כשהתחלתי לקרוא את האלמנות של ימי חמישי חשבתי על עולמן הציורי והשלו של עקרות בית נואשות.
(תודי שפתיחה כזו לא צריכה שום הקדמות נלוות).
אני יודעת שישנם אנשים המחזיקים בדימוי כבד וחמור סבר על עולם התרבות (וספרים בכלל זה), כאלה שמאמינים בכל תוקף שיצירות אמנות הן עניין שיש לדון בו בכובד ראש ובאחריות בלתי מסויגת.
לא שדעתי שונה במיוחד מדעתם, אבל יש סיכוי יותר מסביר שאותם אנשים יתחלחלו למחשבה שבחרתי להשוות ספר רציני, נוקב, מאשים ומטריד לדרמה יומית משעשעת (לפרקים), שמטליאה עלילות מופרכות מאחורי תפאורה מוקפדת ואיפור מושלם.
אני עצמי לא חושבת שיש מקום להתבייש (חכי להמשך), מה גם שלא מדובר באמצעי להתגרות קנטרנית אלא בעובדה פשוטה: כשהתחלתי לקרוא את האלמנות של ימי חמישי באמת חשבתי על עקרות בית נואשות.
לא יותר, לא פחות.
פעם, לפני הרבה מאוד זמן, כשהסדרה רק החלה להכות גלים כמשהו חדש ומותח וכשעוד היו מכשירים ציבוריים להשכרת סרטים, כאלה שממש צריך לצאת עבורם מהבית, הלכתי להשכיר את התקליטור הראשון של העונה הראשונה במאורע חגיגי במיוחד. היום איש לא יבין זאת, אבל פעם, לפני הרבה שנים, זה היה אירוע. סוג של, לפחות.
בכל אופן, העונה הראשונה ההיא הכילה רק ארבעה או חמישה פרקים, כך שסיפור המסגרת המותח (למי שעוד זוכר) הספיק רק להציג את עצמו עד שנגדע בגין נסיבות קשות: אחרי שגיליתי במה עקרות בית נואשות עוסקת באמת, לא עלה על דעתי ללכת ולשכור את כל יתר הפרקים של העונה, וודאי שלא לצפות בהם ברצף.
הסקרנות ניקרה בי, אודה ולא אבוש. רציתי לדעת מהו הסוד הקבור בבריכת השחייה של השכנה שהתאבדה כבר בפרק הראשון, אבל פשוט לא היה לי את מי לשאול. משום מה, אף אחד מכל האנשים שכן צפו בסדרה לא זכר את הפרט השולי הזה.
גם האלמנות של ימי חמישי מתחיל במוות הקשור בבריכת שיחה, גם הוא מגלגל את עצמו קדימה ואחורה על צירי זמן של הסברים והבהרות, גם הוא דן בחייהם של היפים והעשירים בשכונה יוקרתית ובתהפוכותיהם היפות הרבה פחות. גם בעקרות בית נואשות הרהורים הגותיים חתמו כל פרק וגם הוא הציג תמונה של זיוף שמנסה להחליק קמטים רגשיים ששום מנתח פלסטי לא יכול לתקן. במובן מסוים, זה בדיוק אותו הסיפור. אבל האלמנות של ימי חמישי הוא כתב הרבה יותר מעמיק, מקיף וממוקד היוצא נגד תופעה אחת: העמדת פנים של חיים מושלמים לכאורה שאנשים בלתי מושלמים מנהלים מאחורי חומות מטופחות היטב. אנשים משלמים ממיטב כספם כדי לבנות לעצמם חזות נוצצת ואז מתקשים לעמוד בה, משום שחייהם, הלכה למעשה, אינם נוצצים כלל ועיקר.
עקרות בית נואשות הוא מופע בידור.
האלמנות של ימי חמישי הוא המציאות.
לכאורה, זה נראה כרעיון שבלוני לחלוטין; הלוא כולם למדו כבר לדעת שלא כל הנוצץ זהב והעובדה שמישהו גר באזור מסוים אינה פועל יוצא של שום דבר להוציא מיקוד רב־ספרתי. ועדיין כולם ממשיכים לאמץ את אותו הרעיון ולהשתומם עמוקות כשהוא מתנפץ להם בפרצוף. לא משום שחיים טובים הם דבר בלתי ראוי שאין לשאוף אליו, אלא משום שהדגש – כמו תמיד בטעויות – מושם על המקום הלא נכון.
