ונפתח בהקדמת אזהרה: הפתיחה הבאה תכיל מטבע לשון בשפה האנגלית. העובדה שאשתמש במטבע לשון לועזי, ועוד בפתיחה, מטרידה אותי קשות. אי לכך החלטתי לאזן את הנזק באמצעות אזכור מלא של כל 56 מטבעות הלשון שפרסמה האקדמיה ללשון עברית, לרגל יום העברית תשע"ו. אכן, מיזם שאפתני ההולם את היקף המשגה החמור ואת הצורך לכפר עליו לאלתר.
ובכן… באנגלית רווח מטבע הלשון Guilty pleasure, שפירושו יצירה כל שהיא הגורמת הנאה על אף שאינה נחשבת לסוגת עלית, בלשון המעטה.
כשהתחלתי לקרוא את הזריחה של ויקטוריה היסלופ, מחברת רב־המכר האי של סופיה, המונח הזה היה הראשון שקפץ לי לראש; שעשוע לא מחייב ולא מזיק. לכל אחד מגיע לפעמים ליהנות מחטיף טעים נטול ערכים תזונתיים. אלא שחטיף נגמר אחרי נגיסה אחת או שתיים – יש מי שיאמר, נגיסה אחת יותר מדי – ואילו ספר נשאר, לפחות עוד כמה ימים.
אז לא. לא היה מדובר בשעשוע לא מחייב ולא מזיק. הזריחה הצליח להתעלות אפילו על עצמו באפיון שטחי וחד־מימדי, לעתים על גבול המגוחך, לגבי כל הדמויות המעורבות ובעיקר בעניינם של שלושת הגיבורים שפתחו את הסיפור – סאוואס פַּפַּקוֹסטָה, אפרודיטי פפקוסטה ומַרקוֹס גֵאוֹרגִיוּ.
ובכל זאת מצאתי סיבה לדבר עליו.
כנראה שיש דְּבָרִים בְּגוֹ.
סאוואס הוא בעל הזריחה, המלון החדש והמפואר ביותר בעיר הנופש פמגוסטה. אפרודיטי היא רעייתו, אישה שיופיה משתווה רק לזה של אלת האהבה והיופי אפרודיטה, ומרקוס הוא יד ימינו של סאוואס, מקצוען מהוקצע שעושה כל אשר לְאֵל יָדוֹ כדי להתקדם מעמדה בכירה לעמדה בכירה עד לפסגה הנכספת.
סאוואס הוא איש עסקים שאפתן, שעבודתו היא הדבר היחיד המעניין אותו (שנתיים לאחר סיום בניית ותפעול הזריחה הוא בֵּרֵךְ עַל הַמֻּגְמָר וללא כל קושי החל להקדיש את מרצו למיזם שאפתני אחר, לעולם אינו מסתפק באַחֲרוֹן אַחֲרוֹן חָבִיב).
אפרודיטי היא הקישוט השווה יותר מחיצוניותו המסנוורת; מות אחיה החריב את משפחתה ומאז למדה להתנהל בעולם בניתוק רגשי הדומה, במקצת, לאטימותו של בעלה, להוציא את העובדה שלה עצמה אין כל נטייה או משאלת לב לעשות משהו בעל ערך בחייה או בעולם בכלל. היא אמנם יותר מעקרת הבית העשירה והמשועממת, אבל גם לא הרבה מעבר לכך.
מרקוס הוא צעיר נחוש וחדור מטרה, המוביל את מועדון הלילה שלו (הקלר דה לון – אור הירח) ובאמצעותו את מלון הזריחה לשגשוג כלכלי ותהילה חברתית.
המוֹנִיטִין שיָצָא לוֹ עָלָה בְּקָנֶה אֶחָד עם המאמצים האדירים שהשקיע בהתבוננות בלקוחותיו, בהקשבה דרוכה לכל צרכיהם ואפילו בקריאה מדוקדקת של כמה עיתונים בכל יום, כדי לשלוט היטב ברזי ההתנהלויות המדיניות.
