קראתי לא מזמן שרשרת של "מכתבי האשמות" נגד רופאים ורופאות, מסמכי תלונה שקבלו על ההתעלמות, ההתנשאות ולעתים גם הפניית עורף של ממש במקרים בהם לא נמצא הסבר "מוכח", "לפי הספר", לחולי כואב ומייסר.
אם צריך לתמצת את הקובלנות האלה, הרי שהתלונה העיקרית הייתה שלרופא או לרופאה פשוט לא היה אכפת. האדישות הזו התבטאה לפעמים בצעקות, בחוסר סבלנות וכמובן שלא הובילה לשום טיפול משום סוג – אפילו לא מילה טובה.
לא צריך לדון באופן גורף שום בעל ובעלת מקצוע, אבל עולם הרפואה הוא עולם שונה: "הלקוחות" שלו מגיעים מלכתחילה מעמדת נחיתות קיימת. שיבוש, הפרעה, העדר יכולת לתפקד, מצוקה אמיתית של גוף ונפש. אין כאן עניין של ספקי שירות מול צרכנים המחפשים לשדרג את הטלפון או לסגור עסקה משתלמת במיוחד: הקהל שמגיע לבתי החולים ולמרפאות הוא קהל שבוי – אין לו מקום אחר שאליו יוכל ללכת. בעולם מפותח טכנולוגית טרם הומצא האתר הקמעונאי שיציע אבחונים רפואיים מתקדמים עם יחס אנושי קרוב בחצי המחיר.
כאב גופני הוא עינוי מייסר מדי למילים; כאב שאינו זוכה להכרה מצד המומנה (לכאורה, כביכול) על מיגורו, מייסר כפליים. לא רק שבהעדר אבחנה לא ייתכן פתרון – הלך הרוח גם מתייחס למטופל או למטופלת בחשדנות במקרה הטוב או בביקורתיות במקרה הרע; כאילו שהדבר שהחריב את שגרת יומם ושיבש את מהלך חייהם הוא לא אמיתי, לא רציני, לא כבד משקל.
דולת הפנינים מאת ג'ף טלריגו מדבר בדיוק על הנקודה הזאת: הדחקה כוללנית וגורפת של חולים וחולות שהחברה אינה רוצה בהם והמערכת הרפואית לא יודעת איך לרפא. ריכוז של מוקצים ומוקצות מחמת מיאוס על אי בודד, מנותק ממשפחה, מחברים, אפילו מזהות עצמית, אישית, נבדלת.
דרך סיפורה של אשה אחת, דולת פנינים צעירה שחולה במחלת הצרעת חשוכת המרפא ביפן של אחרי מלחמת העולם השנייה, הוא מספר סיפור של ציבור שלם, של התעלמות שיטתית, ממסדית, מכוונת מהחולי שמחריב את גופם ומהעינויים שמכלים את נפשם.
סיפור היסטורי על תקופה שנדחקה לשולי ההיסטוריה ומספרת סיפור של עולם ומלואו.
זה ספר יפה, מאופק עד כאב; לא ארוך או מורכב או מרובה בפרטים ובכל זאת הקריאה בו התארכה הרבה מעבר לגבולות היגיון, מן הסתם בגלל הקושי הרגשי להכיל את הקושי הנפשי שהוא פורש בדרכו הממוקדת. לפעמים הוא נקרא כמו שירה – מרוכזת, תמציתית, מפלחת. גם התרגום מוקפד כמו הפנינים המושלמות שנוצרו בכאב עצום בקרקעית הים ונקרעות ממנו, בכאב גדול לא פחות, כשהן מועלות אל פני המים.
תיאור תכליתי ומשסע של כאב הבדידות.
"מילים הן הדבר החשוב ביותר שיש לנו. מילים אחדות, מילה אחת, יכולות לשנות את ההיסטוריה. תארי לעצמך שהמילים הנכונות היו נבחרות על ידי האנשים ההם ששולטים בחיינו. כמה מילים שהושקעה בהן מחשבה נכונה, והדברים אולי היו יכולים להיות אחרת. לרוע המזל, הם בחרו את כל המילים הלא־נכונות."
(ג'ף טלריגו, דולת הפנינים, מתרגמת: חני גפן, מודן, מושב בן שמן, 2007, עמ' 127.)
הדובר, מר שיקאגאווה, מדבר על בחירתם של אנשי הממשלה לנדות את חולי הצרעת ולהרחיק אותם מעל החברה האנושית, אך המילים שלו רחבות וחשובות ומשמעותית הרבה יותר מעבר למשמעות הרחבה והחשובה והמשמעותית שבמסגרתה הוא אמר אותן.
