איך זה מרגיש כשנשברות תפיסות מוקדמות חסרות הצדקה?
החורף שלי בזירולנד מסווג, כנראה, כסיפור התבגרות לבני נוער. לא הייתי ערה לעובדה הזו כשהספרנית המליצה עליו בכל פה – וטוב שכך, כי תפיסות מוקדמות חסרות הצדקה היו גורמות לי שלא לקרוא אותו וזו הייתה עשויה להיות שגיאה חמורה ביותר.
החורף שלי בזירולנד מספר את סיפורה של אלסנדרה, נערה בת שבע־עשרה שאיבדה את אמה לאחר מחלה קשה. פרקיו הקצרים מתחלקים בין הזיכרונות ממנה למציאות בלעדיה, מבלי לייפות או לכער, להוריד או להאדיר. אין כאן סערות גדולות או תיאורים נמוכים; הכול בדיוק במקום, כפי שצריך להיות, באיזון שקשה מאוד להשיג אבל כזה שנשמר בעקביות מעוררת השתאות מראשית הקריאה ועד למילה המסיימת בעמוד האחרון.
הלכה למעשה החורף שלי בזירולנד הוא דווקא סיפור התבגרות למבוגרים: סיפור עצוב אבל לא דיכאוני, כואב אבל מציע תקווה. הכנות והיופי הגלומים בו הם דבר שנדיר למצוא; האמת שהמילים שלו חושפות היא לא פחות ממפלחת; גם הזיגזוג שהוא מזגזג בין האובדן שדבר לא ישווה לו למציאות שאט־אט הופכת שכיחה ויום־יומית הוא הגיוני ונכון; אפילו הכריכה שלו היא מלאכת מחשבת (לא לחינם שמרו בהוצאה על הכריכה המקורית. אמנות מודרנית בהחלט).
הגילוי העצמי של אלסנדרה מתרחש בשקט, בלי מילים. האובדן שהיא חווה באופן מתמשך חוצה קו בחייה, כזה שמנתק אותה באחת מכל הטפלות הילדותית, השטחית של בני ובנות גילה ואולי גם ממבוגרים וממבוגרות יותר. מות אמה הוא כמו כיוון כואב של תדר רדיו: כל רעשי הרקע נעלמים. ובכל זאת, ועל אף שהיטב היא יודעת מהו קו הפעולה הנכון שצריך לנהוג לפיו, אם יש משהו שאלסנדרה כמעט טובעת בו הוא תחושת הבלבול: בהיעדר מבוגר אחראי, אוהב ואמין שיגיד לה מה לעשות, שיכפה עליה לדבר ויזכיר לה לחייך כדי לשמוח, אלסנדרה מתקשה מאוד להמשיך – לחיות, להתגבר, פשוט להיות אלסנדרה, על כל מה שזה אומר.
לכן, דווקא מסיבה זו וחרף גילה וגיל חבריה, הסיפור של אלסנדרה לא מיועד בהכרח לבני נוער. במובן מסוים השיוך הזה דומה לאופן שבו הקול בראש מופנה (בטעות) לילדים. נכון, הקול בראש הוא סרט מונפש על ילדה בתחילת גיל ההתבגרות, אך המורכבות הרגשית שהוא חושף והדקויות העדינות שהוא פורט עליהן עוברות הרבה מעל לראשם של בני החמש, השש והשבע. לילדים אין את יכולת ההבנה שנולדת ממרחק של שנים, נקודת השקפה מעבר למתרחש כאן ועכשיו. הם לא מסוגלים להבין את מה שעדיין לא הספיקו לחוות.
אלסנדרה בוחרת להתיישב ליד גבריאל, הילד הדחוי בכיתה, זה שהמורה למתמטיקה הדביקה לו את הכינוי "אפס" וכולם נהרו אחריה, כי זה מה שילדים נוהגים ואוהבים לעשות. היא לא מתיישבת לצידו כדי לגלות עולם חדש וסיפור ההיכרות שלהם אינו מוסר השכל בשקל על האופן שבו אוצר גדול מתגלה במקומות לא צפויים: אלסנדרה בוחרת להתיישב ליד גבריאל כדי להתרחק מכל הדברים שכבר לא שייכים אליה יותר. זהו ביטוי התבגרות שלם ומזוקק – לא שבלוני או כזה השבוי בתבניות של התרסה או שבירת כלים, רק כי זה מה שנהוג או מצופה לעשות. זו כנות שמסתכלת למציאות בעיניים ומחליטה לחיות, אבל הפעם כמו שצריך באמת.
