ברוכה הבאה לעולם קטנה מאת פאני פלאג הוא ספר אמריקני במוצהר: הוא בונה תדמית זוהרת שהכול נכספים אליה, מטפח במקביל תדמית משפחתית, חמה ואוהבת שכל מי שנוהר אחרי התדמית הזוהרת סולד ממנה, ובאופן צפוי ובלתי נמנע שובר את התדמית הזוהרת ומאמץ את התדמית המשפחתית החמה והאוהבת כערך האמיתי היחיד שיש לשאוף אליו בסיום ורוד שמשרה תחושה מתוקה של שלווה.
כי חלומות והצלחות הם אולי דבר חשוב, אבל הם גובים מחיר נפשי וערכי גבוה ובשורה התחתונה נחוץ יותר להיות מאושר מאשר מוצלח וזה למעשה כל הסיפור.
שאלת האושר, מציאתו ומיצויו, היא שאלה מהותית בעולם של ימינו: העבודה הנכונה, ההורות הטובה, הזוגיות המוצלחת, החיים שאפשר להתקנא בהם – קיימת חתירה מתמדת אל מה שנתפס כראוי ונכון לצד נסיגה עיקשת מכל מה שלא (כי מה הם החיים בלי מתח שיבהיר לנו מה חשוב באמת ועד כמה צריך להתאמץ כדי למצוא אותו, ויפה שעת אחת קודם).
דנה נורדסטרום לא הייתה צריכה לחפש את ההצלחה: היא פשוט נפלה לה לידיים. בגלל המראה, בגלל הגישה הנחושה, בגלל שלא היה לה שום דבר שנאלצה להתפשר עליו בדרכה לפסגה. את שאלות הלמה, האיך והמי דנה נורדסטרום דוחקת למקום אחר. נבירה בנבכי הילדות, בפיתולי היחסים ההוריים, החברתיים, הבין־אישיים היא הדבר האחרון שהיא רוצה לעשות והיא אכן דוחה ודוחקת אותה ככל האפשר, עד שגופה קורס מנטל ההסתרה והיא לא יכולה אלא להיכנע ולנסות לרפא את עצמה מבפנים – החוצה. הסודות גדלים ומתעצמים בתוכה אבל כשמגלים מה עומד מאחוריהם התוצאה מעט מאכזבת, לא מספקת את הציפייה הגדולה שנבנתה לקראתה וחבל.
דימוי עצמי, מראה חיצוני, מקובלות חברתית, השתלבות מעמדית – תמיד יש מקום שמישהו נפלט ממנו, משהו שלא מצליח ממש להתחבר, שדרכו ואליו מחלחל כאב של החמצה, העדר מימוש וחידלון. הסוד הגדול של ברוכה הבאה לעולם קטנה היה צריך לומר עליו יותר, לא לתעד רק את נחיצות המיצוי מול תהומות האכזבה והעובדה שבסופו של דבר אהבה ומשפחה הם הדברים היחידים שחשובים באמת, לא בגלל שזה לא נכון – זה נכון – אלא בגלל שזה לא מספיק, וודאי לא למורכבות של ימינו ולבני האדם שאנו שואפים להיות.
כשלילדים אין זוג נעלים והם רצים עם סוליה קרועה ובד מחורר על אדמה קשה, מחוספסת ושטופת ביוב, הם לא חושבים על מי שלא דיבר אליהם יפה או סירב לשחק איתם בהפסקה; הם לא יושבים אצל שום פסיכולוג ומהרהרים על האופן שבו המראה המוזר או החריג או המיוחד שלהם גרם להם להרגיש. זו לא התמימות שמסתפקת במה שיש או חוסר נחיצותה של מערכת טיפולית תומכת – זו העובדה הפשוטה שמה שמובן מאליו כלפי אדם אחד הופך לפסגת השאיפות והחלומות של אדם אחר החסר אותו (ראי ערך אל תאמרי לי שאת פוחדת).
