טוב.
אני לא יודעת איפה להתחיל.
באמת.
כבר בהתחלה חשבתי שאני עומדת להתפוצץ.
הייתי חייבת לדבר על זה עם מישהו (איתך!), ולא יכולתי לחכות עד שאסיים.
לא שחשבתי שהסיום יפתיע, כי בכל זאת – הרעיון די ברור, אבל הכרחתי את עצמי להתאפק כדי שלפחות לא איחשד בחובבנות או בחריצת דין נמהרת מדי, לפני "קריאת כל העובדות" לאשורן.
אפילו שזה (רק) סיפור.
אז סיימתי.
ו – ואוו.
זה לא ואוו של "ואוו".
זה ואוו של "ואווווו".
לא להאמין.
האישה ה – 19.
לגמרי ספר שהיית אמורה להמליץ לי עליו כי הוא היסטורי עם ערך מוסף.
אבל לא קראתי אותו בגללך.
קראתי אותו בגלל או. הנרי, שבאחד מסיפוריו הקצרים (התערובת האבודה) מזכיר את שמה של אן אלייזה, האישה ה – 19 ההיסטורית, וכמובן שאם או. הנרי מזכיר – אני צריכה (צריכה? מוכרחה!) להעמיק ולחקור.
אז העמקתי וחקרתי.
ו… ואוו.
אני יודעת שאני חייבת להסביר הכול לפני שאגיע למה שאני רוצה לספר, אבל אני כל כך רוצה לספר את מה שאני רוצה לספר, שאין לי סבלנות להתאזר בסבלנות עד שאסיים להסביר את מה שאני צריכה להסביר.
אבל אין ברירה.
סדר צריך שיהיה.
אחרת איפה ההיגיון?
האישה ה – 19 הוא סיפור על נישואי ריבוי בכת המורמונית.
את הספר המקורי כתבה אישה בשם אן אלייזה יאנג (1844 – 1925), אחת מחמישים וחמש נשותיו (מספר משוער) של בריגהאם יאנג, והפכה מאוחר יותר למבקרת נִשּׂוּאֵי הרִבּוּי של הדת המורמונית.
אן אלייזה נישאה לראשונה לג'יימס דיי ב – 4 באפריל, 1863 וילדה לו שני בנים. הזוג התגרש כעבור כשנתיים ומחצה של נישואין אומללים וכעבור מספר שנים נישאה אן אלייזה בת ה – 24 לבריגהאם יאנג בן ה – 67, נשיאה השני של כנסיית ישו הנוצרי של קדושי אחרית הימים, בעצת משפחתה (יותר נכון – בעצת אחיה, ששימש כסוג של סרסור שלא מדעת, בידיו של בריגהאם).
בינואר 1873 הגישה אן אלייזה תביעת גירושין מיאנג, מעשה שזכה לתשומת לב ציבורית רחבה. בתביעתה טענה להזנחה, התייחסות אכזרית ונטישה מצד בעלה. אן אלייזה אמדה את הונו של "הנביא" ב – $8,000,000 עם הכנסה חודשית של $40,000.
ב – 10 באוקטובר, 1874 נודתה אן אלייזה מהכנסייה ובינואר 1875 אושרו גירושיה מיאנג.
אן אלייזה הפכה לפעילת זכויות אדם, טיילה ברחבי ארצות הברית ויצאה כנגד נִשּׂוּאֵי רִבּוּי מורמוניים ובריגהאם יאנג עצמו. היא העידה בפני הקונגרס האמריקאי בשנת 1875 ואף נפגשה עם הנשיא גרנט, שהבטיח לעמוד לצידה במאבקה – ואף קיים.
את הספר שקראתי כתב דיוויד אברשוף וכן, כמה לא מפתיע – יש לו אתר. האישה ה – 19 הוא הרומן השלישי שלו. קדמו לו הבחורה הדנית שהיה כנראה אמור להיות מעובד לסרט עם ניקול קידמן (זה לא קרה. אבל מה את יודעת? גם לה יש אתר! הלם ותדהמה! ובלי שום קשר, את יודעת מה כן קרה? הם עשו עיבוד טלוויזיוני לאישה ה – 19. כן, זה על הפנים).