הופעתו מצוחצחת ומהודרת לְמִשְׁעִי: תסרוקתו מוקפדת, בגדיו מחויטים, אפילו שיניו הצחורות משוות לחיוכו מראה מסחרר.
השלמות אופפת אותו כאילו נתפרה למידותיו.
מרקוס אינו קוֹטֵל קָנִים והוא יודע כיצד להשקיע מאמץ וכסף וכיצד לגרוף אותו, טָבִין וּתְקִילִין, חזרה לחיקו – פי שניים, פי שלושה ולפעמים פי חמישה יותר מערכו הראשוני. מעולם לא נִטַּל עֻקְצוֹ ונראה שדבר אינו יכול לעצור אותו. מכאן קצרה הדרך – הברורה מאליה – לקשור בינו לבין אפרודיטי, ולו רק משום האופן המוקצן שבו לא היו השניים מסוגלים לשאת זה את זה עד שברור כי נידונו ליפול זה לזרועותיו של זה. פרשיית האהבה בין אפרודיטי ומרקוס היא מעבר לנדושה ונדרשת: היא צפויה בַּעֲלִיל.
אלא שמרקוס – כדמות הפעילה והנמרצת מבין השלושה – הוא יותר מדוגמה משתלמת לחריצות מקצועית.
מטבע הלשון המתאים ביותר לתארו הוא בנוי לְתַלְפִּיוֹת, שכן למילה לְתַלְפִּיוֹת, בגין היותה עמומה, קיימים כמה וכמה פירושים מעניינים. הפירוש הראשון והשני הולמים את הופעתו המרהיבה ("להיות הכל מסתכלין בו [ללמוד צורותיו ונוי מלאכת תבניתו"]") ואת עיסוקו כבעל המועדון המחזיק במלאי של ויסקי נדיר ומשובח ("תל שכל פיות פונים בו" במובן החילוני של המילה), אך הפירוש השלישי – "ואף היו שקראו זאת "לתלות פיות" ופירשו פיות 'חרבות', כי הצד החד של החרב מכונה פֶּה (כגון בביטוי 'להכות לפי חרב' ובכינוי 'חרב פיפיות' – חרב שלַהבהּ מחודד משני צדיו)" – מגלה את מה שמרקוס מתאמץ, אולי יותר מכל, להסתיר.
מרקוס אינו אדם שדָּרַךְ כּוֹכָבוֹ במקרה. הוא אכן בעל הופעה מרשימה והתנהגות נטולת דופי, אך לאמתו של דבר הוא טיפוס חֲדַל אִישִׁים – נבזה ונקלה, אשר הוֹלִיךְ שׁוֹלָל כל אדם ואישה שאי־פעם פגש.
עם לקוחותיו ומכריו הדבר אינו כה גרוע, שהרי שני הצדדים מודעים ליחסי הסחר־מכר הנוגעים לעניין, אולם עם סאוואס ואפרודיטי הוא מגיע לשיאים חדשים של הונאה וגניבה: גניבת ממון, גניבת רכוש, גניבת דעת. באמצעות סידורו הערמומי הוא מתעתע ושולט בשניהם לְלֹא מְצָרִים. יחסיו איתם חושפים את הרובד הנסתר והאפל שבאישיותו – את התכנון המדוקדק, הנצלני, להניח את ידו על כספם ולרוקן את כיסיהם, עד כמה שרק ניתן. לשם כך הוא משלה, מרמה, מפתה ומטעה בעוד הם, ממניעים שונים לחלוטין, משליכים עליו את יהבם, אמונם ותקוותיהם בהתמסרות מוחלטת.
גרמי השמים ששמם נקשר בשמו – השמש והירח, הלבנה והחמה – מייצגים את האופן שבו הוא מסמא את עיני האנשים הנושאות אליו, עיניהם של סאוואס ואפרודיטי בפרט. אך מי שמביט מעבר לבוהק המתעתע מגלה – לְהַוָּיתו הגדולה – את האמת:
מרקוס הוא מִשְׁעֶנֶת קָנֶה רָצוּץ.
