היום, גם בגלל שבוע הספר, לא אכתוב לך על ספר שקראתי. אני יודעת שזה נשמע תמוה, אבל על פי רוב יוצא שבתקופה המוקדשת לספרים, אנשים אוהבים לדבר על ספרים ומהותם, במקום על ספר פרטני כזה או אחר. את מוזמנת לבדוק אותי אם את לא מאמינה. אצל כולם זה ככה ועל אף שאף אחד לא אוהב להרגיש שהוא הולך בתלם שנסלל כבר על ידי אחרים, זו עדיין מסורת ומסורת, כמו מסורת, צריך לכבד.
מה גם, שיש לנו את כל השנה לדבר על ספרים. מה יקרה אם הפעם נדבר קצת על ספרות?
לפני זמן מה קראתי מאמר דעה מאת דניאל דורון, שנגע בי במיוחד בגין הקריאה הבאה:
"האקדמיה באמריקה […] מצטיינת אולי ביצירת סופרים, מבקרי ספרות, היסטוריונים ובעלי מקצועות הדורשים תואר אקדמי. אך […] אנו חסרים יזמים היוצרים מקומות עבודה; ואלה אינם בעלי מקצועות מסורתיים, אלא אנשים המקימים מיזמים. […] מאות אלפי הצעירים שאינם מוכשרים או מתכוונים לייצר ידע, אלא להתכונן לחיי עבודה, עוברים באוניברסיטאות שטיפת מוח דוגמטית ואינם מקבלים ידע ודרכי חשיבה מועילות. הם מגלים מאוחר מדי כי לתעודות שרכשו בעמל ובכסף רב (חלקן בשווי מאות מיליוני שקלים בשנה, המסובסדים מכספי משלם המסים) אין כל ערך תעסוקתי. יש לבחון האם במקום לסבסד במאות מיליוני שקלים בשנה תארים חסרי ערך, שאינם מכשירים את מקבליהם לחיי עבודה ומייצרים אינפלציה של מאות מרצי "פסבדו אקדמיה", לא מוטב להקדיש את האמצעים היקרים ליצירת כישורים מועילים וידע של ממש? (דניאל דורון, "סימני שאלה בהשכלה הגבוהה", ישראל היום, כ"ג באדר א' תשע"ד, 23.2.2014, http://www.israelhayom.co.il/opinion/160441).
על פניו, אני מאוד מסכימה עם הנאמר. מעשיות היא חלק מהותי מאוד בקיומנו. עסקי אוויר, כפי שמקצועות לימוד מסוימים עשויים להיתפס, היא אולי דבר משיב נפש, אך לא מניב רווח ובעולמנו שלנו, לטוב או לרע, התרגלנו לאמוד דברים לפי תשואות ומדדים כלכליים.
מנגד, דבריו של דניאל דורון הזכירו לי את כל אותן ביקורות הגורסות בפה מלא שמדעי הרוח אינם עיסוק מכניס וכדאי כלכלית, וודאי שלא בהשוואה למיזמים טכנולוגיים, עסקאות נדל"ן או סחר במניות – ביקורות שפשוט לא מבינות את הקשר שבין עיסוק כלכלי מכניס לבין מקצועות מדעי הרוח בכלל וספרות בעיקר.
לפני זמן מה התחלתי לקרוא ספר שרכשתי בסטימצקי. לא רק החנות, אלא גם ההוצאה. באופן מפתיע הוא התחיל נהדר ואז, למרבה הצער, החל בהידרדרות מאכזבת להפליא. כאילו מישהו השקיע את כל המשאבים בפתיחה מפוארת ואז הניח לדברים להתגלגל ללא השגחה, מתוך תפיסה שגויה שברגע שהקורא כבר אוחז בספר וקורא בו, קטנים הסיכויים שהוא יניח אותו מהיד.
אבל מה שהציק לי באמת, אפילו יותר מהנחת היסוד המוטעת הזו, הייתה הידיעה הברורה כשמש שלו היה כאן עורך ספרותי אמיתי, אחראי, מקצועי ומלומד, הנחת היסוד המוטעת הזו לא הייתה באה כלל לידי מימוש.