ונחזור לעניינו.
אז נישואיי ריבוי.
שמענו על זה. אנחנו יודעות שזה קיים, ולא רק אי שם, איפשהו בהיסטוריה או במדינה שכוחת אל.
אבל.
האישה ה – 19 מסביר לנו את המשמעות המציאותית של הדבר הזה – מצווה מצד אחד, עיקר אמונה שעליו יקום וייפול דבר, וטירוף מערכות מצד שני.
הכת המורמונית יוסדה על ידי ג'וזף סמית. הוא היה סוחף ובעל קסם אישי במידה כזו, שנשמות אבודות, צמאות לחום ולאהבה, יכלו לראות בו את דמות המשיח הגואל.
ג'וזף סמית חווה התגלות: הוא חיפש לדעת לאיזו כנסייה, מכל השפע האינסופי של ההיצע המגוון עד בלי די מתאימה לו ויום אחד – גילה. אלוהים וישו ירדו לבשר לו שכל הפרשנויות האחרות טועות ומטעות ושהוא – ג'וזף סמית – ורק הוא, יהיה נושא הבשורה האמיתי של השינוי האמיתי ושל ההליכה האמיתית בדרך האמת.
מובן שג'וזף סמית לא האמין אפילו לעצמו, אבל שתי התגלויות נוספות הוכיחו לו, מעל לכל צל של ספק, שהוא אכן צודק והוא אכן נבחר ועכשיו כולם צריכים להקשיב לו, ובעיקר לעשות כל מה שהוא אומר.
המסר שהיה לג'וזף סמית להציע, כממשיכה האמיתי של הנצרות, היה אהבה: כולם חיים על פני האדמה כדי לאהוב. בשלב מסוים, ראשוני, ג'וזף סמית התנהג בצורה מכובדת ויפה בהחלט כלפי כל חסידיו ואוהביו, שחלקם (רובם) אנשים שנפלטו מכל מסגרת אחרת, או שלא הייתה להם חלופה מעניינת יותר להתחבר אליה, מסיבות כאלה ואחרות (איש איש ותסבוכתו הוא). אנשים שלא מצאו מקום בקהילה המסורתית שכבר עיצבה לעצמה מערכת היררכית וסולם מעמדות שדוחף את החריגים החוצה.
וכך עומד לו ג'וזף סמית ומטיף נגד רוע, נגד רכילות, נגד אפליה – באמת, יפה מאוד. אני גם מאמינה שהוא ניחן בכוח שכנוע וכן, גם במראה מצודד, כפי שמעידה המספרת אן אלייזה וכפי שניתן ללמוד מדיוקנותיו ברחבי הרשת.
בימינו אנשים כאלה הופכים להיות כוכבי קולנוע.
הכול התנהל למישרין, כיאה וכיאות. עד ש…
לג'וזף סמית הייתה עוד התגלות.
אלוהים, בכבודו ובעצמו, ציווה עליו להרחיב את הממלכה. למלא את הארץ בקדושים, כמאמר המצווה – פְּרוּ וּרְבוּ וּמִלְאוּ את הארץ.
ג'וזף, הנביא הראשון, לא כל כך הבין, מה זה אומר – מִלְאוּ את הארץ. אז הוא שאל.
ואלוהים ענה. "אתם זוכרים מה שאמרתי בנוגע לאברהם ושרה? … אלוהים ציווה על אברהם לקחת עוד אישה. זה לא היה רצונו של אברהם, זה לא היה רצונה של שרה, אלא זאת הייתה פקודה של אלוהים. ולכן אמרה שרה לאברהם לקחת את הגר לאישה, אף על פי שהיא הייתה אשתו. האם אברהם שגה כשעשה כך? האם חטא בניאוף? לא, מפני שאלוהים פקד עליו לעשות כך." (עמ' 120)
עכשיו, עד שמגיעים לעמוד 120, מתגבשת תמונה די ברורה על הדת המורמונית, הודות לעבודה המרהיבה שעשה כאן הסופר: הוא משלב ארבעה מימדים שונים של מסירת מידע, בעת ובעונה אחת:
יש סיפור מסגרת מודרני של בחור שסולק מהכת המורמונית אבל חוזר להציל את אימא שלו, האישה ה – 19, המואשמת ברצח בעלה.