המושיע הגדול נֶהְפַּךְ לְרוֹעֵץ.
אומרים שהדמות הרעה בסיפור היא המעניינת מכולן משום שהיא המאפשרת את התסיסה העלילתית, אולם מרקוס אינו דמות מעניינת משום שהוא אינו תורם לסיפור מאומה. הוא אכן עָשָׂה שַׁמּוֹת בחייה של אפרודיטי ובְּעֶטְיוֹ היא שוקעת בדיכאון עמוק, שממנו אינה מצליחה להתאושש עד יומה האחרון, אך את הנזק שנגרם לה לא חוללו ידיו.
אפרודיטי, כמו רבים אחרים, נפלה קורבן להתרחשות גדולה וחמורה הרבה יותר: מלחמת טורקיה־קפריסין.
בערך בנקודת האמצע מעבירה ויקטוריה היסלופ את נקודת המשקל של הזריחה מסיפור (נוסף) על משולש אהבה לא מוצלח לסיפורם של אנשים בעת מלחמה ומצור. הדמויות המרכזיות נשארות אך אליהן מצטרפות דמויות נוספות, בנות משפחת גאורגיו (משפחתו של מרקוס) ומשפחת אזקאן.
בית המלון המפואר שבנה סאוואס – היכל של עושר, הדר ועוצמה כלכלית, שעלה הוֹן תּוֹעָפוֹת והאירוח בו היה כְּיַד הַמֶּלֶךְ – הפך מקום מפלט לאנשים שנותרו לבדם בעיר החוף היפיפייה שהפכה – בין לילה – למקום נטוש, פרוץ ועזוב.
אוֹר היְקָרוֹת של הזריחה היה אמור להיות אוֹר שִׁבְעַת הַיָּמִים, כזה שיָצָא שְׁמוֹ לְמֵרָחוֹק בתפארתו, באיכותו, ביוקרתו. אך החלום, כמו פמגוסטה, העיר המשגשגת ש־40,000 אנשים התגוררו בה, כמו חייהם של תושביה, יָרַד לְטִמְיוֹן.
פסקת ההקדמה מסבירה כי "בשנת 1974, עם פלישתה של טורקיה לקפריסין, נמלטה כל אוכלוסיית העיר. מחצית העיר שנותרה כבושה נקראת כיום וָרוֹשָה, ובארבעים השנים האחרונות היא עדיין ניצבת מאחורי גדרות התיל של הצבא הטורקי, סגורה ומסוגרת, נסתרת מכל עין. עיר רפאים." (ויקטוריה היסלופ, הזריחה, מאנגלית: שרון פרמינגר, משכל, תל אביב, 2015)
הסקירה ההיסטורית מרחיקה עד שנת 1878, אז חתם הממשל הבריטי על הסכם עם טורקיה וקיבל לידיו את השליטה המנהלית על קפריסין, אי שנותר בשליטתה של האימפריה העותומאנית. קפריסין הפכה למושבה בריטית בשנת 1925 אך בשנת 1955 פתחו אנשי אֶאוֹקָה – ארגון לאומי של לוחמים קפריסאים – במלחמה נגד האנגלים במטרה להתאחד עם יוון (איחוד ששמו אֶנוסיס). בשנת 1960 זכתה קפריסין לעצמאות, אולם ניהולה נמצא עדיין בידיהן של בריטניה, יוון וטורקיה. ניסיונות לתיקון החוקה הובילו לקרבות בין הקפריסאים היוונים לקפריסאים הטורקים והחל משנת 1963 נמצאים כל הצדדים בסכסוך אלים, עקוב מדם ובלתי פתיר.
אימפריות קמות – אימפריות נופלות, אבל מה לגבי האנשים שבאמצע?
ויקטוריה היסלופ עמלה רבות להדגיש את חוסר התכליות שבמלחמה ואת איוולתו של כל צד על ידי הצגה יסודית של הידידות הקרובה בין משפחת גאורגיו ומשפחת אזקאן – קפריסאים יוונים וקפריסאים טורקים.
