כשצפיתי בביקור מעולם אחר עלתה לי מחשבה.
גיבור הסרט הוא סופר במשבר כתיבה. לאחר שמתקשרת בסיאנס מעלה באוב את אשתו המנוחה מתברר כי היא זו שכתבה את כל 15 הספרים שפרסם והיא גם זו שכותבת את התסריט, המוצלח מאוד, שכה התקשה לכתוב, בלעדיה.
תהיתי מדוע האשה, שהייתה עצמאית בכל היבט ומובן, עזרה לבעלה לפרסם 15 ספרים תחת שמו ולמען יוקרתו ולא עשתה זאת, כדרך שעשתה את כל הדברים האחרים בחייה, פשוט למען עצמה?
המחשבה הזו לא הייתה יכולה לעלות בסרטים דוגמת האישה וקולט, שמבוסס על סיפור אמיתי, משום ששם התשובות ניתנות (ומוקעות) בצורה ברורה והן חלק ממהות הסיפור. בביקור מעולם אחר, דווקא בגין היותו מה שהוא, הנושא הזה לא נדון ולא מתפתח. זו פשוט עובדה שמאוחר יותר מתפוצצת לגיבור בפרצוף – דווקא משום שמדובר בתסריט עכשווי (על אף שהוא מתרחש בתקופה מוקדמת יותר), שלא סובל אי־צדק משווע שכזה.
המחשבה הזו הובילה אותי להרהר בילקוט סיפורים מאת יעקב שטיינברג, שקראתי לא מזמן. יעקב שטיינברג מוכר בגלל העיוורת אבל הוא לא סופר של סיפור אחד. הסיפור ששבה אותי בילקוט הסיפורים הזה היה בת הרב על בת רב המסתבכת בנסיבות שאינן הולמות את מעמדה. הרגישות, החמלה, יופי השפה, האכפתיות – כל אלה יצרו סיפור שברירי ומרתק בעיצוב עדין והגשה יפיפייה שהיה קשה מאוד לשכוח.
סיפור הוא לא רק התרחשות עלילתית. בשביל זה יש עיתונים ומבזקי חדשות. פעם היו גם מברקים. סיפור הוא הצצה לעולם אחר, חוויה של רגע במקום שבו כל פרט מוקפד מוצב כדי ליצור תפאורה ואמירה ורגש.
כמו מנה במסעדת יוקרה שהושקעו בה מיטב הרכיבים מתוך אימוץ המחשבה המרוכז ביותר בעיצוב ההולם והמחמיא ביותר, גם סיפור חייב ליצור חוויה שתתעלה מעל המציאות שעה שהוא מבקש לתאר אותה, מעוצבת באופן ייחודי ושובה לב ואם אפשר גם בלתי נשכח, כדי להצדיק את הזמן שהוקדש לה.
יעקב שטיינברג הוא גבר הבוחר לספר על אשה הנקלעת למצוקה והוא עושה זאת בעדינות וברגישות שהן ההיפך המוחלט מתפיסה חברתית וסביבתית שאולי מעולם לא הבינה את הגיבורה שלו ולא הסתכלה עליה כאל מישהי שראוי להקדיש לה תשומת לב משל עצמה, כשם שהוא עצמו אינו מקדיש תשומת לב לאחיה הקטנים ורק מתאר אותם רוחשים סביבה בהמולה.
הסיפור של בת הרב, שרה, יכול להיות סיפור של רבות אחרות, והוא כנראה כזה (ולא רק של בנות רבנים) אבל יעקב שטיינברג הופך אותו לשלה. כאילו שהיא האשה היחידה בעולם, שעדיין מצליחה להישאר מעט מסתורית ובלתי מפוענחת, כחלק מסוג הקסם שלה.
היום קצת קשה "למכור" סיפורים כאלה. הרוח נושבת לכיוונים אחרים, שונים, ואיך אפשר להסביר משהו שמדבר בשפה אחרת, למרות שהוא משתמש באותן המילים?
ואז חשבתי על דבורה בארון, אחת הסופרות המופלאות ביותר בספרות העברית. גם לה, מבין אין־ספור היצירות הנפלאות שרקחה ברגישות אין־קץ, יש סיפור אחד, שוקולד שמו, שבו היא בוחרת לכתוב על גבר ועל העליבויות הקטנות והאכזבות המזעריות שמשתבצות בעולמו ויוצרת פסיפס של מישהו אבוד, שלא מוצא לו מקום משום שאין הוא יודע לאן הוא בכוונתו ללכת ומה הוא מבקש באמת להשיג.
