסיפור נופך מיוחד וקסום; זו בדיוק הסיבה מדוע רנה מצליחה להיות כל מה שענבל (ותאומתה בספר העלום) אפילו לא מצליחה לחלום עליו: אישה שלמה, שמחה ומאושרת.
כן, מאושרת באמת ובתמים.
ההומור העצמי שבו רנה מתייחסת לעצמה היה כמו מים צוננים אחרי הביצה העגמומית, העכורה של נשות ארצנו הבדיוניות.
פאלומה, תאומתה הצעירה של רנה (גם כאן יש תאומות – כמה לא מקרי), נערה בת שתיים־עשרה שניחנה באותה יכולת תבונתית ובאותו חדות עין והתבוננות, מתייחסת אל העולם בדיוק באותו האופן; מצחיקה, חריפה ובועטת. הומור כזה יכול להימצא רק אצל אנשים שבאמת מבינים את מה ומי שעומד מולם – ובראש ובראשונה את עצמן.
רנה ופאלומה יודעות מי הן, מה ערכן, מה חשוב להן ומה הן מחפשות. עולמן שלם, עשיר ומהנה הרבה יותר מחייהם האפרוריים, הצרים והמוגבלים של בעלי המעמד והכוח (על אף רצון ההתאבדות של פאלומה, שמתמוסס ונעלם בסופו של דבר).
השינוי היחיד שמתרחש בחייהן הוא ההיחשפות לעולם (תהליך שמתחיל עם כניסתו של דייר חדש אל בית הדירות שלהן) חשיפה שהיא בעלת ערך רגשי לא רק כלפי עצמן אלא גם (ובעיקר) כלפי האנשים שהופכים להיות חבריהן הקרובים ביותר.
המצוקה שהעכירה את תפיסת העולם של רנה ושימרה אותה במקום שלעולם לא יסכן אותה (וודאי לא כפי שאירע לאחותה) הייתה משמעותית וכואבת לא פחות מהמצוקות שהכתיבו את חייהן של ענבל והסטודנטית הנצחית לפסיכולוגיה, זו שמנהלת סדנה למציאת זוגיות לאנשים שכפי הנראה לעולם יישארו לבדם.
ההבדל המשמעותי בין שני הייצוגים האלה עומד על נקודה אחרת לגמרי:
רנה ופאלומה לא צריכות לקבל אשרור לזהותן או לקיומן מאף אחד.
הן קיימות מפני שהן קיימות – גם אם איש לא רואה אותן ואולי דווקא מסיבה זו ממש.
רנה ופאלומה אולי אינן מרוצות מהעולם הסובב אותן, אבל מעצמן הן מרוצות די והיותר. גם אם את המציאות הן אינן יכולות לשנות, הן עדיין יכולות להאיר ולהרחיב את גבולות עולמן שלהן; לכן הן משקיעות מחשבה ומאמץ בדברים הקרובים אל ליבן – ערכים בעלי משמעות, חוויות המסבות להן אושר. לכן, ולמרות כל הקשיים המתקילים אותן סביב, הן שמחות בחלקן הרבה יותר מענבל וחברתה האלמונית ומכפי שאפשר היה בכלל להעלות על הדעת בעולם צר שהוא קיומן היום־יומי.
קל ללכת לאיבוד בחתול של שרדֵינגֶר משום שהוא מתאר מציאות עגמומית באופן מאוד משכנע; חוסר השתלבות שנצמד כמו עלוקה אכזרית, היעדר התמצאות שנובע מתוך התכחשות פנימית (גם אם לא מכוונת), חוסר תקשורת שנולד מתוך חוסר כנות, בראש ובראשונה של האדם מול עצמו.
אלגנטיות של קיפוד מתאר את כל הדברים האלה אבל מנקודת הסתכלות אחרת לגמרי: האלגנטיות והמודעות המפוכחת שלו לא מקהות את חודם של הקוצים – הן מתמודדות איתם, בגאווה וחדווה גדולה.
האירועים שבו לא קשים יותר או פחות, אבל המיקוד והליבה שלו נמצאים במקום הנכון.
תענוג.
הכרה עצמית וקבלה עצמית ודחיפה עצמית מתמדת אל עבר היופי, אל עבר המֵעבר, אל הנשגבות – זה מה שעושה את כל ההבדל.
כי בחיים צריך לא רק להאמין שאפשר להכניע את האויב הפנימי, אלא גם שיש בך משהו ראוי וחשוב מספיק, כדי להחזיר ולשמר את מה שחשוב לך באמת: את עצמך.
כל טוב,
גתית