טוב, אני מודה; הפעם הייתה הפעם הראשונה שבה הרגשתי שכל הטיעון של "ספרים טובים הם לנצח" לא מחזיק מים מול העובדה שהספר שעמדתי לקרוא – בתו של שומר הזיכרון – ראה אור בשנת 2005.
עכשיו, לאחר שקראתי אותו, אני לגמרי משוכנעת שהטיעון הזה נכון, אולי אפילו יותר מאי־פעם, אבל קודם הקריאה הנחתי לעצמי ליפול (רגעית) למחשבה המוטעית הזו, שיש ספרים שצריך לקרוא כשכולם קוראים כי אחר כך, אין על מה לדבר ומה לטעון ומה לחדש על אודותיהם.
למעשה זה ספר שרכשתי – לא השאלתי, ולכן גם הרשיתי לעצמי להמתין עם קריאתו עד שהעיסוק השוצף־גועש בו ישכך, דווקא כדי לא להיות חלק מהעדר שמתעסק במשהו רק בגלל שכולם מתעסקים בו (מה שמעמיד בסימן שאלה גדול את כל ההקדמה שכרגע הקדמתי, אבל ניחא).
אגב, אפילו את הסרט שיצא מאז לא ראיתי – אבל הקפדתי מאוד לשכוח את זהות השחקנים, שלא יתערבבו וישפיעו על חופשיות הקריאה. זה לא הצליח כמובן, אבל גם לא ממש הפריע.
בין אם כולם אמרו את זה כבר או לא, בתו של שומר הזיכרון הוא ספר מצוין; הוא כתוב היטב, סוחף ומתורגם לעילא (התודות המוצדקות למתרגמת נורית לוינסון, עורכת התרגום איילת קמאי והעורך או העורכת הלשוניים ששמם אינו מוזכר ולא בצדק). מבחינה רגשית הוא לא ספר קל; לא תובעני, אבל כבד. אלה לא הנושאים שהוא מעלה כמו ההתבוננות הבוחנת שלו, שפורשת מציאות רגשית בכנות אמיצה, לא מתפשרת, לא ממצמצת, מלאת חרטות והרהורים.
מאחר שאנחנו כבר לא בשנת 2005 ומשום שכולם כבר קראו את הספר או לפחות מודעים למה שכתוב על הכריכה האחורית, נראה לי מיותר ובה בעת בטוח להציג את הדמויות המעורבות; אין סיכוי שאקלקל משהו למישהו – בטח לא לך, עם יכולת־העל שלך לקרוא ספרים ברגע שהם נוחתים על אסקופית הספרייה.
בערב מושלג בשנת 1964 מיילד ד"ר הנרי שני תאומים שהם ילדיו שלו: בן ובת הלוקה בתסמונת דאון. את הבת הוא מוסר, בהחלטה נחושה של רגע, לידי האחות המסייעת לו בלידה, קרוליין ג'יל, כדי שתעבירה למוסד המטפלים בילדים כמותה.
ד"ר הנרי יודע שגורלה של התינוקת נחרץ ומשוכנע שעתידה יהיה מלווה בצער וכאב – רגשות שיקרינו ויפגמו בהכרח באושרה של האישה שהוא כה אוהב. ד"ר הנרי חי כבר חיים כאלה, בעבר שהוא ממעט לדבר עליו; הוא יודע ממקור ראשון כמה צער וכאב ילד חולה ממיט על משפחתו. את הצער והכאב שנבעו ממחלתה האנושה והסופנית של אחותו המנוחה הוא לא שוכח ולא ישכח לעולם. כשהוא מחליט למסור את הילדה – בתו שלו – למקור אחר שיטפל בה, הוא חס על רעייתו, על הילד הבריא שנותר להם, על שלמות משפחתם המושלמת לכאורה, אך גם – ואולי בעצם בעיקר – על עצמו. במקום עמוק הוא מרגיש שהצער והכאב ההם הספיקו לתקופת חיים אחת; הוא לא יכול או לא רוצה לחוות אותם שוב.
הוא פשוט לא מסוגל.
העדר מסוגלות היא נקודת המפתח בתמונה הזו שכן גם האחות, קרוליין ג'יל, אינה מסוגלת להפקיד־להפקיר את התינוקת במקום מוזנח, קודר ואטום רגשית כמו המוסד שד"ר הנרי שולח אותה אליו. לכן, ובהחלטה נחושה של רגע, היא מחליטה לגדל אותה בעצמה.
