היום המכתב יהיה מכתב מיוחד.
במחשבה שנייה, "מיוחד" היא מילה חיובית מדי ולכן פחות מתאימה לדברים הפחות חיובים שעתידיים להיכתב כאן. לכן הבה ונחליף אותה ב"אחר". הפעם המכתב יהיה אחר: הפעם הוא יתחיל בוידוי (לא אישי ולא עד כדי כך חושפני ובכל זאת – וידוי).
אחת מחברותי התארסה זה עתה. נכון יותר לומר שהיא קיבלה הצעת נישואין שהגיעה לאחר זמן ממושך מדי – ממושך על גבול המוגזם. אציין ואדגיש כבר בנקודה זו שאני מאושרת מאוד עבור החברה שלי: היא מתחתנת עם גבר שהיא אוהבת ושאוהב אותה בחזרה, גבר שמתנהג אליה בכבוד ואכפתיות וגורם לה להרגיש טוב עם עצמה.
ובכל זאת. מקננת בי מעין תחושה של אי־שקט. כאילו מה שאמור היה לפתור את "השאלה" הגדולה לא פתר אותה בעצם, או בכלל ובמקום זאת הוליד שאלה אחרת, גדולה ומעיקה אף יותר.
מובן מאליו שאנשים רוצים להתחתן עם אנשים שגורמים להם להרגיש טוב עם עצמם – אחרת מה הטעם? – אך מנגד זוגיות גם עשויה לעתים לסדוק משהו באותה תפיסה עצמית מושלמת שאנשים יוצרים לעצמם מתוך עננים של אושר. אם אנשים מרגישים טוב כל־כך כשהם מוציאים מישהו שאוהב אותם, מה הם ירגישו כשהוא ילך? כשהקשר הזוגי לא יצליח וכל הורוד הענני ייעלם?
את הספר שקראתי הפעם, שוב על דרך המקרה הבלתי מקרי, סיימתי דווקא לאחר מסירת הידיעה המשמחת, ובכל זאת נדמה שהוא מתאים לה בהחלט: האישה השקטה של א.ס.א. הדיסון.
האישה השקטה הוא ספר על חייהם של ג'ודי ברט וטוד גילברט – זוגיות מבעד לעיניים פסיכולוגיות.
ג'ודי מגלמת את דמות האישה המושלמת בת זמננו: אשת איש אך גם אשת קריירה. עקרת בית מופתית ופסיכולוגית אחראית. אישה המקפידה לפקוד את מכון הכושר אך גם כל סדנה מרחיבת אופקים, השתלמות מקצועית או קורס לגלגול סושי. היא נראית נהדר, לבושה היטב וחייה הם מסדר של סדר, שלווה וביטחון.
לפני שאמשיך, אני חייבת להודות שזה אכן נשמע מפתה: שלוות נפש מן הסוג שמפגינה ג'ודי היא דבר מבורך, ללא קשר למה שקורה או לא קורה בחייה.
אולם הסיפור אינו מאפשר לשלמות הזו להישאר מפתה לאורך זמן. לא משום שמשעמם לקרוא על דברים טובים מדי, אלא משום שהשלמות הזו – כפי שהסיפור מקפיד להתיר בפנינו – הייתה מאז ומעולם רק מסכה.
בן זוגה של ג'ודי, טוד גילברט, עושה את הטעות שכל עמיתיו הבוגדים נוטים לעשות, בשלב כזה או אחר, ומתאהב בבחורה צעירה ממנו. היא – התוססת, החיונית והסוערת – גאלה אותו משיממון חייו ומהדיכאון ששקע לתוכו. היא החזירה אותו לחיים, הפיחה בו רוח חדשה, הפכה את עולמו לטוב יותר מכפי שהיה מאז ומעולם.
העובדה המפתיעה שהקשר אינו צולח מתגלה ככישלון עגמומי במידה כזו, שכמעט מתחשק לך לרחם על טוד המסכן. ממש, אבל רק כמעט. כי טוד המסכן גורם לג'ודי להיות מסכנה אפילו יותר: הוא שומט את הקרקע מתחת לרגליה – במובן המילולי והאכזרי ביותר של המילה. זה לא מֵאִיגְרָא רָמָא לְבֵירָא עֲמִיקְתָּא. זו נפילה חדה ופתאומית מחיים מושלמים לריק שנעדר אפילו רסיסים של אושר.