אלא שהניסיון התמים ושוחר השלום, האחווה והרעות הזה לא ממש עובד; הוא צדקני מדי, "חינוכי" במופגן ולכן גם מאוד לא משכנע.
כולם יודעים שמלחמה היא דבר איום ונורא. מי שמאמין בכך לא יוזם מלחמות ומי שיוזם מלחמות וודאי לא יקרא את הזריחה וישנה באחת את דעתו.
אבל דבר אחד, משמעותי מאוד, עולה גם עולה מבין דפי סיפורה של ויקטוריה היסלופ: הזעזוע.
בין מְלֹא החָפְנַיִם תיאורים על עושר בלתי נתפס וקשרי משפחה אמיצים, היא מצליחה להעביר את תחושת האימה המבעיתה של עולם שמתרסק ברגע אחד. יציבות מאושרת, יום־יומית, שגרתית שנעלמת במצמוץ, כהרף עין.
הרגעים האלה אינם רבים אבל הם מוחשיים ומהפכי קרביים. הם גורמים למציאות להיראות אחרת לגמרי ולסיפור להישמע קרוב יותר מאי־פעם.
ההישג הזה עולה מבין השורות, בין מאמץ שכנוע אחד לתיעוד פרטני־נוקדני מן הצד האחר. ניכר שהוא אינו יעד ראשי או אפילו משני ובכל זאת – הוא הישג של ממש.
ההישג השני הוא דמותו של חוסיין; חוסיין אזקאן, קפריסאי טורקי, מקבילו הקוטבי של מרקוס גאורגיו ואישיות ראויה בפני עצמה.
אם מרקוס נראה כאדם העשוי לִבְלִי חַת – תמיד בשליטה, נינוח אך מחושב – חוסיין הוא נער מלא חששות ופחדים, אך גם צעיר בעל יוזמה וסקרנות. הוא נחוש וחרוץ לא פחות ממרקוס, אלא שהוא מכוון את מרצו לכיוון אחר.
ויקטוריה היסלופ מאמינה כי כל בני אדם הינם שווים. אי־לכך ראוי להעריך את חוסיין אפילו יותר לאור האופן האנושי והאמיץ שבו עָמַד בַּפֶּרֶץ – הגן בתוקף על משפחתו ושמר על עקרונותיו בעת ובעונה אחת.
הוא היחיד שבאמת ובתמים שומר על שתי המשפחות מפני פגיעתם של החיילים הטורקים, שאכזריותם הגסה אמורה לבייש כל אדם בעל מודעות מוסרית.
הוא היחיד שמבין כי פועלו השואף־תמיד־להקסים של מרקוס אוֹמֵר דָּרְשֵׁנִי והיחיד המעיז לבדוק הַכְּצַעֲקָתָהּ, מבלי שקָרָא תִּגָּר על הנהגתו הבלתי מעורערת, וודאי שלא בְּרֵישׁ גְּלֵי.
היה זה כורח הנסיבות שחשף את שִׁעוּר קוֹמָתו, הנהגתו ומוסריותו של חוסיין. הוא עצמו נֶחְבָּא אֶל הַכֵּלִים, נטול גאווה ועזות פנים. מעולם לא הִרְהִיב עֹז לדמיין את תפקודו במצבים הבלתי אפשריים אליהם נקלע, אך כורח הנסיבות, ממנו יָצָא בְּשֵׁן וָעַיִן, אילץ אותו ליטול את המקום המוביל.
בצדק.
התנהלותו, לכל אורך הדרך, על אף המעשים הקשים שהוא נדרש להם, מעוררת כבוד והערכה.
אם יש סיבה שבגינה כדאי לקרוא את הזריחה הרי שהסיבה היא זו: התחושה האנושית שהוא מצליח להעביר לרגעים, בתיאור המוחשי והפוצע של הרחובות השוממים, החנויות השדודות, האוכל המרקיב בחנויות לצד אישיותו הראויה של חוסיין, הבוהקת במקום שהאור בו כבה כבר מזמן.