זה המימד הנוסף שהאלמנות של ימי חמישי מציע לקוראים. כשהמשכתי לקרוא אותו התחלתי לחשוב על הכפר של שאמלאן: חבורה של אנשים המואסת בחיי השחיתות העירוניים, ברצח ובאונס ובאלימות, ובונה לעצמה עולם חלומי מבודד, כזה הנשען על ערכים של פעם, עוד לפני שהעולם התקלקל והפך לגיהינום. השכונה היוקרתית והצבועה של האלמנות של ימי חמישי היא הרבה יותר הכפר מאשר עקרות בית נואשות: היא מייצגת את משאלת הלב של אנשים, לפיה שינוי מקום גיאוגרפי ושימוש בכל האמצעים הכספיים הזמינים יאפשרו מפלט מחיים קשים של מציאות בלתי נסבלת. אבל כשמשנים את הכול חוץ מאשר את הדבר החשוב באמת, הסירחון הנדבק מלווה את האדם לכל מקום ורק מוסיף עוד ועוד להצחין.
האלמנות של ימי חמישי הוא ספר מעניין, למרות שלא קל לקרוא אותו. אולי הסיבה נעוצה בשמות ובחוסר העקביות שבהצגתם. הוא מתחיל בתנופה אבל באמצע מתחיל קצת להתמסמס, למרות שהגרעין נשמר עקבי: הסודות נחשפים, הכיעור פורץ, האמת חושפת את עצמה לכדי התמוטטות בלתי נמנעת.
אכן יש דברים מכוערים רבים בעולם היפה כל־כך, והם נפרשים לראווה כי במקום שיש אנשים רבים יש גם דרכים רבות להתפוררות וריקבון. הקשיים האלה, בעולם הגדול שהוא ארגנטינה ובעולם הקטן שהוא הבית והיחסים בין בני המשפחה, משותפים לכל מי שגר בשכונת הפאר אַלטוס דֶה לָה קַסקַדָה, פסגות המפל. החיים נראים יפים ממקום גבוה כל־כך, באותה המידה שבה הם עשויים להתגלות כמסוכנים ומבודדים להפליא.
בגיליון פברואר 2014 של נשיונל גיאוגרפיק התפרסמה כתבה (מרתקת) על כוחו של הציבור באירועים רוחניים. המאמר, כוחו של ההמון מאת לורה ספיני, תיאר את האחדות והאחווה השורים על עולים לרגל בהתכנסות הדתית הגדולה בעולם, מהא קומבה מלה, ואת האופן שבו השלווה והאחווה מתמסמסות כשהחוויה הרוחנית מסתיימת ברגעים שחוצים את גבולותיה, תלויי הזמן והמקום.
"בתחנת הרכבת בעיר אללהבאד שבצפון הודו, ב־10 בפברואר 2013, נמחצו למוות 36 בני אדם עקב העומס הרב, הדוחק והבהלה שנוצרו ברציף. […] שבועיים לפני כן, במרחק של כשישה קילומטרים וחצי מתחנת הרכבת, על גדות נהר הגנגס […] אלפי עולי רגל, […] מתנהלים בשלווה ובהרגשה של שותפות. אין דחיפות ואין דוחק, ודאי שלא בהלה. תחושה ברורה של תכלית עוטפת את ההמון כשהמאמינים צועדים יחד לתוך הנהר, טובלים במים הקפואים ולאחר מכן פוסעים בחזרה לגדה. אנשים מפנים מקום מעבר זה לזה, מושיטים יד לעזרה. בתום הטבילה, התכלית מתחלפת באושר. […] שוטר, שתפקידו לדאוג לכך שהקהל ימשיך לנוע משקיף על הטובלים, הואיל ולא פחות משבעה מיליוני עולי רגל צפויים לטבול כאן היום [אמר:] "לבד אף אחד מהם לא היה מצליח, […] הם נותנים זה לזה כוח." […]
מהקהל הזה נובעת אנרגיה, תחושה שהשלם גדול מסך חלקיו. "התלהבות משותפת", הגדיר את התופעה הסוציולוג הצרפתי מהמאה ה־19, אמיל דורקהיים, שגרס כי יש לה השפעה חיובית על בריאותו של הפרט. […] במערב רווחת תפישה שכאשר אנשים מתקהלים הם מוותרים על זהותם הפרטית ועל יכולתם לחשוב בהיגיון ולנהוג באופן מוסרי – אותן איכויות שעושות אותנו לאנושיים. "אולם המחקר שלנו מראה שלמעשה קהלים הם חיוניים לחברה," אומר הפסיכולוג סטיבן רייקור מאוניברסיטת סנט אנדרוס שבבריטניה. "הם מסייעים לגבש תחושה של זהות, הם עוזרים לנו ליצורים קשרים עם אחרים, הם אפילו עוזרים לקבוע את רווחתנו הגופנית." […]
מדוע אמורה השתייכות לקהל לשפר בריאות? הפסיכולוגים סבורים שהדבר נובע מתחושה של זהות משותפת. "מתחילים לחשוב במונחים של 'אנחנו' במקום 'אני'," מסביר אחד החוקרים בתחום, "והדבר הזה משפר את היחסים עם אחרים. מתרחש שינוי יסודי בדרך שבה תופשים בני אדם. במקום לראותם כאחרים רואים אותם כקרובים." תמיכה ניתנת ומתקבלת, תחרות נהפכת לשיתוף פעולה, ואנשים יכולים להגשים את מטרותיהם באופן שאינם מסוגלים לעשות לבדם. הדבר מעורר בהם רגשות חיוביים, שעוזרים להם להיות לא רק עמידים לקשיים אלא גם בריאים יותר.
