בסל התובנות האנושיות על אודות העולם, החיים ומה שביניהם, נמצאות כמה תפיסות שאף אחד לא ממש המציא אבל איך שהוא כל אחד מכיר. אחת מהן היא הרעיון שאמנות היא תמיד דבר גדול יותר, לפעמים גדול מדי, מהחיים עצמם; שאהבה – כמו רעיון – היא דבר ששווה למות למענו; שתשוקה ויצר יכולים לכלות אבל בלעדיהם אין ממש טעם או צידוק לשום דבר אחר.
אמנים – גדולים כקטנים – מעידים על עצמם לא אחת שהם חווים את העולם בצבעים, ברגשות, בסערות, בעוצמות, בדקויות, בשיגיונות, בחיזיונות־הזיונות ובקיצוניות שאנשים אחרים, "ממוצעים", לא יבינו לעולם.
יש המצהירים שהאמנות והאהבה הם החיים והם הכול והם מעדיפים להישרף בלהבותיהם האדירות מאשר לחיות קיום של לא־כלום, של פלסטיק, של מה שמכונה אצלם "שגרה".
איך שהוא זה אף פעם לא הצליח באמת לשכנע אותי.
דייגו היקר של אלנה פונייטובסקה הוא ספר על שריפות שכאלה, מאכלות ומכלות. הוא נמנה על סוגת רומן המכתבים (רומן אֶפּיסטוֹלָרי) בגרסתו החד־צדדית: הכותבת היא האשה הנעזבת, המאוהבת עדיין בזה שהשאיר אותה מאחור.
דייגו.
דייגו ריברה.
דייגו ריברה היה צייר ואיש גדול מהחיים (תרתי משמע); אמן פראי של תשוקה וחושניות. האנרגיה החייתית, הסוערת שהפיץ סביבו משכה את כל האחרים להקשיב, להתבונן, להעריץ, להתמסר.
קיאלה נשבתה בקסמיו ואבדה בהם כליל.
מכתביה חושפים בהדרגה את סיפור חייה, התהוותה, היעלמותה והיאלמותה היצירתית, מגלים לא רק את ההקרבה המוחלטת שבה השליכה את עצמה לרגליו של זה שנטש אותה – אבי בנה המת, בעלה בנפש, אהבתה הנצחית – אלא גם את האופן שבו הוא כלל אינו רואה אותה, כלל אינו מזדהה עם הרגשות שגועשים בנפשה, כלל אינו מגיב. היא פורשת את עצמה בפניו, נאבקת לקלוט ממנו כמה שיותר, אך ככל שהיא מתפרשת כך הוא מצטמצם, מצטמק, נעלם. זה לא עומס האהבה שבה שמרתיע אותו: אפילו קיאלה מבינה שדייגו פשוט שכח אותה, ואולי מעולם לא באמת זכר, גם לא כשחי ממש לצידה.
זה כואב ומטריד בדיוק כפי שזה נשמע.
האהבה שמגוללת קיאלה – אנג'לינה בלוף, הציירת הרוסייה שחיה בעליבות ועוני רומנטיים בפריז, קשה מנשוא: מעבר לתלות הנואשת, המייאשת, המכמירה את הלב, הלהט שבו היא כותבת, הלהט שבו היא מאמינה ואליו היא כמהה, הוא כל־כך אנושי, כל־כך אמיתי, כל־כך עצוב שכמעט לא ניתן להכיל אותו אך גם לא ניתן להישאר שווה נפש אל נוכח כנותו הבוערת, המצמיתה.
האופן שבו היא חיה למען דייגו ולמען הכרתו בקיומה, מזערית וחסרת משקל ככל שתהיה, היא־היא התגלמות זמר שלוש התשובות של נתן אלתרמן (שיר שאין לי יכולת נפשית לשאת או לסבול, והעובדה שהוא מבוסס על אשה אמיתית רק הופכת את מצב העניינים לגרוע אפילו יותר). התלות המתבטלת הזו, המחריבה את עצמה במו ידיה לא נעשית רק בשם ולמען האהבה: זו אפסיות שרואה את החסר באדם כשהוא לעצמו ומאמינה שכל כוחו, יכולותיו ועוצמותיו טמונים באדם אחר, כי הוא הכול והוא החיים ובלעדיו העולם אינו שווה דבר.