ומה שחמור יותר מכך היא העובדה שלו היה כאן עורך ספרותי אמיתי, אחראי, מקצועי ומלומד בצירוף מערכת יחסי ציבור ושיווק ראויות, הספר הזה – וכל דומיו – היה זוכה לשפע מכירות והכנסות, בדיוק כמו כל מוצר איכותי אחר.
אנשים נוטים להתייחס לספרות כאל דבר מנותק מהחיים. הקוראים "האמיתיים" מתייחסים לספרים כתחביב לשעות הפנאי, בילוי בעל תוכן או כמשהו שלא ניתן לחיות בלעדיו. כל היתר מתייחסים אליהם כאל משהו שפעם נבחנו עליו בבית הספר והיום נשמע כמו הזיה פרועה של חייזרים עם יותר מדי שעות פנויות, בלי ילדים, עבודה וצורך לישון פעם בשלושה שבועות.
לעבוד צריך, לאכול צריך, להיפגש עם חברים או ללכת לחדר הכושר צריך, אבל לקרוא – ממש לא צריך.
ולדבר – להשתמש במילים כדי להסביר את עצמך לאחרים ולפעמים אפילו לעצמך – צריך? ולהתנסח נכון – כדי שאחרים יבינו את המילים שבהן השתמשת – צריך? ולתת מקום לקשת של רגשות שמרכיבה את האישיות האנושית שלנו, כי מאחורי החלוק המקצועי או חליפת העסקים כולנו בני אדם עם תחושות ומחשבות – צריך?
אז למה לוותר על הדבר שמאפשר לנו את כל הצרכים האלה?
לא במקום, לא כתחליף אלא כמוצר בפני עצמו – מוצר שמייצר עולם ששייך רק לך ולו, שמעורר אותך לצאת ולהיפגש עם דמויות דומות או שונות, במצבים אחרים או זהים (ולא, העובדה שיש סרטים לא שוללת את הספרים בדיוק כמו העובדה שאם מישהו אוהב לאכול גלידה הוא לחלוטין לא מפסיק לאכול גם פלאפל).
גם העובדה שאין זמן לשום דבר היא בדיה בזכות עצמה – כי לשרוף ימים שלמים בפייסבוק זה משהו שתמיד אפשר למצוא פנאי עבורו, אפילו כשמדובר ב"זמן איכות" עם הילדים (ולפעמים גם על חשבון).
רק כשזה מגיע לספרות – זה נעצר. לא אצל מי שקורא וצורך אלא אצל כל היתר. שם יש לעולם הזה יחסי ציבור גרועים עד בלתי קיימים.
זה מצער במיוחד כשכל היתר הזה מתגלים כילדים, בני נוער ומבוגרים.
לא רק עכשיו, לא רק בהשוואה לעבר – אלא בכלל, כתמונת מצב. כעובדה.
ספרות (ולא רק ספרים) היא מוצר והיא מוצר הכרחי כמו כל דבר אחר בעולם, אז למה כל־כך הרבה אנשים לא מתייחסים אליה ככזו?
קחי למשל את הדבר הקליל ביותר שאפשר לכאורה להעלות על הדעת: אופנה.
ערים מובילים מקיימות את שבוע האופנה אחת לשנה באדיקות דתית ממש, ישנו ערוץ מיוחד שמוקדש לבגדים ואביזרים שמתהלכים עד אין קץ על מסלול שלא נגמר לעולם, בכל חנות או מרכול יש מחלקה שלמה של ירחונים שמוקדשים לאופנה ולאופנה בלבד (ועוד תת־מחלקה של עיתונים שמחלקים את הזמן ומשחקים בגם וגם) והרשת החברתית לסוגיה מפוצצת במכתיבי דעת קהל בגלל האופן שבו הם משלבים בין החצאית והחולצה למכנסים ולכובע בבוקר, בערב ובצהרים. וזה כולל איפור, עיצוב שיער, שיזוף הגוף, עיצוב ציפורניים, ניתוחים פלסטיים, שאיבות שומן ועוד אלפי סעיפים ותתי־סעיפים שעוד לא התחלתי להעלות בדעתי. כל התעשייה הזו מגלגלת מיליארדים, מיליארדים, ולא נראה שהיא מתכוונת לעצור בזמן הקרוב.