ההחלטה הזו היא הציר המנהל את חיי שניהם (ולמעשה את חיי כל הדמויות המעורבות), נקודת המפנה שממנה התחיל קיומם להתעצב בכיוון אחר, בלתי צפוי, בלתי נשלט. זו המחשבה הנצחית שהם מהרהרים בה שוב ושוב, ללא הרף, מתייחסים אליה כציר שממנו החלו הדברים לסטות לכיוון לא־מתוכנן, לא־רצוי.
אבל זה לא נכון.
כלומר, לא באמת.
ברגע מסוים ובשלב מאוחר מאוד של קיומה הבדיוני, מסתכלת קרוליין ג'יל על עולמה מבחוץ – על הבית שבו היא גרה, על ביתה ועל הילדה שהיא בתה, ומבינה כי "אלה הם חייה. לא החיים שעליהם חלמה פעם, לא החיים שקרוליין הצעירה ראתה בדמיונה או השתוקקה להם, אלא החיים שחייתה, על כל המורכבות שבהם. אלה היו חייה, המושתתים על דאגה ותשומת לב, והם היו טובים" (קים אדוארדס, בתו של שומר הזיכרון, תרגום: נורית לוינסון, מודן, מושב בן־שמן, 2007, עמ' 246).
התובנה הזו לא נכונה רק לקרוליין ג'יל או לד"ר הנרי.
הנקודה הזו שעולה כאן היא בעת ובעונה אחת שאלה וקביעה נצחית, מוחלטת:
מי באמת חי את החיים שהוא מדמיין לעצמו?
ד"ר הנרי הוא דמות רפאים; אדם שהגיע מילדות מורכבת ומבקש לבנות לעצמו עתיד מוצלח ומצליח במקום אחר. טיב ההזדמנות שנופלת בחיקו מתגלה לקראת סיום הסיפור ומסגירה את הסוד הגדול שרדף אותו בעוצמה וללא מילים: לימודיו האקדמיים התאפשרו הודות לשגיאת הקלדה שהשמיטה את שם משפחתו. החשיפה הזו מאירה באחת את כל מהלך ההתנהלות של הגבר הזה באור שונה לחלוטין, אדם שמעולם לא הרגיש באמת ראוי במקום שהשיג שלא ביושר ולכן המשיך תמיד לשקר – לעצמו, לכולם – כדי להתקדם, כדי לשמור על הקיים, כדי לא לחזור לאחור.
לאנשים יש שאיפות ורצונות והשתוקקויות ומאוויים, ואנשים נחושים המתמסרים ברצינות להגשמתם יכולים בהחלט לעשות זאת, אבל זה אף פעם לא קורה באופן הטוב והזוהר והמושלם שבו נחלם החלום וזה אף פעם לא פשוט, אף פעם לא חלק, אף פעם לא קל. לא רק משום שהחיים אינם חד־ממדים כפי שהם נתפסים באופן הצר והממוקד של שאיפת הלב, אלא גם – ובעיקר – בגלל שלחיים יש תוכניות אחרות, תוכניות משלהם, שלא בהכרח לוקחת משתנים פרטים ופרטניים בחשבון.
ואולי אלה לא החיים אלא האדם עצמו, שמניח לאותן תוכניות להשפיע עליו בצורה כה מהותית, כה מכוננת. כי מה שבאמת שינה את חייהם של ד"ר הנרי והאחות קרוליין ג'יל (ולמעשה קבע את מהלך חייהם של כל היתר) לא הייתה ההחלטה ההיא, שנפלה בליל חורף קר ומושלג בשנת 1964, אלא החלטה אחרת, קודמת – ההחלטה שהחליט הנרי הצעיר לפני שנים כה רבות: לממש את כרטיס הכניסה שניתן לו לחיים אחרים מבלי להסתכל לאחור. באם כרטיס הכניסה הזה (מלגת לימודים מלאה באוניברסיטה שתוביל לחיים של רופא שלעולם לא ידע מחסור) אכן ניתן בטעות או לא – אין לכך כל חשיבות, לפחות לא מבחינה עובדתית. מבחינה רגשית, הנרי מאמין שזו הטעות שהעניקה לו את הזכות לחיות כפי שתמיד האמין שיוכל, וכשדבר כה שברירי מעניק לו כל־כך הרבה, יש לסלק מהדרך כל דבר שעשוי לסכן אותו.