יש סיפור בסיס, שהוא סיפורה של אן אלייזה יאנג, שהייתה אשתו ה – 19 של בריגהאם יאנג, ממשיכו של ג'וזף סמית.
יש סיפורי תוספת, המוסיפים ומרחיבים על סיפורה של אן אלייזה יאנג מצד האנשים שסבבו אותה בחייה – אביה, אמה, אחיה, בנה וכו', ויש את הסיפור האקדמי של חוקרת צעירה, בת לכת המורמונית (אם כי לא ממשפחה מרובת נשים), שלומדת להכיר את היסטורית הדת שלה.
יוצא אפוא שלמרות שעמוד 120 מתוך 560 עמודים נחשב עדיין להקדמה (10% מהספר +/-), הרי שהוא מציע טעימה נרחבת מכל ארבעת המימדים שפרטתי כאן וכך מאפשר גיבוש מסקנות לגבי הדת המורמונית – וודאי בראשיתה ההדורה והחיובית יותר, כפי שהייתה אמורה להיות, לפחות.
כך שלקרוא משהו כזה היה…
בגלל שזה נכון – אברהם באמת לקח את הגר לאישה.
אז מה זה אומר בדיוק?
אלא שזה לא נכון. אבל ממש. איזה עיוות של דברים! אלוהים לא אמר לאברהם לקחת אישה שנייה! "ושרי אשת אברם לא ילדה לו ולה שפחה מצרית ושמה הגר. ותאמר שרי אל אברם הנה נא עצרני ה' מלדת בוא נא אל שפחתי אולי אבנה ממנה וישמע אברם לקול שרי" (בראשית ט"ז, א' – ב')
זה לא היה צו. זו לא הייתה הוראה. זה לא היה שום דבר.
זה היה ג'וזף סמית. והרצון שלו.
יכול להיות שהוא האמין בזה. אני יכולה להאמין שהוא היה משוכנע שהוא צודק. אני יכולה להאמין שהוא היה כל כך משוכנע שהוא החליט שהוא מאמין. אבל… התאווה הזו הפכה את הדת המורמונית לכת שטופת זימה ויגון. מה שהגברים האלה עשו בשם הציווי העליון "לאכלס את הארץ"… אפילו בלי לקרוא את הספר. אפשר פשוט להעלות על הדעת. לנסות לדמיין. לא כדאי, אומנם, אבל אפשר.
כמה מהמאמינים ניסו בתחילה להתנגד, אבל זה שטף אותם. השכנוע העצמי – כזה שקיים בכל מקום; מיד לאחר שג'וזף סמית גילה את דבר ההתגלות החדשה שלו למאמיניו, הוא נכלא ונרצח. לכן המאמינים האמינו שזו אשמתם, בגין הפקפוק שהם פקפקו בו וברעיון הנעלה – נאלח הזה שלו ולכן, כשהנביא הממשיך תפס את מקומו והעלה שוב את הרעיון הנעלה – נפשע הזה, כבר לא היה מי שיתנגד.
ילדים – עשרות ילדים שגדלים בלי דמות אב יציבה בבית, במערכת משפחתית שיוצרת אימהות אומללות, שבויות בתחרות ובקנאה תמידית עם עשרות נשים ולפעמים מאות נשים אחרות (19 הוא רק מספר. הוא לא מייצג כמותי למספר הנשים האמיתי שכל נביא או בן הדת המורמונית אכן נשא). מה שהם עשו, בשם "הציווי" הזה. מה שחלק מהם עושים עדיין: אן אלייזה הצליחה במאבקה ובשנת 1890 ביטל הנשיא וילפורד וודראף, "המנהיג הרביעי של קדושי אחרית הימים" את "המצווה" המופרכת הזו והכריז עליה כי אינה רצון אלוהים. בתגובה, פרש זרם מאמינים מהכת המרכזית והמשיך לקיים את הלך החיים "הדתי" הזה, לא יודעת אם עד ימינו אנו. בכל מקרה, יש מי שעשה על זה סדרה טלוויזיה. שמעת על אהבה גדולה עם ביל פקסטון, ג'ין טריפלהון, ג'ניפר גודויין וקלואי סביני?
