ביום ההולדת האחרון שלי היו כנראה כמה שרק גילו לראשונה את הקשר (המסוים) שיש לי לספרות, והחליטו שספר יהיה השי ההולם ביותר, בהתאם לנסיבות.
בשורה התחתונה – הוצפתי, אבל אני לא מתלוננת;
בהיותי בעלת קשר (מסוים) לספרות, ספר הוא אכן מתנה שימושית.
ובהיותי בעלת קשר (מסוים) לספרות, אכן השתמשתי בה.
הספר הראשון שקראתי היה ללכת בדרכּךָ.
השני היה ברוקלין.
כן, אני יודעת; לקרוא את ברוקלין היה דבר שלא יעלה על הדעת: הלוא הסרט כבר עלה לאקרנים ואמצעי התקשורת הוצפו בקדימונים, זמזומי אוסקר ותעמולת בחירות שלמה.
במצב כזה, הדבר הכי פחות הגיוני הוא לקרוא את הספר (כנ"ל לגבי ללכת בדרכך, כמובן), אלא שקיבלתי מתנה ואני הלוא בחורה מנומסת ועל אף שהפעילו עלי לחצים איומים (איומים!) טרם עברתי את נקודת האל־חזור של צפייה בסרט באורך מלא ולכן הזדרזתי ונחפזתי ומיהרתי (באופן מתון למדי) לקרוא לפני שבאמת יהיה מאוחר מדי.
ועכשיו אני לא יודעת מה לחשוב.
ברוקלין הוא ספר מאוד מסודר; מאורגן, מחושב, כמעט מתמטי. לא לחינם הוא עוסק בבחורה הלומדת ניהול ספרים וחשבונות. ניכר שזהו החלק שבו הסופר, קולם טובין, הרגיש הרבה יותר בנוח, ודאי בהשוואה לכל יתר האפשרויות (ולא חסרות כאלה).
כן, ברוקלין הוא לחלוטין לא הספר שהוא מתיימר להיות – סיפור אהבה על בחורה "הנקרעת" בין שני גברים. זה אפילו לא סיפור מעבר לעיר חדשה ולא מוכרת, למרות שזה עיקר העלילה: כל הקשיים, כל הרגשות – אבני היסוד שאצל מישהו אחר היו הופכים לרומן סוחט דמעות או לאגדה אכזרית ומנפצת לב, עוברים כאן בשלווה מתונה יחסית, מיושבת.
החברה שלי (שמאוד אהבה אותו) הביעה בדיוק את מה שחשבתי: לא ציפיתי שהוא יסתיים ככה.
אבל אם אני באמת רוצה לדייק, הרי שבעצם לא ציפיתי שהוא יהיה כתוב ככה.
כי מה יש כאן?
לא, באמת: מה יש כאן שלא קראנו, לא שמענו ולא ראינו הרבה יותר משכנע, הרבה יותר משמעותי?
כן, זה נעים (עד גבול מסוים); כן, זה זורם (גבוה עד גלי); כן, זה מעניין (באופן מאופק ומרוסן).
אז מה?
זה לא רע, אבל זה גם לא כזה טוב.
מקווה מאוד שהגרסה הקולנועית הרבה יותר סוחפת, כי לקחת אירועים כאלה – כל־כך מציאותיים, כל־כך משמעותיים, כל־כך עוצמתיים – ולמסור אותם בצורה כמעט יבשושית, זה פשוט עוול, שלא לומר החמצה.
או שאולי זה המסר, בעצם; העובדה שהטלטלות הגדולות שבחיים לא נקראות באמת בצורה מטלטלת כי החיים הם לא ספר ובחיים צריך לאסוף את עצמך ולהמשיך, למרות המשברים, למרות הקשיים, למרות התהומות.
אבל אם יש משהו שברוקלין כמעט מצטיין בו הוא ריסון מרבי של כל הנאמר לעיל – משברים, קשיים, תהומות.
המילים דווקא מתאמצות לצקת לתוכן יותר משמעות אבל הנימה, התיאורים, חסכנות היריעה – פשוט לא הצליחו לשכנע.
קחי לדוגמה את אבק יהלומים של אדיבה גפן; נורא נהניתי (נכון, אמורים להגיד מאוד, אבל נורא פשוט הרבה יותר מתאים). זו הפעם השנייה שבה אני קוראת ספר שלה, דווקא בגלל שאהבתי את הקריאה הראשונה ואיזה כיף לגלות שצדקתי, שוב, כי היא עושה יופי של עבודה ובעיקר יופי של מצב רוח.
אולי לא יפה להגיד את זה לאור העובדה שכל הסיפור הוא מסע ארוך על האופן שבו התהפכו לגיבורה החיים, משובצים בהמון אסונות, הרס וחורבן, אבל בסוף הכול מסתדר בצורה כמעט מופלאה, אז הכול בסדר. איזה בסדר? חגיגה! איזה עושר של צבעוניות: הכול תוסס, חי, טס – אפילו העצבות לא מצליחה להחזיק מעמד.
עזבי עצבות – אפילו המופרכות מתמוססת.
חוויה.
היא מאוד מזכירה את ספלמן חקירות, בקטע טוב לגמרי; משפחה מלוכדת – גם אם בעייתית – היא באמת דבר שעוזר לאנשים לצלוח דברים קשים מאין כמוהם (החתול של שרדינגר, שים לב).