השתייכות לקהל – לפחות לסוג הנכון של קהל – עשויה לפיכך להועיל לפרט באותו אופן שקשרים חברתיים אישיים יותר עושים. […] רייקור עורך אבחנה ברורה בין קהל פיזי לקהל פסיכולוגי. לקהל פיזי, כמו למשל נוסעים שנדחקים ברכבת תחתית, אין זהות משותפת. אף שקיום קשר חברתי הדוק אינו זהה למצב שבו מוקפים פיזית באנשים, הוא דומה במידה רבה להשתייכות לקהל פסיכולוגי מעצם הזהות הקבוצתית המשותפת. ואין מדובר רק במערכות גופניות שמשתנות מהמעבר מ"אני" ל"אנחנו". […]
רייקור סבור שאחד הגורמים האפשריים להידחקות ההמונית בתחנת הרכבת היה שעולי הרגל כבר לא יצרו קהל פסיכולוגי. האחרים סביבם לא היו עוד חלק משלם גדול יותר אלא מתחרים על מושבים ברכבת הביתה. הפסיכולוגים אינם מכחישים שדברים שליליים קורים כאשר המון מתקהל. אם המטרה של הקהל היא הרסנית, הוא יגשים את המטרה הזאת. אולם התלהבות משותפת יכולה להיות כוח רב עוצמה חיובית, הם טוענים, ומכך התעלמו עד כה." (לורה ספיני, "כוחו של ההמון", נשיונל ג'יאוגרפיק, פברואר 2014, עמ' 102 – 108).
שכונת אַלטוס דֶה לָה קַסקַדָה אמורה הייתה ליצור תחושת קהילתיות משפחתית, מחבקת ומקדמת. על פי כל אמות המידה, תושביה ביקשו להתאחד זה עם זה תחת אותם הערכים והאמונות, בקהילה רחבה המתקיימת בין גבולות מוגדרים היטב.
אלא שקיים הבדל משמעותי מאוד בין שכונת היוקרה אַלטוס דֶה לָה קַסקַדָה לבין התקהלות המונית של מיליוני מאמינים. העולים לרגל חווים תחושה מלכדת כשהם מצויים יחדיו. היחידים הופכים לשלם. תושבתי אַלטוס דֶה לָה קַסקַדָה מקיימים זהות מלוכדת רק כלפי חוץ. הלכה למעשה, מתחת לאיפור ומאחורי דלתות מגולפות בטוב טעם, לא מסתתרת שום חוויה רוחנית משותפת, שום סיבתיות מהותית שהביאה אותם לדור בכפיפה אחת להוציא מטרה אחת: הרצון לעשות את כל הדברים הנכונים כדי להיראות כמו האדם הנכון.
לא להיות אלא להיחשב.
האשליה הזו, ובעיקר הרצון לאחוז בה, היא – היא שהורסת לדיירי שכונת אַלטוס דֶה לָה קַסקַדָה את חייהם. החומות המוגנות והמגינות של שכונת היוקרה האיכותית אינן נעצרות בשער. הן חולפות גם בליבם של התושבים עצמם, מבודדות אותם במקום שאינו מאמין בגדרות – לא רק זה מזה אלא גם מ"האני" הפרטי והאמיתי שלהם. באופן בלתי נראה אך מוחשי בהחלט, הן מפרידות אותם מתוך עצמם, מנתקות אותם מהאדם שהיו קודם שהגיעו לכאן, האדם שרצה להיות "מישהו" ובחר באַלטוס דֶה לָה קַסקַדָה כדי להגשים את משאלת הלב הזו. בחר – ונכשל.
כשהתחלתי את הדוא"ל כתבתי לך על האנשים שמחזיקים בדימוי כבד וחמור סבר על עולם התרבות. הם לא היחידים כמובן: יש אנשים הנוטים לתפוס את התדמית כמשהו שמגדיר אותם. ככל שהמראה יהיה מהוקצע יותר, אזי גם תוכנו ייחשב למתורבת, מכובד ו"שווה" בהחלט.
אנשים כאלה הם גיבורי האלמנות של ימי חמישי, אלה שמעדיפים למות מאשר להיכשל. אנשים שלעולם לא ילכו לחפש להם גבינה אחרת, גם כאשר הנסיבות מושכות את הגבינה מתחת לידיהם או מוכיחות להם שהגוש הגדול והצהוב הזה הוא עמדת פנים חלולה עשויה מקרטון.