בלי הרבה מילים מספר ג'ף טלריגו סיפור של גלות וחורבן של אנשים בעודם בחיים – התפרקות הגוף והנפש, התפרקות חברתית, התפרקות משפחתית. מי שמגיע לאי צריך להחליף את שמו; קרוביו מתנכרים לו, מתעלמים מקיומו כאילו מעולם לא היה; אין דבר שביכולתו לעשות – עיסוק שיכול, אולי, לרפא אותו. הוא לבד בכאביו, ללא עבר או עתיד – בתוך הווה שמתמשך עד אין־סוף, בחד־גוניות כהה ומטמטמת חושים.
כשאנשים נמצאים בצרה, הדבר היחיד או אולי הדבר החשוב ביותר שהוא צריכים הוא מישהו שיקשיב להם, שיראה אותם, שיגיד להם שהם לא הוזים או משוגעים או מדמיינים, שיהיה בסדר.
רופא מטפל בתסמינים, בתופעות, במכאובים אבל המכלול הזה לא מנותק מהגוף החי, הנושם והפועל שמכיל את מסכת הייסורים האלה. יש שם מישהו, והוא צריך מישהו שיהיה שם בשבילו.
ג'ף טלריגו מסביר את הצורך הזה בצורה כל־כך מדויקת. כשמדברים על חשיבות הקריאה והתרומה שיש לספרים למערך הרגשי והמחשבתי של הקוראים – מדברים על מקרים כאלה. דולת הפנינים הוא סופר חובה לרופאים ולרופאות. צריך לחייב אותו בקריאה לצד החומר העיוני והלימודי, אחרת האטימות, ההסתגרות והטיפול הלקוי מהסוג שקראתי עליו בשרשרת מכתבי התלונה פשוט ימשיך ויתעצם, ימשיך ויתקיים, ימשיך ויקלקל.
דולת הפנינים מחולק למקטעים ממוספרים בשם ארטיפקט.
ארטיפקט הוא חפץ שנעשה על ידי אדם, על פי רוב בעל חשיבות תרבותית או היסטורית. מנגד, זהו גם דבר שאינו מתקיים באופן טבעי אלא מתגלה בבדיקה רפואית (או במחקר רפואי), ואז מדובר בתוצאת לוואי לא רצויה שאינה בעלת חשיבות לתחום העניין.
אם משליכים את הרעיון הזה לדימוי שעליו מדבר הספר, מבינים שהוא מציג כאן מצב דו־ערכי של קיום ואי־קיום בעת ובעונה אחת: משהו שלא מתקיים במציאות אלא רק בדיעבד, משהו נוכח אבל בעצם נפקד, חשוב אבל גם חסר חשיבות. מעין הליכה על חבל בין שתי צורות קיום – זו שמבחינה מושכלת לא מכירה בחולי ובחולות הצרעות וזו שכן.
בעולם שרודף אחרי תגליות מהחלל, חוקר פלאי טבע במקומות נידחים ומחפש לשלול או לאשש את קיומן תופעות על־טבעיות, צריך להיות מקום גם לאנשים השקופים ולנשים השקופות, חיים־מתים הסובלים סבל אמיתי עד כאב גם כשכל האחרים עוצמים את העיניים ומסרבים להסתכל.
אפשר להבין, אולי אפילו לרחם, על רופאים ורופאות בגלל העומס, המורכבות, הנטל, התנאים, התשישות.
צריך להושיט להם ולהן את כל העזרה והתמיכה שרק ניתן.
דולת הפנינים לא מדבר על רופאים ורופאות כאלה – שנותנים מעצמם ומעצמן את כל מה שאפשר ויותר.
הוא מדבר על נותני השירות שחושבים שהם מבינים יותר, חכמים יותר, מתוחכמים יותר, אלה שמתוסכלים מהטמטום של המטופל או המטופלת כי האמת והידיעה נמצאת אצלם בידיים.
כשנותן שירות אחד מכזיב – אפשר לעבוד לנותן שירות אחר.
כשרופא מתעלם, מבטל, מזלזל, מנפנף ושולל – מי יחליף את מקומו?
זה ספר שמיועד לרופאים ולאלה שמטפלים באחרים ורואים את הבעיה במקום את המטופל.
זה ספר שמיועד למי שנוטים להדוף תלונות מפחד הסכנה ושוכחים שבדרך הם הודפים גם אנשים ונשים עם נשמה ונפש.
זה ספר שמיועד למי שרוצה לזכור איך נראית אנושיות, גם כשאין לה שום סממן חיצוני.
זה ספר על מילים ועל מחוות קטנות שבוראות עולם עבור אלה שהעולם הוקיע אותם, מילים ומחוות שיוצרות דרך משל עצמן להתקיים.
כל טוב,
גתית