אפילו ילדה עם תסמונת דאון.
וזו הנקודה האמיתית של בתו של שומר הזיכרון: האופן שבו הצלקות הנפשיות והפגיעות הרגשית של האדם הן אלה שבאמת מנהלת את חייו ולא שום דבר אחר. אלה התסכולים והשברים שדוחפים אותו לבצע את הטעויות שמעצבות את חייו, אחת על גבי השנייה, כמו בשרשרת של אבני דומינו שמפלסות מסלול שלם של סטיות מהחלום, מההיגיון, מההבטחה לעתיד שפוי ובטוח. אינסומיה דיבר על הרעיון הזה בצורה מאוד משכנעת. בתו של שומר הזיכרון מוסיף לשכנוע הזה הרבה מאוד עצב ותחושת החמצה.
ואולי זה דבר שקל להבין אבל לא ליישם; לפעמים אמת היא דבר שקשה להכיר בו משום שהיא משנה את המציאות שחלמנו להשיג, את האדם שייחלנו להיות, את הדימוי שרצינו ליצור.
אמת, שלא כמו חלום, היא דבר מורכב, לא מושלם, פגום. לכן לא תמיד נעים להסתכל עליה.
האמת שהנרי מסתיר מרעייתו נורה נוכחת בחייהם בצורה מוחשית; בלתי נראית אך מורגשת, מכתיבה דרך חדשה־ישנה של שקרים, של הימנעויות, של מציאות שלא מדברים עליה אך לא יכולים להתעלם ממנה.
האמת של הנרי רחוקה משלמות; הזהות שלו, המקום שהוא תופס בעולם, פשוט לא מספיקים: לא כדי להתקבל ללימודי רפואה, לא כדי להעלים את הכאב על אחותו, לא כדי להיות הבעל שאשתו ראויה לו.
אז הוא מסתיר, מחליק, מטשטש. את הצורך שלו בהכרה הוא מנתב לדרך אחרת, כמו שעושה נורה: הוא מצלם והיא מעצבת, הוא מתבודד והיא בורחת, הוא מעמיק והיא מעמידה פנים.
השלמות החיצונית צריכה להישמר משום שהיא הדבר היחיד שקיים, הדבר היחיד ששומר על כל החלקים יחד. אלא שהיא לא עושה את זה, לא באמת, והכול מתפרק; לאט־לאט ואז מהר־מהר.
רק הדבר "הפגום" ההוא – הילדה שאף אחד לא האמין בה חוץ מהאם שבחרה לגדל אותה, מוכיחה את ההפך: את העובדה שאלה הם חייה והיא אוהבת אותם בדיוק כפי שהם, ללא כל רצון או כמיהה לשינוי.
בתו של שומר הזיכרון הוא ספר קשה, לא קל להתמודדות. הוא תולה את האשמה לכל הכשלים האנושיים בהסתתרות, בהעדר תקשורת, בחוסר שיתוף של מועקות אנושיות המשותפות לכולם, אבל בה־בעת גם מבין שלא הייתה באמת אפשרות אחרת; יש שקר שמרגע שהוא מתחיל אי־אפשר לעצור ולנסות שוב, מחדש.
שקר עצמי כזה, מרגע שהוא נוצר, משנה לעולם את כל התמונה.
אחרי שסיימתי חיפשתי משהו אחר, "קליל", שיפוגג את הכבדות של המאמץ הטעון הזה. ספר חדיש יותר שדווקא כן השאלתי מהספרייה נראה לי כמו הפתרון המתאים: החזות, הכותבת, ההבטחה של עיצוב הכריכה.
חבל שלא הסתכלתי טוב יותר.
התלבטתי רבות האם לציין או לא לציין את שמו ובסופו של דבר הבנתי שמאחר והוא נכשל במענה על השאלה החשובה מכולן – האם הייתי ממליצה לאחרים לקרוא אותו – אין שום טעם.
לכן הוא יישאר אנונימי ככל האפשר.
הספר הזה דן במערכות יחסים ובפרט במערכת יחסים לא ברורה ולא מובנת של גיבורתו עם בחור נוכח־נפקד, נפקד בעיקר, מוחשית ונפשית כאחד.
