יש ספרים שבעידן כמו שלנו כבר לא צריך לקרוא.
בדור הזה, המטרה של כולם היא לצוד את תשומת הלב באמצעי הבוטה ביותר, לזעזע. כל הגבולות כבר נפרצו ורף הפתיחות, המציצנות או החשיפה ירד לשפל חסר תקדים.
גם התמימות של ימי עבר לא זוכה לעדנת "חסד נעורים"; רוב הפעמים היא נתפסת כטיפשות או גחמה ילדותית (אפשרויות אחרות מחמיאות לה הרבה פחות).
הנושא של דיוקנה של אישה נשואה מאת סלי מנדל – אישה נשואה הנסחפת לרומן עם אמן עוצמתי ורומנטי – נראה שחוק לחלוטין. כזה שכבר טופל, מוצה ועבר מזמן הלאה. לעיניים עכשוויות הוא עשוי להיראות מיושן או לפחות מאוד לא מעודכן מבחינה אופנתית־חברתית.
אלא שזה לא ממש נכון.
המציאות אכן השתנתה, בעיקר האופן שבו אנחנו תופסים אותה, אבל עדיין, זו אותה המציאות; ההתמודדות היא אותה התמודדות והחברה היא אותה חברה. העובדה שאולי התרגלנו לאמץ דברים כמקובלים או שכיחים או הגיוניים, לא אומרת שהם באמת כאלה.
לא משנה מה השנה – משברים לא כואבים פחות.
הדוגמה שעלתה לי לראש, מבין כל הדוגמאות האפשריות, היא בוגדת עם דיאן ליין וריצ'רד גיר. סרט שמטבע יוצרו נועד להיות מִתְגָּרֶה יותר מאשר מעורר מחשבה, כזה שלא מתאר את הגורם להתפוררות הנישואין – או ליתר דיוק, למעשה הבגידה, אלא מציג אותה כאירוע המתרחש "במקרה", מבלי שיש לו ממש "הצדקה".
בקו חשיבה מִינָנִי משהו (מן ההיבט הגברי דווקא), לבגידת בעל יש "מניע מוּבָנֶה־מוּבָן" בעוד שלאישה בוגדת יש "סיבה". אבל אם יש משהו שבוגדת ודיוקנה של אישה נשואה "מוכיחים" זה שלפעמים בגידה מתרחשת גם ללא סיבה, או לפחות ללא סיבה הקשורה לבגידה עצמה.
אולי זה לא מקרי ששני הסיפורים מתרחשים בניו יורק. נדמה שיש בעיר הזו משהו – לא היבט מתירני או פרוץ אלא מקום שאין־ספור תרבויות ועולמות מתנקזים אליו ויוצרים מארג שמאפשר (כביכול) חיים מלאים, מסעירים, כאשר החיים האמיתיים, המשפחתיים, הקטנים, דעכו זה מכבר.
פתאום קמה אישה בבוקר ומחליטה שהיא אינה מרוצה בחייה. היא מרגישה חנוקה במערכת משפחתית שהיא עצמה יצרה, עולם שבו היא עוזרת לכולם ומבטלת את עצמה בפני כולם ומקפידה לשכוח ולהזניח את עצמה בשם הדאגה לכולם.
האמנית שהייתה בה בעבר – בימי האוניברסיטה הכישרוניים – הוחנקה מיוזמתה על ידי שגרת הטיפול בבעל ובשני ילדים שהם כל עולמה ומשאת אהבתה. כשהם גדלים לתוך עולם משלהם היא מרגישה כמי שביטלה עצמה מוקדם מדי, מי שיש בה יותר ממה מכפי שהרשתה לעצמה להיות, שחייה היו יכולים להיות יותר מכפי שהם עכשיו.
הרעייה והאם הפכה למשרתת, בעיקר בעיני עצמה.
מילים טעונות, מטלטלות, משכנעות.
אלא שהן פשוט לא נכונות.
מגי, גיבורת דיוקנה של אישה נשואה, מתעוררת בוקר אחד ומגלה שהיא הפכה לאישה שתמיד רצתה להיות.
נתיב חייה הוביל אותה למקום שאליו רצתה להגיע, מאז ומעולם.
אלא שמשהו חסר.
לא חוסר מימוש עצמי או יצירתי, שכן – ועם כל הכבוד לכישרון שכולם תמיד אומרים שיש לה – היא לא באמת חוזרת אליו, גם כשאף אחד לא ממש עומד בדרכה. זו רק היא שמדמיינת את ההפרעה הזו, ממציאה תירוץ שיסביר מדוע היא עצמה בחרה שלא לממש את עצמה בדרך שונה, כעת משהדרך שבה כן בחרה נראית כה ריקה וחיוורת.
והרעיון הזה, חוסר ההבנה העצמי העצוב כל־כך, הוא הנקודה המעניינת באמת של הספר.
יותר מהבגידה, יותר מהשיוף המוקפד של ההתרחשויות והדמויות, יותר מהכול.