אך לא רק אהבה משתלטת על חייה של קיאלה – אנג'לינה בלוף; זו גם התשוקה לצייר, לבטא את עצמה ואת העולם סביבה דרך המכחולים והצבעים והבד. קיאלה היא ציירת בכל רמ"ח איבריה והיא חיה למען הציור כשם שמאוחר יותר היא חיה למען דייגו. החיים עבורם, למענם, הפכו שלמים יותר, מלאים יותר מכל דבר שהייתה יכולה ליצור לבדה, אבל הציור נטש אותה כשהכירה את דייגו ודייגו נטש אותה לטובת נשים אחרות ולטובת מולדתו מקסיקו מבלי לחשוב פעמיים.
התייחסותה של קיאלה אל דייגו ואל הציור – מזבח קדוש עליו עקדה את עצמה, פולחן חזק יותר מכל טקס דתי – הן עוצמות הרגש של האמן, המרגיש את העולם בחושים מחודדים ומתמסר לעושר ולעומק, מסרב לרסן את עצמו, יהיה המחיר גבוה ככל שיהיה.
זו האמת שהם מבקשים לספר על אודות עצמם; ההצדקה שהם מנסים (אולי) לתת לחיים המתנהלים על הקצה.
אך האם זו אמת שיש בה ממש?
אהבה אינה פירושה ייסורים ויצירה אינה תובעת מכאוב; לעתים אלה ציוני דרך בלתי נמנעים, אבל הם לא העיקר ולא הצידוק למחיר הגבוה שהם מעיזים לגבות.
יש היבט צר מאוד בתפיסה כל־כך מתמסרת, כאילו היקום הוא מקום קטן מדי לנפש עמוקה גועשת כמו נפש האמן. הנזיר השחור של אנטון צ'כוב מדבר על המתח הזה – החובה לבחור בין היצירה והשיגעון לבין השעמום בשגרה מתונה ומיושבת, אך למעשה מדובר בהנחה מוטעית מיסודה: אהבה ויצירה אינן חייבות לגבות קורבן כדי להיות ראויות ואיכותיות.
אמנות שנולדת מתוך טירוף, שמתיימרת להיות סוערת ומלאה ועוצמתית יותר מכל דבר אחר, יותר מהחיים עצמם, לוקה בעיוורון של תסביך גדלות.
אין דבר חזק יותר מהחיים עצמם, אלא שההכרה הזו, ההתפכחות מהאשליה המעצימה של "ייחודיות העין האמנותית", היא דבר שמעטים מדי מכירים בערכו – וחבל.
כל־כך חבל.
אפשר להיות יוצר רב־אמן מבלי להיות יצור בזוי ועלוב נפש; אפשר לברוא עולמות ולחולל נסים גם מבלי לחיות בתוך מערבולת רגשות ולהעביר את הזולת מסכת התעללויות מהגיהינום. שום דבר לא מעניק הרשאה להתייחסות הסלחנית, הפייסנית, הוותרנית, שמוחלת על הכול בשם הכול, כי האמנות והאהבה הן־הן מה שחשוב באמת וכל דבר אחר הוא עבד נרצע לקודש הקודשים של הרגש.
אם יש משהו שדייגו היקר מלמד, מבלי להתכוון כמובן, כי מה שהוא מנסה לעשות הוא דווקא להאדיר את הנהדר ולהעצים את העוצמתי, זה לדרוש צורת הסתכלות הפוכה, כזו שאומרת "די, מספיק", ושעם כל הכבוד, ויש כבוד, עדיין יש כאן אנשים והם מדממים לא פחות מכם, האמנים הגדולים, כשאתם רומסים את נימי הנפש העדינים שלהם ברגל גסה ובעין עיוורת.