אני לא קְטַנת אֱמוּנָה: גם לספרים שהם בחזקת "תענוג אסור" יש תובנות ראויות שכדאי להקשיב להן (ראי ערך המתנה המושלמת וכו'). אבל זו לא התובנה שאנו מחפשים, אלא החוויה הרגשית שעושה משהו לצורת ההסתכלות שלנו.
החוויה הזו אינה נוכחת כמעט בשום מקום אחר בסיפור – לא באופן שבו חליט אזקאן, אב משפחת אזקאן, הוֹקִיר רַגְלוֹ מבית משפחת גאורגיו, "האויב", עד שוסיליס גאורגיו, אב משפחת גאורגיו, והוא הופכים לחברים בלב ובנפש, ואפילו לא בבְּכִי התַּמְרוּרִים של איריני גאורגיו על בני משפחתה ההרוגים.
היא קיימת רק ברגעים הצנועים לכאורה, וודאי בהשוואה לתיאורים העמוסים לַעֲיֵפָה של מלון הזריחה ולסיקור היסודי לְמַכְבִּיר של הופעתה הזוהרת של אפרודיטי, לרבות תכשיטיה היקרים.
הבתים שנעזבו באחת, בעיצומה של ארוחת צהרים או ערב, הם פַּכִּים קְטַנִּים של מציאות שנהפכה על פיה; הם מספרים את סיפורם של חיים יפים ושלווים, חיים של ממש – שאבדו ואינם עוד.
נמחו, נמחקו, נעלמו.
כמו בשואה גרעינית.
כמו במלחמה.
ויקטוריה היסלופ יוצאת נגד אוזלת ידם של מי שיכלו לעשות מעשה כדי למנוע את הזוועות, אך לא עשו דבר.
היא, כך נדמה, מסרבת לשתוק, גם אם כל שהיא יכולה לעשות הוא רק לספר.
כשהיא מגוללת את שאפתנותו לִבְלִי חֹק של סאוואס או את קְפִיצַת הַדֶּרֶךְ שהייתה לו ולמרקוס בעולם העסקי, היא אינה מעוררת השראה בקוראים אלא מכינה אותם לרגע בו הכול יסתיים, באופן המכוער והשפל ביותר.
התקדמותם המהירה ושמם שיָצָא לְמֵרָחוֹק אולי מצטיירים טוב בעולם החותר להצלחה, אך בְּעִצּוּמוֹ של משבר לאומי הם אינם שווים דבר.
לֹא בִּכְדִי יָצָא שְׂכָרוֹ של סאוואס בְּהֶפְסֵדוֹ וכל מאמציו של מרקוס היו בְּרָכָה לְבַטָּלָה.
מבחינתה של ויקטוריה היסלופ, ההצלחה, העושר, התכשיטים, הפאר – הכול הַיְנוּ הָךְ, בָּטֵל בְּשִׁשִּׁים.
המצב בפמגוסטה שָׂם לְאַל את תוכניותיהם העסקיות, אך מה הפסד זה לעומת הרס חייהם של אלפי ועשרות אלפי אנשים?
הזריחה, לפחות בגרסתו העברית, הוא ספר מוקפד ומושקע: מעבר לתרגום (שרון פרמינגר) יש גם עורכת תרגום (אירית מילר) ועורך לשוני / עורכת לשונית ששמם אינו מוזכר אך עבודתם מורגשת היטב.
במובן מסוים, השימוש במטבעות הלשון הוא המקבילה לעבודה הרבה שהושקעה כאן: ניסיון להציג את הזריחה באופן המוצלח ביותר.
הודות לשני הישגיו החשובים של הספר – גם אם בעבור שני הישגים אלו בלבד – עבודתם של כל הנוגעים בדבר ראויה לכל כֹּה לֶחָי, יִשַּׁר כּוֹחַ והערכה.
כל טוב,
גתית