ובגלל ביקור מעולם אחר חשבתי על שני הסיפורים האלה ועל הבחירה של שני המספרים לכתוב על המגדר השני – לא מתוך הסוואה או אילוצים חברתיים או מוסכמות שמכתיבות להן התחפשות כזו או אחרת, וכמה מפליא איך שניהם כתבו את אותו הדבר, כמעט:
בת הרב, שרה, היא בחורה בת עשרים ושלוש שלא מצליחה להתחתן. יש לה “דרישות”, כנראה, ומראה של יפיפייה לא מצויה. ניכר שהיא מתוסכלת מכך שיש עולם ויש אותה ואין באמת חיבור של השתלבות בין השניים. כשמציעים לה גבר שנושא חן בעיניה והשניים מתארסים היא מוסיפה להתנהל כמו סוג של בובה – מרוצה מהשידוך אבל לא באמת מעורבת. היא אמנם נוכחת אבל משהו פנימי מרחיק אותה ממנו ואולי בעיקר מעצמה.
בערב חג הפסח החתן נשאר לישון ושרה נכנסת להיריון. עם המצב הזה היא צריכה להתמודד לבדה ועל אף שישנם פתרונות כאלה ואחרים משהו בשרה דוחף אותה לסיים את הכול ואת חייה במה שנראה כדחף של רגע, אך למעשה מאפיין עקבי של דמותה הלא־ברורה. מישהי יפה מדי למציאות הזאת, שאולי אינה שייכת אליה מלכתחילה.
גיבור שוקולד, סנדר זיו, הוא בחור בן שלושים שלא מצליח לסיים את לימודיו, שחי בעוני דחוק אצל אלמנה ענייה, שחייו אינם נעים בשום מסלול לשום כיוון. והנה לפתע מגיעה בתה הצעירה של האלמנה הביתה, שכן היא מחנכת־אומנת המתגוררת במקום אחר, והנה משהו חיובי מאיר לפתע את חייו. פתאום עתיד נראה אפשרי, מבטיח, אך גם האור הקטן הזה נגוז משמתחוור שיש לאותה צעירה מחזר אחר, חייל, וסנדר זיו מתקפד חזרה אל תוך קטנותו, עגמומיותו, אפרוריותו, נותר בדיוק כפי שהיה.
אהבה, נישואין, שייכות – אלה הדברים שהיו יכולים לפתור את בעיותיהם של שרה וסנדר, אך הם נגוזים משום שמשהו מתחמץ בתוכם. האפשרות כאילו חולפת על ידם מתוך ראייה עיוורת של גורל אטום, על אף שהעולם שבו הם נמצאים, עלוב ודל ככל שיהיה, מציע בכל זאת יפעה בלתי מצויה: תיאור שלוות השבת, חגיגיותם המצוחצחת של החגים, מתנות קטנות בצורת שמלה חדשה או חפיסת שוקולד. יש דברים המייפים וממתיקים את החורף, את הקור, את הלבד אך הם אינם מחלחלים פנימה אל שרה וסנדר, שתמיד נשארים קצת מחוץ לעניינים, מחוץ לתמונה, מחוץ לחברה.
יעקב שטיינברג ודבורה בארון כתבו שני סיפורים על שני אנשים רואים ובלתי נראים. הם מתקיימים בעולם, תופסים מקום בחלל, מקיימים קשרי משפחה וחברות, אבל מה קורה אצלם באמת, בפנים? מה מכאיב להם ומה הם שואפים להשיג?
במציאות של ימינו הסיפורים האלה לא היו עוברים. היום המגמה היא להקשיב ולדייק ולתקן ולמנף, לפעול כדי לעבור אל החיובי והטוב, להתמודד עם הקשיים ולנצח אותם.
ייתכן שאמונה כזו ביכולת האנושית להשיג לעצמה אושר לא פיעמה בנפשם של יעקב שטיינברג ודבורה בארון שעה שכתבו את בת הרב ושוקולד רק כדי לספר את סיפורם של אלה שלא מצליחים למצוא לעצמם מקום בתוך עצמם.
היום יש שורות מחץ ומשפטים שנונים שמתיימרים להתחפש לסיפורת ולבטא קול של דור או זרם תודעה, אבל שורות מחץ הן לא ספרות ומשפטים שנונים הם רק השחזת מילולית שעל פי רוב מתכוונת לפגוע ולא לחלוק, לתאר, לגולל, לשתף, לספר.
הסיפורים האלה ודומיהם נוגעים בנפש ומותירים בה חותם. משהו מהם נסחף פנימה לזרם הדם וממשיך להדהד בכל רגע חדש של מציאות.
צריך לקרוא אותם לאט ולהקשיב להם בשקט – לא בשביל להשיג או לרגש, וודאי שלא בכוח, אלא כדי להתפעם מהיופי והעומק השזורים ברקמת הדימויים העדינים ובעיקר מהאנושיות.
יצירת אמנות קטנה ומושלמת.
יעקב שטיינברג ודבורה בארון מפנים את הזרקור אל עבר אלה שמתחבאים בפינת התודעה האנושית והופכים אותם למרכז. כשהם מספרים את הסיפור שלהם, את הסיפור שאף אחד אחר לא רואה, בצורה היפה והרגישה של אמנים אמיתיים, אי אפשר לעשות שום דבר אחר מלבד פשוט לשבת ולהקשיב.
כל טוב,
גתית