ג'ודי היא שבחרה לא להיענות להצעות הנישואין של טוד, שהיה – ועודנו – מאוהב בה עד כלות. היא הייתה – ונותרת – האישה האצילית ביותר שפגש מימיו: הייתה בה יציבה שהקרינה עוצמה והיא יצרה עבורו בית שהיה מפלט מנחם ומכיל. אהבתה קידמה אותו והתמסרותה המוחלטת לתפקיד האחראית על אושרו ורווחתו אפשרה לו להתפתח לאדם שביקש להפוך.
ג'ודי אהבה את טוד, על ועם כל חסרונותיו. היא סירבה להינשא לו משום שלא רצתה לשחזר את מערכת היחסים הבלתי מתפקדת של הוריה וחשבה שתוכל להינצל ממנה על ידי כך שתימנע מן הטקס הדתי המחייב. שטות, ללא ספק, הנובעת מכך שג'ודי תלתה את ביטחונותיה בנסיבות חיצוניות וסירבה להציב גבולות ברורים ביחס לכל מה שהיה חשב ונחוץ לה במערכת היחסים, עם טבעת או בלעדיה. ג'ודי העדיפה למסמס את עצמה, החליקה והעלימה, עד שקמה מישהי אחרת והגדירה את המציאות בצורה חדה וחד־משמעית – עבור ג'ודי וטוד כאחד.
משום היותה ידועה בציבור ותו לאו, הייתה ג'ודי משוללת זכויות או זכאות לכל רכוש שצבר בן זוגה במהלך נישואיהם, לרבות דירתם הנפלאה המקושטת בטוב טעמה האנין. הוצאותיה הממומנות מכרטיס האשראי שהוא משלם, הרכב שהוא לוקח למוסך ועוד כהנה וכהנה. בעוד גירושין עשויים להעניק לאישה מחצית מן הרכוש (יותר או פחות – תלוי בעבודתם של עורכי הדין), הרי שפרידתם של טוד וג'ודי איימה להשאיר אותה עם הבגדים שלגופה והרהיטים שאפשר לה טוד, ברוב נדיבות, לקחת עמה בדרכה החוצה.
בכלל, טוד מרגיש עצמו נדיב במיוחד. מנקודת מבטו הפרידה תעשה לג'ודי רק טוב: זו הזדמנות פז עבורה לפתח את עיסוקה המקצועי, לקחת יותר לקוחות, להרוויח סכומי כסף משמעותיים מבעבר. הסתכלותו המצומצמת פשוט אינה מסוגלת להבחין בעובדה הפשוטה כי הדבר שאותו תחסר ג'ודי יותר מכל הוא חדוות השגרה של חייהם המשותפים – חיים שעמלה לטפח ביסודיות כה רבה ובמסירות כה מעודנת. חיים שנלקחו ממנה באלימות אכזרית מצד נערה הנמצאת עדיין בשלב ההתבגרות.
ג'ודי קורסת לסחרור חושים עמוק ומסוכן יותר מכאב הפרידה המרסק. היא פשוט נעלמת. הגדרתה העצמית מתערערת לחלוטין.
מכל הדברים הנוראים שמתרחשים בסיפור הזה, זה הדבר שהציק לי יותר מכל.
משום שג'ודי עשתה את הכול כמו שצריך. היא הייתה האישה המושלמת. נכון שאין דבר כזה מושלם, אבל לו היה – היא הייתה כזו. היא אפשרה לטוד להיות הוא ולא שכחה לאפשר לעצמה להיות היא. היא יצרה זוגיות שהכילה את היחיד ואת הביחד, שהתפתחה כפי שהייתה צריכה להתפתח אבל שמרה גם מקום לנינוחות מוכרת.
הכול התנהל כפי שהוא אמור להיות.
עד שזה נגמר.
לא בגלל שטוד רצה – כפו עליו. במובן הזה, גם הוא קורבן של בגידתו: אדם שאיבד את השליטה על חייו כיוון שמסר את דחפיו בידי אישה שנטלה עליהם שליטה כפייתית. כפי שג'ודי לא הציבה לו גבולות, כך הוא אינו מציב גבולות – לא לעצמו ולא לאישה החדשה שבחייו: שוב ושוב הוא מתכנן לעשות זאת ושוב ושוב הוא נכנע בפניה – מחולשה, מרפיסות, מחוסר יכולת לעמוד ולהכריז מה באמת הוא רוצה לעשות, עם מי הוא באמת רוצה להיות ולעצור את מחול השדים המטורף הזה שנובע ממקום מעורער מאוד בנפשו.