הבעיה היא שאני מבינה מסר כזה מסיפור כמו אבק יהלומים ולא מברוקלין דווקא; מספרים כמו ברוקלין מצפים להיות רציניים, הגותיים, מעוררי מחשבה. מאבק יהלומים ואפילו מאם המושבות של ליעד שהם מצפים להרבה פחות; הם נדרשים להיות יעילים, לשכנע מבלי להתאמץ, להתגלגל מעצמם ולהעביר את הזמן באופן ודאי, אבל לא לספר לך משהו משמעותי על החיים, על עצמך, על העולם.
מהסיבה הזו הם הרבה פחות מייגעים אבל גם הרבה פחות "נחשבים".
אלא שמה לעשות והרעיונות הרגשיים שבהם היו הרבה יותר משכנעים מהספר שנועד לעשות את כל מה שהם (אולי) בכלל לא התיימרו?
נכון, אבק יהלומים ואם המושבות הם אסון במובן שהם שוב מנציחים את תדמית היופי וניפוצה (היפים והחתיכים מתגלים כבעלי רגשות, חוכמה ומשיכה בלתי נשלטת זה לזה – לא ייאמן!) אבל העובדה שהם חושפים גרעין אמיתי גורמת לכל השבלונה החבוטה הזו לעוף החוצה דרך החלון: אנשים רוצים מישהו שיראה אותם כפי שהם באמת, הם רוצים מישהו לדבר איתו – מישהו שיקשיב להם ומישהו שהם ירצו להקשיב לו בחזרה, כי יש משהו ביניהם שרק שניהם חולקים ולא אף אחר, ולמרות שזה נורא שכיח בספרים, זה עדיין מצרך מיוחד ואישי ונדיר.
באבק יהלומים ואם המושבות התובנה האמיתית הזו עובדת. בברוקלין היא בכלל לא קיימת. בכלל, אם יש משהו שברוקלין כן הוכיח זה שאין באמת דבר כזה "אהבה" או שאהבה היא תוצר של המקום שבו אתה או את נמצא או נמצאת כרגע; סוג של סתגלנות הגובלת בשכחה.
אם המושבות הוא תוצר מהוקצע להפליא של סוגת ספרי המתח. מדהים איך שהוא לא מפספס. באחרית הדבר ליעד שהם מודה לעורכת נועה מנהיים (בצדק רב), אבל מה שהרשים אותי באמת היה מה שהוא כתב אחר כך: "וכמובן לאמרי זרטל על העטיפות [ו]לשרית רוזנברג שעימדה את הספר ללא דופי".
אני קוראת תמיד את כל התודות ואחרית הדבר אבל בדבר כזה עוד לא נתקלתי: שהסופר יציין ויוקיר במיוחד את מעצב הכריכה ואת האחראית על העימוד – זו באמת פעם ראשונה.
התרשמתי.
תשומת הלב הזו, הירידה לפרטים, היא בדיוק מה שהופך את אם המושבות למה שהוא – ספר מאוד מוקפד בסוגה שלו. שלא כמו בברוקלין, למרבה הגיחוך, כאן דווקא מאמינים למצוקות הנפשיות שהגיבורים והגיבורות נאלצים ונאלצות להתמודד איתן, למרות שהן מוגשות "ישר לפנים", באופן מסודר ונקי ומחושב. אבל למרות שהמערך הזה נטול מורכבות, הוא עדיין יסודי ואמין ומשכנע ולכן הוא "עושה את העבודה" ומצטרף לשלם שמרכיב את הסך הכללי שהוא הספר ושומר על ההיגיון הפנימי שבו – לא יותר ולא פחות.
כן, גם זה הישג – ואפילו בכלל לא מבוטל.
אם המושבות ואבק יהלומים שוברים שיאים של חוסר היגיון, בזה אין ספק; הם אמנם נקראים בצורה מאוד הגיונית – במיוחד לאור המציאות העכשווית של מדינתנו הקטנה – אבל אם מסתכלים עליהם מבחוץ ומנסים לגולל אותם באוזני מישהו אחר, מפסיקים די מהר או בשלב די מוקדם. ואף על פי כן ובכל זאת הם הרבה יותר משכנעים, הרבה יותר סוחפים וכן, גם הרבה יותר הגיוניים מברוקלין, למרות שאין ספק שזה סיפור שאכן קרה ואולי אפילו ממשיך לקרות להרבה יותר אנשים, הרבה מאוד פעמים.
ברוקלין דיכא אותי. באמת. זה לא רק עניין של גישה אישית; אם כבר מישהו מחליט להכניס אותך למצב רוח עגמומי, כדאי מאוד שתהיה לו הצדקה. כשאין – זה אפילו יותר גרוע.
אבק יהלומים הקפיץ לי חזרה את מצב הרוח (גם אם המושבות, אם כי באופן קצת שונה). כאן לא צריך הצדקה ולכן זה אפילו עוד יותר מוצלח.
איזה כיף שיש ספרים שמצליחים לעשות משהו טוב, גם אם כנגד כל הסיכויים והציפיות.
כן, גם זה הישג – ואפילו בכלל לא מבוטל.
כל טוב,
גתית