חיי חברה דורשים קורבן רגשי מסוים: הצורך להשתייך, להיות נאהב או מקובל, לצבור מעמד גבוה במדרג – כל אלה תובעים ויתור מעולמו הפנימי של זה שנכנע להם. אלסנדרה לא נכנעת; היא בוחרת לא להשתייך דווקא בתקופה בה הקשר העמוק בחייה התערער, בוחרת שלא להעמיד פנים עם מי שלא באמת אכפת לו דווקא בגלל שאין לה יכולת נפשית להכיל את המשחק הצבוע שכולם משחקים. לפעמים עדיין אכפת לה אבל ככל שהיא מתמקדת במה שבאמת חשוב לה, במה שהיא מרגישה ורוצה לעשות, כל עולם ההבלים החיצוני פשוט מתמוסס ונעלם. זה לא קורה בבת אחת וזה לא חינוכי או מעורר השראה, אבל זה מציאותי ואמיץ וכן, גם מאוד מיוחד.
אלסנדרה היא דמות שלמה ומוגדרת בעולם של אנשים שלנצח יוסיפו לחפש את עצמם, אנשים שתולים את אישיותם והגדרתם במישהו אחר, כי בעולם של מדרוג חברתי אלה הכלים שעל פיהם יש לשפוט הכול – בכל גיל. הכותרות אולי משתנות אבל המהות נשארת זהה.
הסיפור שלה לא מרגיש כמו טרגדיה יוונית או רצף של קשיים אלא כמו חיים של מישהי שמטפסת חזרה אל מציאות שסידרה את הדברים אחרת. נדרש אומץ כדי לצאת לגמרי מהזרם, להתנתק מהדברים החיצוניים שמגדירים את מה שהיא נדרשת להיות, לקחת רגע כדי להבין מה קרה לה (ולא רק לה), להרגיש ולא לברוח, להתמודד ולהמשיך משם הלאה.
גבריאל, הילד הדחוי שאף אחד לא טרח מעולם להתייחס אליו ברצינות, יוצר עבורה ועבורם את ממלכת זירולנד, מקום שבו הדממה ממלאת את המקום המרכזי כי אף אחד, כך זה מתחוור לבסוף, לא באמת יודע מה להגיד.
אפשר לדבר על רגשות, על כאבים, על הדברים שבלב, אבל כדי להגיע אליהם צריך לשחרר כל־כך הרבה מחסומים, לשבור כל־כך הרבה חומות, לעבור תהליכים שלוקחים הרבה זמן ומצריכים הרבה יותר אמון. זה דבר שמתאים לספרים אחרים – לא לכאן, לניסיון (נועז) להתחיל לחיות בלי שום הוראות הכוונה.
החורף שלי בזירולנד מקפל בתוכו שני היבטים חשובים – חורף ואפס; תקופה שבה החוץ קר, חשוך ואיטי לצד מקום שאין בו ציפיות כי אין בו אמונה. מתוך הנסיגה, אי־העשייה והשתיקה הכפויה נולד השקט שמאפשר גילוי מחודש. לא בתפיסות חדשניות, גדולות ומפוצצות של כותרות שלעולם לא יקיימו את מה שהן מתיימרות להבטיח אלא בפשטות, בהשלת כל הרעשים המפריעים, במציאת הנקודה האישית שמנגנת את המוזיקה הפרטית של כל אחד ואחת. בחורף הזה בזירולנד אלסנדרה מצאה את הדרך לגלות את הקול האישי שלה – הישג שאינו קשור לגיל או לנסיבות חברתיות או לשום דבר מלבד אליה עצמה.
מזמן לא קראתי ספר אמיתי כל־כך, מקורי ומרתק בגישה ובהתייחסות. קראתי ביקורת אחרת שאמרה בדיוק את ההיפך והצטערתי שמי שכתב אותה לא הבין כמה רחוקות האמירות שהיו בספר מכל דבר שכיח ושגרתי. האומץ שנדרש כדי לספר סיפור כזה, על כל המורכבות שלו ושבו, הוא הדבר הרחוק ביותר מרגשנות גחמנית המפטפטת את עצמה לדעת.
איך זה מרגיש כשנשברות תפיסות מוקדמות חסרות הצדקה?
זה מרגיש נהדר.
כל טוב,
גתית