סתמיות הקשר הזה, הנובעת במידה לא מבוטלת מהעדר מידע הנמסר על אודותיו, אינה נפתרת בהמשך: שום פירוט, שום הסבר, שום זיכרונות או נסיבות אינם נמסרים כדי לתרץ את סיבת החיבור והימשכותו; לא ברור מה היא מצאה בו, מה הוא מצא בה ומה שניהם מוצאים זה בזה. גרוע מכך: נראה שאף אחד מהם לא רצה בקשר המוזר והמטושטש שביניהם ובכל זאת, אף אחד מהם לא מתנתק. שניהם נאחזים באוויר ללא נקודת אחיזה או השקה או חיבור, מייגעים, משעממים, מרגיזים.
בהתחלה עוד חשבתי שמדובר בספר ביכורים איכותי, כזה שיתפתח למשהו מקורי, מעניין, חשוב. אבל המלל הריקני לא הפסיק וההתעסקות הטפלה והמיותרת הוסיפה לברבר את עצמה לדעת עד אין־סוף, עד שהתייאשתי.
חשוב לי לציין שדווקא נתתי לו הזדמנות; אפילו כשהמספרת מתארת את האופן שבו הגיבורה שולחת בוהן לתוך קערה של איזה מאכל (הדבר הנורא ביותר שניתן לעשות בספר כפי שאת היטב יודעת), לא נרעשתי. באמת! הייתי מוכנה לספוג את זה כי עוד היינו בשלבים מתקדמים וציפיתי שמשהו יתרחש כאן, משהו שיצדיק את השגיאה החמורה הזו שבה הבוהן (שוב!) התחפשה לאגודל.
אבל שום דבר לא קרה ולא התרחש ולא הצדיק.
ואז, באופן אגבי לחלוטין וכמעט לא חשוב, המספרת סיפרה כיצד הגיבורה שלה התלבשה ולבשה גרביים ובאותו רגע פשוט הבנתי: אין מה לחפש כאן.
זה באמת ספר ששום דבר לא טוב ייצא ממנו.
לא רק בגלל העובדה הברורה מאליה שגרביים גורבים, אבל כן – גם בגלל העובדה הפשוטה שגרביים גורבים ולא לובשים.
לספר הזה היה עורך אחראי ועורכת ועורכת מטעם ההוצאה ועורכת לשונית ומאיירת עטיפה ומעצבת עטיפה ואף אחד או אחת מהן לא עצר או עצרה כדי לציין את העובדה הפשוטה הזו, המזערית הזו, חסרת החשיבות הזו, שגרביים גורבים – לא לובשים.
אז אם על זה הם לא העירו ואם את זה הם לא תיקנו, אז פלא שהסיפור נראה כפי שהוא נראה?
פלא שאף אחד לא עצר להעיר לכותבת, שהיא עיתונאית כבר שנים רבות, שגלגל האוגר שלה לא מוביל לשום מקום וניתן לסכם את כל ההתרחשות העלילתית המחזורית הזו בשתי פסקאות, שיאספו את כל נקודות האור התבוניות שמשולבות בו ועוד יישאר מקום, מבלי להחסיר דבר?
המודעות המוגברת של הגיבורה והמספרת כאחד דווקא מחריפה את מצב העניינים המופרך הזה, כמו מנות שמתיימרות להיות גורמה אבל כשנוגסים בהן מגלים טעם טפל ומלאכותי של משהו לא באמת אכיל, לחלוטין לא טעים.
אז מדוע בכל זאת כתבתי לך על הספר הזה, אם הוא כל־כך נורא?
מיד תביני למה.
גיבורת הסיפור עוסקת בייעוץ לבודדים המתקשים למצוא זוגיות. דווקא היא, כוהנת האהבה הכישלונית ביותר בהיסטוריה, שחיה בבועה של ריק ושעמום שאין בה שום דבר ואף אחד חוץ ממנה עצמה ומזה שלא מסוגל או לא רוצה או לא יכול לאהוב אותה.
על מה היא מרצה לאותם יצורים אבודים? אין לדעת; מה שחשוב וברור עוד יותר הוא העובדה שהיא לחלוטין לא מצליחה: המטופלים הקבועים אינם מוצאים אהבה ואינם עוזבים את המסגרת הלהגנית הזו, סוג של מזבלה קבוצתית שלתוכה הם שופכים את האשפה הרגשית שלהם פעם בשבוע ואז מרגישים קלילות מזויפת למשך חמש דקות, עד שהאשפה הרגשית החדשה מתחילה להצטבר שוב על ליבם הגלמוד.