מי שהבהירה את הנקודה הזו הייתה דווקא פרידה קאלו, הדוברת השנייה בסיפור ורעייתו של דייגו ריברה. דווקא פרידה קאלו, הציירת הפראית והבלתי מרוסנת, האשה שמעידה על עצמה שהיא שורפת עולמות, בולעת אנשים ונשים, טורפת את החיים ונלחמת בהם בשיניים חשופות, מספרת על היותה אדם מרוסק, שבור, חסר; ילדה לאב חולה ולאם נבערת; אשה שכמהה למציאות של שגרה, לאבא בריא, לאם מלומדת ולבעל שלא בוגד בה ולא מכריח אותה לבגוד בו בחזרה.
לא משהו מיוחד, חריג או יוצא דופן – אלא פשוט, כמו אצל כולם; חיים של שגרה, של נינוחות, של שלווה שמעולם לא זכתה באמת להכיר.
משאלת הלב של פרידה קאלו הייתה להפסיק להתייסר ממכאובי הגוף המצולק ומדאבות הנפש הרצוצה והמנופצת שלה. היצירה הייתה דרכה להתריס כנגד העוולות שהומטרו עליה כמו גשם חומצי, להילחם על הזכות לחיות למרות הכול, על אף הכול, לסרב להיכנע, לוותר, להיעלם.
החיים הם שהפכו אותה לבובת סמרטוטים במשחק אכזרי.
הרוח שמפעמת בה לא תיתן להם להצליח.
פרידה קאלו וקיאלה – אנג'לינה בלוף נמצאות משני צדי המתרס, שני צדי האוקיינוס, שני צדדים של אותו הקיום. הציר המחבר ביניהן הוא הגבר שחי איתן ועזב אותן – עוד בשהותו לצידן, אך הן, יוצרות גדולות ונחשבות לא פחות, אינן הולכות באותה הדרך, אינן מגיבות באותו האופן, אינן הורסות באותה המידה. הן יודעות כי העוצמות האמנותיות שבהן מחייבות אותן להביא כוח ויפעה לעולם, להגיש משהו למישהו אחר גם הם אינן מכירות אותו ולעולם לא תכרנה.
מתוך הריסות קיומן השבור, מדדות ומצולקות, הן יצרו משהו אחר – מאושש, מחוזק, מחושל.
דייגו ריברה לא עשה את זה. הגבר שהותיר אחריו אדמה חרוכה של לבבות שבורים, מנופצים, לא היה אמן משמעותי יותר כיוון שכך אלא גבר שהתמסר ליצריו החייתים והקמאיים ללא שום יכולת או רצון לומר להם לא. העובדה שהיו אנשים ונשים שהסכימו לכך רק מעצימה את הרעה החולה הזו.
אמנות יכולה להיות אדירה גם מבלי להחריב עולמות – היא לא הרשאה להיות חלאת אדם.
דייגו היקר נקרא כמו כתב הגנה המדבר בשבחו של שיגעון הטירוף כשהוא בשירותו של הכישרון האמנותי והלב האוהב, כזה שקושר בין שתי החוליות העוצמתיות ביותר של הרגש ומחבר אותן יחד. אך ככל שמעמיקים להתבונן בו ולהקשיב לכאב השורף שעולה מבין השורות בזעקה מוחשית ודואבת, כך מבינים שאין כאן הצהרה או בקשה להבנה אלא פשוט וידוי, סיפור של יגון ונהי שהלוואי ולא היה מתרחש לעולם.
תשע נשמות היא ההוצאה שפרסמה את דייגו היקר. הצורניות החיצונית מזכירה את הוצאת זיקית ולא בכדי; זיקית, שהייתה הוצאה נהדרת (פרנסוס על גלגלים, האדון שנפל לים, ארבע רכבות, שלוש חתונות והיעלמות – זולא, צ'כוב, קריין וקונן־דויל), התפרקה לתשע נשמות אותה הקים אוריאל קון וללוקוס, אותה הקימה שירה חפר.
אולי זו הסיבה שעומדת מאחורי השם, תשע נשמות, זו שהולמת כל־כך את מה שקרה גם כאן. גם זו צורה של התמודדות, של התרסה ושל אמונה בכוח היצירה ואהבת הקריאה אבל לא פחות חשוב – בכוח החיים ובחוסר מוכנותו להיעלם, להיכחד, להרים ידיים.
כמו קיאלה – אנג'לינה בלוף.
כמו פרידה קאלו.
כמו כולנו.
כל טוב,
גתית