לא מזמן צפיתי במילים ותמונות, בכיכובם של ז'ולייט בינוש וקלייב אוון. לא הייתי יכולה להבין את הסרט הזה כפי שהבנתי אותו אלמלא הייתי מדברת קודם עם חברה שלי, מורה לאמנות, על משנתה החינוכית. כשהיא הסבירה לי את מערכי השיעור המוקפדים בהשראת אמנים חשובים, הדגימה מתוך ידע עשיר ודיברה בהתלהבות על התכנים שבכוונתה ללמד, הבנתי את הכוח המשמעותי של העבודה שלה, את האופן שבו היא מנגישה את עולם האמנות המקיף אותנו והופכת אותו לשלנו.
היא עושה את זה בדיוק כמו שצריך ללמד ספרות, למשל. הלוא אפשר לחשוב שמדובר במקצוע מיותר לחלוטין – מה הבעיה פשוט לקרוא? למה אי־אפשר פשוט להביט בתמונה?
אבל יש לקרוא ויש להבין.
יש לראות ויש להתבונן.
מילים ותמונות עוסק ביחסיהם של מורה לספרות ומורה לאמנות, לא רק בינם לבין עצמם אלא גם בינם לבין תלמידיהם ובינם לבין עיסוקם האמנותי. בשלב מסוים, התחלתי למדי, הם פותחים באתגר בית־ספרי שמטרתו להוכיח מה חשוב יותר – הציור או המילה הכתובה.
למען הסר ספק, אין שום דבר "חנוני", משעמם או יומרני בסרט הזה והוא מעניין לא (רק) בגלל המאבק בין שתי הסוגות השונות־דומות אלא גם הודות לאופן שבו הוא מתייחס לאמנות ולמה שהיא מייצגת, שהרי אמנות היא דרך שבה בני אדם מדברים. לא תקשורת יום־יומית פשוטה ושגרתית, אלא מערך שלם של רגשות, מחשבות, מאוויים, כאבים, אמונות, פחדים ועולם פנימי עשיר, אישי ומיוחד. למורה לציור ולמורה לספרות יש ידע מעמיק ונרחב מאוד בתחומים בהם הם עוסקים, אבל כבני אדם הם נמצאים במקום אבוד ומבולבל: הוא אלכוהוליסט, כוכב עולה בתחום הספרות שלא כתב דבר חדש כבר שנים, והיא סובלת מדלקת פרקים שגרונית המקשה עליה לעשות את הדבר המגדיר אותה כאישה, כאמנית.
לא האלכוהול או הניוון הם שמונעים משני המורים־יוצרים לממש את עצמם, אלא אובדן היכולת לבטא את עצמם דרך האמנות שהם כה מאמינים בה.
משתי זירות שונות ובאופן משותף לחלוטין, הסופר והציירת מלמדים אותנו – באמצעות דוגמה אישית – שכשאדם מאבד את המילים או את הצבעים – את כלי הביטוי שלו, הוא מאבד את עצמו.
נפש שאינה מבטאת את עצמה היא נפש הכלואה בכלוב.
ונפש הכלואה בכלוב עשויה לעשות דברים קיצוניים ומכאיבים כדי להשתחרר מכבליה, יהיה המחיר אשר יהיה.
דיוקנה של אישה נשואה מבטא בדיוק את המתח הזה, את התסכול והמחנק אך גם את ניסיון הריפוי.
הוא צומח ממקום שבו נגמרות המילים ומנסה – דרך ביטוי אמנותי אחר – למצוא את הקול שאבד לו בגין העדר הקשבה וחוסר תשומת לב.
פרשיית האהבה של מגי עם דיוויד הפסל היא איחוד מושלם. כאילו מדובר בשני אנשים עם לב אחד וקו מחשבה שצמח משורש נשמתם ממש. "תאומים סיאמים" מגי קוראת להם – ובצדק. החיבור ביניהם הוא כה עוצמתי עד שהוא מוחק כל אפשרות לרגשות אשמה וייסורי מצפון.
מגי ודיוויד מפרים זה את זה ומעוררים זה את זה ומוציאים את המירב והמיטב זה מזה עד שכל אפשרות לחיות בנפרד תהיה פשוט עוול ואסון נפשי.
ובכל זאת, הקשר העוצמתי, המוחלט, התלותי ביניהם, לא יכול להוסיף ולהתקיים, לא רק מהסיבה "מיישרת המחלוקות" של שלום בית וחזרה אל הקן הנכון.
מגי ודיוויד אכן מפרים זה את זה ומעוררים זה את זה ומוציאים את המירב והמיטב זה מזה, אבל כל "העשייה" הזו לא מובילה אותם לשום מקום או מובילה אותם לשום דבר.
הוא פסל, היא ציירת אבל אף אחד – מלבד שניהם – לא רואה באמת את היצירות שהם יוצרים.
הוא לא מסוגל להיפרד מהפסלים שלו והיא לא מסוגלת להתחייב לאמנית שבה.
זה תמיד נשאר אצלם, בתוכם, בין קירות חדר עבודתם.