הדימוי כאן ברור עד כדי זועק לשמים, כמו גם זה על מטופלת אחת, שהיא הייצוג המופגן והקיצוני לדמותה של הגיבורה המדשדשת; המטופלת הזו אוהבת גבר שלא אוהב אותה, שבוגד בה, שעוזב אותה, שמתחתן עם מישהי אחרת, שמזמין אותה להצטרף לתא המשפחתי הזוגי החדש שלו ואז עוזב אותה שוב עד שהיא משתגעת. אישה שלא מבינה את האמת הפשוטה הזו שיש מישהו שלא אוהב אותה, פשוט לא אוהב אותה, וממשיכה לרדוף אחריו ולהיאחז בו ולהאמין שכל העולם טועה ורק היא צודקת והם נועדו להיות ביחד, שניהם, לעולמי־עד ולנצח נצחים. ועד כמה שהתלותיות הילדותית הזו היא בלתי נתפסת ובלתי מקובלת ונואשת עד כדי גועל, היא אומרת משהו ברור וחד על האופן שבו אנשים נתלים באהבה כביטוי של זהות והגדרה עצמית.
כי בלעדי האהבה לאותו יצור נאלח ובוגדני, המטופלת המופרעת – שגם מוצאת את עצמה במחלקה פסיכיאטרית סגורה – פשוט לא מצליחה להיות אדם שלם; היא משוכנעת לחלוטין שבלעדיו אין לה מה להציע לעולם, לחברה ומעל לכל לעצמה.
והגיבורה של סיפורנו האלמוני, זו שמטפלת בה וכועסת על ההתנהגות הלא־הגיונית הזו ומודעת עד כדי זעם לכל המופרכות והכשלים והעיוות והשיגעון, עושה בדיוק את אותו הדבר.
עכשיו תשאלי למה:
למה שאדם יעשה דבר כזה לעצמו?
למה שמישהו ייאחז בדבר כל־כך מיואש ומייאש ויסרב לעזוב?
התשובה הזו לא נמצאת בספר אבל הספר בהחלט מייצר אותה – את ההבנה שנובעת מתוך האמונה המטופשת והמטומטמת והתלושה שבלי אהבה – אין הצדקה לחיים. אמונה שמשוכנעת שללא הרגש העקר והמופרע הזה שהן בטעות מכנות "אהבה" אין שום דבר שאפשר לעשות; כי לא משנה כמה עלובים וקטנים ומייסרים נראים החיים שלהן בגלל אותה "אהבה" אף פעם לא היה להן באמת שום דבר אחר לעשות עם עצמן עד ש"היא" הגיעה.
אהבה היא הרבה דברים אבל היא לא יכולה להיות תחליף לחיים עצמם.
אפילו לורה מבינה שאם היא לא תיקח את עצמה בידיים ותעשה משהו עם עצמה – היא פשוט תשתגע.
הסיפור האלמוני לא מבין את זה; הוא מעדיף לא לעשות כלום, רק לעסוק בהעלאת גירה נצחית כמו במסטיק שלא נגמר, ריקנות של בועה שמלאה באוויר חם המזוהה בטעות כמהות עמוקה ומורכבת.
בתו של שומר הזיכרון מדבר על התמודדות עם החיים, על המתח הפנימי בין החלום למציאות; אפילו אנשים שחיים את "החלום" מגלים בסופו של דבר שזה לא בדיוק מה שהם קיוו לו. אולי זה יותר טוב, אולי זה פחות, אבל זה אף פעם לא בדיוק אותו הדבר.
החיים לא שואלים אף אחד כשהם מתכננים את התוכניות שלהם לגבי העולם; בתו של שומר הזיכרון מנסה בהתחלה להיאבק בקביעה הזו ואז משחרר וזורם איתה, מגלה שמה שהיא מביאה לו הוא בעצם דבר לא כל־כך רע, וודאי לא נורא כמו ההתעקשות.
הספר האלמוני מוסיף להתעקש, נאבק מול הקביעה הזו כל הזמן וגם בסוף, כשהוא משחרר, הוא לא ממש משכנע.
אנחנו כבר מזמן לא בשנת 2005 אבל בתו של שומר הזיכרון אמיתי ונגיש כפי שכנראה יישאר תמיד.
הספר האלמוני נכתב שנים מספר אחריו, אבל אפילו את השם שלו אני לא מוכנה להגיד.
יש הרבה דברים שהופכים ספר לטוב.
העובדה הפשוטה הזו היא אחת החשובות שבהן.
כל טוב,
גתית