הרעיון הזה הציק לי בתחילת הספר והתגבר עם המשך קריאתו. לא ייתכן שזו המציאות הבלעדית, היחידה, הקיימת תמיד. לא ייתכן שאלו הם פני הדברים למרות שברור שהמציאות הזו מוכרת יותר מדי ליותר מדי אנשים.
חייבת להיות חלופה אחרת, הוכחה הפוכה שמציעה פתרון חכם יותר למצב עניינים שבו הכול מתרסק ונעלם ובכל זאת האדם השרוי בו אינו נגרר לתוך המפולת אלא מצליח להציל את עצמו, בראש ובראשונה מעצמו.
הדוגמה שמצאתי הייתה בוודאי גורמת לאנשים שמחזיקים בדימוי כבד וחמור סבר על עולם התרבות להתחלחל פעם נוספת (מסכנים, מה שהם עוברים בסקירה הזו): לארי קראון בבימויו, בהפקתו ובכיכובו של טום הנקס.
אני לא חושבת שקראתי ביקורת טובה אחת על הסרט הזה. אחת. כולן כתבו פחות או יותר את אותו הדבר אבל התחרו האחת בשנייה לגבי הדימויים הצולבים, החריפים והמבזים שאפשר להשתמש בהם כדי לגנות את היצירה המביישת והרדודה הזו, שענקי קולנוע רקחו בעליבות מגוחכת ומבזה.
אלא שבזמן שסקרתי את כל אותן ביקורות, זלגתי גם לתגוביות שהופיעו מתחתיהן ומה את יודעת: הן היו הרבה פחות חריפות ואפילו אוהדות מאוד ברובן הלא מבוטל של הפעמים.
אני לא טוענת שהמבקרים טעו. לארי קראון הוא לא סרט אוסקרים (למרות שעם כל הכבוד, יש כמה סרטי אוסקרים שלא ראויים אפילו לכוכב אחד) אבל הוא בהחלט סרט אנושי ונעים לציפייה. הסיבה שהוא כל־כך מקומם היא העובדה שהוא כל־כך "אמריקאי": בסוף הכול מסתדר. אבל זו בדיוק הטעות. העובדה שבסוף הכול מסתדר נעוצה בעובדה שמישהו עשה משהו כדי לגרום לסוף להסתדר. דווקא בסרט כמו לארי קראון, שחסר המון גורמים מסיחי דעת ומצייר קו פעולה ישיר, אפילו פשטני, בין נקודה אחת לשנייה, העשייה הזו ניכרת היטב. לארי קראון יורד ברמת החיים בצורה קיצונית, אבל הוא לא חושב שהירידה הזו מגדירה אותו באופן זה או אחר. לכן הוא מבצע את השינוי הנדרש באותה נינוחות חביבה שיש מי שמזהה אותה כטיפשות מנומנמת.
למען הסר ספק – היא לא.
בשעה שהעולם מתרסק, לארי קראון בוחר לגלות את עצמו מחדש.
הוא שם את עצמו במרכז – לא את כל הדברים שלקח לו זמן רב כל־כך להשיג.
גיבורי האלמנות של ימי חמישי עושים בדיוק את ההיפך.
לכן הם נמצאים בדיוק במקום שבו הם נמצאים, כבר בנקודת ההתחלה.
אין ספק שהאלמנות של ימי חמישי הוא סיפור הרבה יותר חזק, עוצמתי, קשה ומטלטל.
לארי קראון הוא סיפור פשוט, צנוע בכל המובנים. יש לו השראה פשוטה, צנועה על גבול המצומצמת. מה שהיה לו לא נחשב לעצום בשום קנה מידה וגם מה שהוא משיג אינו מסחרר בשום היבט. אך דבר אחד לא ניתן לקחת ממנו, גם כשכל דבר אחר נלקח ונעלם: לארי קראון אינו מגדיר את עצמו על פי הסביבה שבה הוא חי, הבית שבו הוא גר או המכונית שבה הוא נוהג. המנוחים שהפכו את האלמנות של ימי חמישי לאלמנות של ממש לא היו מבינים את לב הסיפור שלו. הוא פשטני מדי עבורם. לא מפואר מספיק.
אבל פאר, ופאר שווא בוודאי, הוא לא מה שבאמת חשוב בחיים.
ללארי קראון, על כל מה שאין בו, יש לפחות את ההבנה הזו.
להאלמנות של ימי חמישי על כל מה שיש בו, אין אפילו את זה.
לארי קראון – דיירי שכונת היוקרה אַלטוס דֶה לָה קַסקַדָה, 1:0.
כל טוב,
גתית