דיוויד היה מאפשר למגי לחיות בדממה, בחלל הטלפתי שנוצר ביניהם, אבל על ידי כך היה מניח לה לא לעשות דבר. זה נשמע אולי כמו חירות מופלאה וקבלה חסרת גבולות, אבל הלכה למעשה זו מערכת יחסים שאינה מאפשרת לאדם לצמוח, להתממש, להיות.
מגי האישה יצרה עולם שלם. מגי האמנית יצרה לא כלום.
עולמה של האישה אולי אינו עטור תהילה כפי שהיה עשוי להיות עולמה של האמנית, אבל אין ספק שהוא איכותי, מרשים ומעל לכל – אמיתי.
את יצירת האמנות הזו היא מציגה לראווה בכל יום, כל הזמן.
וכשהיא נזכרת, או מבינה, שהיא זו שבחרה בה באופן מודע וברצון חופשי ומשוחרר לחלוטין, היא מגלה את הכוח הטמון בה ומעדיפה אותו, שוב, על פני כל דבר אחר.
אני יודעת שצריך להיות כאן משל שוצף וגועש על הפשרה שאישה צריכה לעשות בחייה כדי להיות נאמנה לאימהותה ולא לנשיותה, אלא שזה לא המקרה.
גם חברותיה של מגי כלואות במציאות שאינה הולמת אותן. הן אינן יודעת מה ברצונן שיקרה בחייהן ואולי זו הסיבה מדוע הן מסתובבות בניתוק רגשי מהדהד וחלול, נטולות מקום ושלווה.
לא מחלומותיהן הן מנותקות, אלא מעצמן.
זה לחלוטין לא עניין מגדרי, למקרה שיהיה מי שיחשוד בכך. גם בעלה של מגי, מאתיו, הניח לעצמו להתנהל בצורה מוכנית עד שהמציאות טפחה על פניו. ייאמר לזכותו כי הוא היחיד שביקש לברר מה באמת חשוב לו ויצא למלחמה כדי להציל את מה שניתן, לפני שיהיה מאוחר מדי.
אולי זו הסיבה שהוא גם הצליח.
דיוקנה של אישה נשואה מספר סיפור על האופן השגוי שבו אנשים מציבים לעצמם מטרות שאינן קשורות אליהם משום שהם אינם מסוגלים לנסח לעצמם מה באמת הם מבקשים להגשים.
כשאדם מרגיש עצמו נגרר או כבול למציאות שלא בחר בה – התסכול, המרמור ותחושת החנק העולים בו מוצדקים בהחלט.
אך כשאדם מתנתק מעצמו, גם הבחירות הטובות ביותר נראות כגזרת גורל בלתי נמנעת.
לכן מגי "שוכחת" את כל הרגעים היפים והמאושרים שהיו לה עם מאתיו, בעלה. נוח לה לדמיין אותו כהרגל שפשוט השתרש לידה, כפי שדיוויד מנסה להגדיר אותו, עד שהיא נזכרת שזה לא נכון, שלא זו האמת.
בניגוד למגמת "השיקוף לאחור" המנסה למצוא את רגע הסטייה מהנתיב הישיר להצלחה, קיימת מגמה חשובה לא פחות המבינה כי בחירותיהם של אנשים בתחילת הדרך היו דווקא בחירות נכונות, טובות, אוהבות. לעתים הן פשוט מעלות אבק בשגרת החיים הסוחפת ואז נסיבות מזדמנות ומרגשות נראות מפתות יותר, כמו אריג ססגוני או רהיט חדש ומרשים.
כשהמציאות משתנה או מתקבעת נהוג לכעוס על הבחירות ההן ולכנות אותן שגיאות מרות, טעויות הרסניות. בסופו של דבר, זה הרבה יותר נוח: לתלות את הסיבה במה שאפשר לשנות, להחליף.
אבל אם הסיבה לא באמת נמצאת שם, מה יקרה לכל התסכול והשנאה העצמית כשישנו את הדבר הלא נכון? כשיחליפו את הפינה המאובקת במקום פשוט לנקות אותה?
יש אנשים שלא אוהבים שמתערבים להם בחוויה האמנותית. הם לא אוהבים את ההסברים ואת הפרשנויות הנלווית. מבחינתם, מה שיש ומה שהם מקבלים זה הכול. כל היתר הוא רק בלבול מוח.
העניין הוא, שפעמים רבות – באמנות בכלל ובאמנות טובה בפרט – מה שרואים הוא רק קצת הקרחון. צריך לדעת איך ולאן להסתכל. זה בסדר גמור להתרשם, ליהנות מהחוויה וללכת. אבל אם רוצים להבין את מה שהאמנות מבטאת ומגלמת, צריך ללמוד להקשיב לה.
אחרי הכול, על מה היא מדברת אם לא עלינו?
דיוקנה של אישה נשואה נכתב לפני הרבה מאוד זמן, אבל הוא עדיין מתאים, עדיין שייך.
זה סיפור שמזכיר שאז – כמו עכשיו – כמו תמיד, צריך ללמוד להקשיב.
אולי במקום "צריך" טוב יותר לכתוב "כדאי".
כדאי ללמוד להקשיב.
מאוד כדאי.
שבוע טוב,
גתית