מיותר לציין שכל העיסוק הזה חייב להיות מלוטש ומרוטש ומוקפד ומהוקצע עד לריס השלישי בעין השמאלית של הדוגמנית, כי אחרת – הכול אבוד.
שלמות מושלמת – ככה זה צריך להיראות.
הכול טוב ויפה, אבל למה העיסוק הזה בחיצוניות מתקבל בצורה כה מתקבלת על הדעת וכשזה מגיע לספרות – אנשים מעגלים פינות ללא שום השגחה?
גם מבחינת העוסקים במלאכה וגם מבחינת הקוראים. למה לקרוא ספר טוב פחות חשוב מלרכוש בגד איכותי?
תאמרי שחברות האופנה משקיעות סכומים אדירים בפרסומות וכסף הוא השיקול הקובע.
נכון.
אבל בפעם האחרונה שבדקתי, גם הוצאות ספרים היו עסק כלכלי.
ותרשי לי לנחש – גם סופרים רוצים להרוויח.
אז מה כאן העניין בדיוק?
לפני זמן מה נכחתי בהרצאה של סופר ידוע. היא התקיימה בספרייה, שמאז שעברה למשכנה החדש מקפידה לקיים אחת לשבועיים אירועים "תרבותיים" כמו קונצרטים של מוזיקה קלאסית, מופעי אופרה וכמובן מפגשים עם סופרים. את יודעת שלא נתנו לאנשים להיכנס כי לא היה מקום? נכון שהאולם לא ענק, אבל בכל זאת (למרות שזה לא חוזר ונשנה בכל הרצאה – וחבל). האנשים שהציפו את הספריה, מכל שכבות הגיל ומכל קצוות החברה, הוכיחו לי שיש צימאון וביקוש לשיחות על ספרות ולספרים בכלל, אבל לא עליהם אני רוצה לדבר איתך אלא על האישה שישבה לפני ובדקה כל שנייה ורבע מי (לא) חיפש אותה בנייד. לא אמרתי לה מילה אבל בתוך תוכי רציתי לשאול אותה: שילמת כסף, את כבר כאן, למה את לא מקשיבה? הלוא התספורת שלך כה מוקפדת והציפורניים שלך, שרצות שוב ושוב על מסך המגע, עשויות למשעי וכל כולך אומרת טיפוח מעורר כבוד – אז מה פשר ההתנהגות הבלתי מכובדת הזו?!
לא שאלתי אותה, היא לא ענתה לי אבל חשבתי על זה עד שהבנתי.
זה הכול עניין של נראות.
האישה הזו תשקיע ממיטב כספה כדי להיראות יוצא מן הכלל, אבל כשזה מגיע למה שעובר לה מתחת לראש עם התסרוקת המעוצבת או בלב מתחת לחולצה המומתגת – כאן אפשר לחפף (ולא לחפוף), לחפש מי חיפש אותה במקום להקשיב למישהו שבאמת נמצא שם ובעיקר להתעסק כל הזמן במה שקורה בחוץ במקום לתת לעצמה רגע אחד של שקט כדי לחשוב ולהרגיש ולהיות עם כל מה שקשור אל העולם הפנימי שלה ולאישה שהיא באמת.
מהספר שלה היא יכולה לדרוש עבודה, אבל מהסופר שלה – קצת פחות.
ובעצם, מי באמת דורש ומקפיד ומוודא שהביצוע של זה האחרון לא נופל מזה הראשון?
הרבה בעלי מקצוע נדרשים לעשות את העבודה הזו, כפי שהמון בעלי מקצוע עובדים במספרות מבוקר עד ערב. אבל משום מה, כשזה מגיע לסִפְרוּת, ולא לסַפָּרוּת, זה נראה פתאום בלתי מעשי ובעיקר – בלתי כלכלי בעליל.
עולם הספרים (והספריות), לא פחות מעולם המספרות, הוא זירה רוחשת, פעילה, נעה, מתפתחת. יש בו צורך שצריך וכדאי לתרגם למישור התעסוקתי, הרווחי, הכלכלי. יש בו דרישה לאנשים בעלי ידע, למקצועניים שמכירים את המלאכה ומשפרים את מלאכתם של אחרים.