טוד וג'ודי העדיפו להמשיך להתנהל כפי שהתנהלו תמיד, גם כאשר העניינים החלו לצאת משליטה. אם לאמץ את רעיונו של הפילוסופי היווני הרקליטוס, כפי שהוא מובא בספר בדיוק לקראת הסיום־המסביר־הכול: אופיה של ג'ודי היה גורלה, כפי שאופיו של טוד היה גורלו. לאן והאם אפשר להמשיך מכאן?
לכן ג'ודי ממשיכה שלא להציב לו גבולות. ממשיכה לרצות בו, ממשיכה לקוות שיחזור אליה.
לכן טוד לא מסוגל להיות "גבר" אמיתי – כזה שמוכיח את גבריותו גם מחוץ לחדר המיטות.
לכן האישה השקטה הוא ספר שמרגיש כמו תאונת רכבת של שני אנשים, שאיבדו את הבלמים עד שהמציאות בלמה אותם בצורה המכוערת ביותר.
מכירה את השחקנית כריסטין לאטי? היו לה שני סרטי טלוויזיה דומים מאוד זה לזה –Revenge of the Middle-Aged Woman ו Open House (שגם יצאו בשנים עוקבות, 2003 ו 2004) – שסיפרו את אותו הסיפור: אישה הנעזבת על ידי בעלה בעבור אישה צעירה יותר, שוקעת לצער וייאוש אבל אז מתעשתת, משקמת את חייה והופכת אותם לטובים יותר משהיו קודם. נכון, אלו סרטי טלוויזיה אמריקאיים (מה שפחות או יותר אומר הכול) ויחד עם זאת ועל אף היותם מה שהם, היה בסרטים האלה משהו הרבה יותר בריא, אם אפשר לקרוא לו ככה, ממה שאפשר היה למצוא בהאישה השקטה. ולא רק משום שאינו ספר סכרני ונוטף מתיקות.
האישה השקטה, ג'ודי ברט, הייתה שקטה מדי. היא השתיקה יותר מדי סודות וכבשה בתוכה יותר מדי ביטויים.
את סיפור זוגיותה עם טוד מלווה סיפורה המשפחתי עם ושני אחיה. הגילוי הסופי על אודות הפרשייה האמיתית העומדת מאחורי סיפורם הוא מהמם פשוט, לא במובן השחוק של המילה בימינו, ו-וודאי לא בצורתו החיובית. גילוי זה הוא המפתח להבנת אישיותה השקטה – שותקת – מושתקת מבחירה של ג'ודי. כמו הבדיחה על אנשים השקועים עד פיהם במי הביוב של הגיהינום ורק ממלמלים בלחש "אל תעשה גלים, אל תעשה גלים".
ג'ודי עמלה רבות כדי להשיג את החזות המושלמת – לא משום שפחדה להתעמת עם האמת, או אולי לא רק משום שפחדה להתעמת עם האמת, אלא מפני שהיא ראתה את האפשרות הטובה יותר שבחיים והעדיפה לדבוק בה, גם במחיר של שקט מחריש אוזניים.
קל מאוד להרגיש לא טוב עם עצמך. מילה לא נכונה במקום הלא נכון – אפילו זה יכול להספיק, גם אם כל היתר מתנהל בצורה מושלמת, על פי אמות המידה המחמירות של ג'ודי ברט. כאילו שיש באדם איזו נקודה מוסתרת אבל ממשית להפליא, מעין לחצן אדום שאסור ללחוץ עליו. רגישות שקשורה לפחדים עמוקים, לתפיסות חסרות של "האני", לראייה לא אוהדת במיוחד של האדם בעיני עצמו.
הרצון לחיות בעולם מושלם מוביל את ג'ודי ליצור עולם מושלם לעצמה. היא עמלה ברצינות, בקפדנות, בהתמדה כדי להפוך את עצמה לטובה יותר ואת העולם שסביבה לראוי ומוצלח יותר.