זה נורא.
זה נורא ואיום.
(אם זה לא היה נורא, HBO לא היו משדרים את זה. כי HBO פירושו מִרְעָשׁ (סנסציה). אין להם בלוח השידורים שום דבר אחר).
זו התעללות בנשים.
זו התעללות בילדים.
אין בזה שום דבר נעלה או קדוש או ראוי.
הם מטיפים לריבוי נשים כחופש דת – אבל זה לא העניין. וכמה שאני אנסה להסביר את זה, לא אצליח, לפחות לא כמו שאן אלייזה הצליחה, בדבריה לעיתונאית קנטרנית במיוחד, ששאלה: " "אם הפוליגמיה היא מנהג דתי, אם היא חלק מאמונת המורמונים בנצח, למה את או מישהו אחר צריכים למנוע מהם לנהוג על פי תורתם? האם על פי החוק אין למורמונים זכות לקיים את דתם כרצונם?"
"ואילו אמר מישהו: אני מאמין בעבדות מפני שהיא מופיעה בתנ"ך, האם היית אומרת: אם כך אתם חופשיים לקיים אותה. אני חושבת שהארץ הזאת בהחלט ענתה על השאלה הזאת בתוקף. עוד משהו, מיס לי?" " (עמ' 457).
הנביא באישה ה – 19, מסלק ילדים קטנים (בני 12, 15) מהעדה על זה שהם החזיקו את ידה של אחותם למחצה (סיפורו של המספר). אסור הרי לאפשר יחסים בריאים בין אנשים, אפילו לא ידידות פשוטה. כל הנערות (לפחות, כל הנערות היפות) צריכות להגיע לנביא (או למיוחסים אחרים) ולכן הם מפנים, שלא לומר מסלקים, את המתחרים מהדרך. לוקחים את הילד הפרוע, משליכים אותו באמצע שום מקום, בלי שום דבר ונותנים לו… רציתי לכתוב "לשרוד" בנימה עוקצנית, אבל אפילו בנימה עוקצנית זה לא נשמע מתאים. הם נותנים לו למות.
אם במזל הוא נשאר בחיים, זו אשמתו בלבד.
העובדה שהסיפור הזה הוא בדיון לא גורעת מעוצמת הזעזוע שלו.
היה שם, בסיפור המסגרת, זוג שחותן בעל כורחו ובדרך על טבעית התאהב באמת. הנביא לא יכול היה לשאת את הרעיון והכריח את הבעל לשאת אישה שנייה.
זה נורא. ולמרות זאת, אמו של המספר – הילד שסולק בגלל שהחזיק לאחותו את היד, האישה שמואשמת ברצח בעלה ומזוכה (הודות לבנה!) – חוזרת חזרה לקהילה, כאילו כלום. חוזרת לכל הנשים האלה, "רעיות – אחיות", לילדים שלה, לילדים שלהן, לילדים שלא ברור בכלל של מי הם, לבית בלי בעל, לשום דבר שהוא הכול בשבילה.
זה מה שהיא רוצה. בזה היא מאמינה.
למרות הכול.
כשקראתי את זה לא הבנתי למה.
זה נורא מדי.
עכשיו, אני חושבת שאולי אני מבינה: זה מה שהיא מכירה.
זו המציאות היחידה שכל הנשים האלה למדו להכיר.
האמת היחידה שהן למדו להאמין בה.
הן האנשים במשל המערה של אפלטון, שיושבים מול הצללים שיוצרת האש וחושבים שזה כל העולם.
זה אולי בלתי נתפס,
אבל זה ספר טוב בכל זאת.
שווה לקרוא אותו,
לא רק בגלל שאו. הנרי אמר.