אז למה לא מעסיקים אותם? למה לא עוזרים להם לעזור לנו לצורך מוצר איכותי ומרשים שלא מתחרה באף תספורת אלא חולק את אותו רעיון – להקפיד על מי שאתה ואיך שאתה נראה, מבחוץ ומבפנים?
צפיתי בסרטון של מישהי שמציגה את עצמה כמומחית לשיווק בפייסבוק והיא שגתה כל־כך הרבה פעמים בעברית שזה היה פשוט מביש. אחר כך היא הסבירה שבפייסבוק אמורים לדבר בשפה עכשווית ולא גבוהה, כי אחרת לא יבינו, מבלי להבין בעצמה שדיבור עכשווי ודיבור שגוי הם לא מילים נרדפות.
למה היא לא מקפידה להיעזר בשירותיה של יועצת לשונית, כותבת נאומים מנוסה או מישהי מקצועית שתגרום לה להיראות הרבה יותר מכובדת מהאופן הלא מכובד שבו היא הצטיירה? איך היא מצפה שנסמוך עליה אם היא מזלזלת בדבר כה מהותי השייך לתחום העבודה שלה? שלא לדבר על זו שמשווקת את עצמה כמי שיודעת לשווק אחרים ורוצה לכתוב ספר למרות שלא קראה אחד בארבע השנים האחרונות.
הנה, דוגמה מושלמת למישהי שהשכילה להפוך את לימודי הרוח שלה לעיסוק נחוץ וחשוב: מירית שרון בדִיבּוּר יָשִיר. למה אין עוד כמוה? למה היא ושכמותה לא נחשבים לשירות מקצועי חובה עבור כל מי שרוצה לדבר, לכתוב או להביע?
כל אחד יודע לעצב לעצמו תסרוקת מדהימה? למה לא? אין לכולם מספרים בבית?
אז למה אנשים חושבים שהם יכולים פשוט לכתוב ספרות איכותית וטובה מבלי שהדברים יעברו עריכה וביקורת, רק בגלל שיש להם מקלדת או טלפון חכם זמין ולמה אנחנו, הקוראים, חושבים שזה בסדר לאפשר להם לעשות את זה?
כולם רגילים כל כך לחשוב שהספרים גרועים או שהקוראים מטומטמים או שספרות היא משהו שלא קשור בכלל לעולם שלנו.
זה כל־כך, אבל כל־כך, לא נכון.
כל מה שצריך כאן הוא שינוי בגישה.
דרושים לנו עורכים: עורכים טובים, מנוסים, מלומדים, חכמים.
דרושים לנו מתרגמים: מתרגמים עם לשון עשירה, ציורית ופיוטית.
דרושים לנו "ציידי כתבי יד" עם חוש מומלח ועין חדה.
דרושים לנו מגיהים.
דרושים לנו עורכים לשוניים.
דרושים לנו מומחי שיווק ויחסי ציבור לתחום הספרות והשירה.
דרושים לנו מפרסמים יצירתיים.
דרושים לנו סופרים שירצו על יצירות איכותיות.
דרושים לנו עיתונים שישלבו סיפורים וכתבות ספרותיות אחת לשבוע, לא רק אחת לתקופה.
דרושים לנו מורים שילמדו מנהלים ועובדים התנסחות נכונה מהי.
דרושים לנו מרצים שיחשפו תלמידים וסטודנטים לעולם שלם של יצירה.
דרושות לנו סדנאות שלא רק מתיימרות ללמד איך לכתוב, אלא גם מלמדות את המהות והתוכן.
דרוש לנו עולם שלם של יופי – והוא לחלוטין לא נמצא רק בתחומיו המסותתים של עולם האופנה.
מקצועות הרוח יכולים וצריכים להניב הרבה מאוד רווח.
זה פשוט הבדל של קו חשיבה אחד.
זה הגיוני לגמרי לרכוש בגד מעצבים במחיר מופקע אבל לא ספר איכות בעלות של 50 או 60 ש"ח?
תשאלי את האנשים האלה מה דעתם בנושא:
ספרות עברית.
מועדון קוראות.
מועדון קריאה של ספרים שווים.
ספרים, סופרים ומה שביניהם.
לקרוא ספר על הדרך.
שבוע ספר טוב וקריא לכולנו.
כל טוב,
גתית