אין ספק שהיא מצליחה, אבל זהו בדיוק הכישלון הגדול שלה. כי הכפתור האדום הזה, שבורח מכל הזדמנות שבה עשוי מישהו ללחוץ עליו, אפילו בטעות, גם ממתין בדרך כלשהי להזדמנות שבה יבוא מישהו ויסחט אותו עד הסוף, יטיח בו ביקורת, ינפץ את התדמית המושלמת שאי אפשר באמת לחיות איתה, כי מושלמת יש רק בספרים – וגם שם לא.
הקשבתי פעם להרצאה של ד"ר חיים שפירא, שדיבר (בצורה משעשעת להפליא) על כך שגברים חושבים בקופסאות ונשים במעגלים: כשגבר רוצה לעבור ממחשבה אחת לאחרת, הוא צריך לסגור את הקופסה הראשונה ולפתוח את השנייה. אצל נשים הכול סבוך ומעורבב וקשור האחד בשני.
ג'ודי ברט מנסה לחשוב כמו גבר – לארגן את חייה בתיקיות מסודרות על גבי מדפים מיושרים להפליא. היא אינה מרשה לעצמה להרגיש או לנוע במעגלים, להדהד עם תחושת כישלון צורבת, להתערער משום שהערעור הזה יוביל למשהו אחר, עמוק ומאיים ומפחיד. הוא יעלה באוב אמת עבר איומה וכואבת שג'ודי הייתה מעדיפה להשאיר קבורה מבלי שלעולם תראה אוד.
כאילו ש"המום" שהעבר הטיל בה הינו צודק ונכון ולכן מטיל רפש בכל מה שהיא ובכל מה שהפכה להיות.
זו לא הנזיפה אלא ההקטנה. כאילו שהעובדה שמישהו ראה בה קלקול הפכה אותה לבלתי ראויה להערכה עבור העולם כולו.
אז כן, ג'ודי ברט דמות ראויה לחיקוי מבחינת היעדים וההישגים שאליהם היא מגיעה, משום שאלה היעדים וההישגים שהיא בחרה להגיע אליהם. אבל זו לא האמת, או לא כל האמת, ליתר דיוק, משום שההישגים האלה נבעו מרצון פגום מיסודו: לא נכון, לא שלם, לא מושלם.
באם טוד נאחז בתחושות הרעות – ג'ודי מנפנפת אותן על ידי הדחקה. מהביקורת הזו לא יהיה לה לאן לצמוח. מהאובדן הזה היא אינה מאמינה שתוכל להשתקם. כל הפסיכולוגיה החיובית שהיא מלמדת את מטופליה, כל העזרה העצמית, החוזק הנפשי – הכול קורס נוכח בחירתה להתעלם ולהתחמק מהמציאות ומתחושת ההחמצה הכבדה.
האישה השקטה הוא ספר מטריד משום שהוא מציג אנשים המתבטלים בפני אנשים שהם אוהבים ואשר אמורים לאהוב אותם, אך בה בעת גורמים להם לחוש רע מאוד עם עצמם. היו רגעים בחייהם המשותפים (גם אם לא הארוכים) שאותם נאהבים הסבו להם אושר, אך התמונה הכללית לא משקרת: כשאדם מפקיע את גורלו מידיו ומשתיק את עצמו בפני מישהו אחר, זה ייגמר בבכי. או בשבר גדול. מערכת היחסים הזו לא תחזיק מעמד. וזה אפילו לא הדבר הנורא ביותר שיכול לקרות.
האישה השקטה הוא לא ספר שצריך לקרוא לפני שמתחתנים, אבל במובן מסוים הוא בדיוק הספר שצריך. ספר עוכר שלווה דווקא משום שהמציאות שהוא מתאר היא מציאותית מתעתעת: מוגזמת מדי מכדי להיות אמיתית, מושלמת מדי מכדי להיות אפשרית ובכל זאת – כזו שצריך לשים אליה לב.
לא בשקט, לא בהתעלמות, אבל בהקפדה.
גם אם היא לא מושלמת.
מה שחשוב רק שהיא תהיה אמיתית.
"אם תכלא את האמת ותקברנה במעמקי האדמה, סופה לצמוח; היא תאצור בקרבה כוח נפץ כזה, שביום התפרצהּ השמד תשמיד כל דבר בדרכה."
(אמיל זולא)
כל טוב,
גתית