ברוכה הבאה לעולם קטנה מדבר מעט מדי על הקושי הזה וגם את המעט הזה הוא מציג באופן שטחי למדי ו(שוב) חבל.
שפע ועושר לא יוצרים אושר; ביטחון, כיוון ומטרה כן. חיים שיש בהם לחץ לא יכולים להיות חיים מאושרים ובחייה של דנה נורדסטרום יש הרבה מאוד לחץ ומעט מדי אושר. מנוע פנימי דוחף אותה להשיג מעמד גבוה יותר ויותר בעבודתה ככתבת חדשות אבל היא לא חשה הנאה, תכלית או אפילו גאווה. מהות העיסוק שלה הופכת לרמיסת אנשים אחרים, ליצירת רושם שלילי, נמוך, צהוב, להרס ולא לבנייה, ובדרך היא מוצאת את עצמה מנותקת ומתנתקת ממנו יותר ויותר, נדחפת אל עבר משהו לא ברור ולא ידוע, עתיד שלא הרשתה לעצמה לדמיין משום שעולם המושגים והערכים שיש בו היה זר לה, כמעט כמו מדע בדיוני.
הנחת היסוד של עקרון האושר היא שיש לספק תחילה את הצרכים הבסיסיים כדי שניתן יהיה לעסוק בדברים אחרים שיש בהם ביטוי של הגשמה ותשוקה פנימית. המשמעות הזו, העשייה של מה שראוי לעשות, מקנה תחושה אמיתית של מיצוי וסיפוק, אבל כיצד תוכל רנה נורדסטרום לדעת אושר אמיתי מהו כשצרכיה הבסיסיים לא מולאו מעולם והחלל שחסרונם פער בה הוביל אותה לאדישות מוחלטת כלפי החיים העשירים שעבודתה המצליחה קנתה לה? היא לא נהנית מהאוכל, מהשתייה, מהחברה, אפילו לא מהדירה המרווחת; יש לה תנאים נוחים, אבל היא אינה שבעת רצון משום שבמקום עמוק בתוכה היא חיה את חוסר שביעות הרצון של מישהי אחרת – אימא שלה, שללא כוונה העבירה אליה תחושות רדיפה קשות וחוסר ביטחון קיומי, פחדים שטורפים את ימיה ומייסרים את חייה והיא אפילו לא יודעת מדוע.
החיפוש המודע אחר האושר פוגם בהנאה ומקטין את תחושת הרווחה האישית. אלה שעסוקים בחיפוש אחריו חשים כי אין להם די זמן לממש ולמצוא את מה שהם מחפשים, מה שגורם להם לחוש אומללים יותר משהיו מלכתחילה.
אמה של דנה נורדסטרום הייתה אשה אומללה כזו. החיים רדפו אותה או שהיא חשה נרדפת על ידיהם – בין כך בין אחרת, לא היה בה רגע אחד של שלווה. האושר שלה לבש חזות של שקט, מקום שבו תוכל להתקיים מבלי להתגלות, מבלי להיחשף, מבלי להיות "היא". משום שתחושת הזמן מושפעת מהניסיונות למצוא אושר, הרי שהכישלון בניסיון להגשים את המטרות שאמורות להשיג אותו גרם לזמן להיעלם במהלך מרדף השווא הזה והזמן אכן נמלט־חומק מבין אצבעותיהן של האם ושל הבת גם יחד. דנה נורדסטרום מאבדת אותו (ואת עצמה, בעיקר) בהתקפי שכרות או עבודה ממושכים. ככל שהיא מפסיקה להתרכז במה שנמצא לפניה, במה ששייך אליה ומדבר אליה, כך היא מאבדת מיקוד, סוטה מן הדרך, מחמיצה את המטרה השלמה, האמיתית, המלאה ובעיקר – את דנה נורדסטרום.
רק מתוך השקט היא תצליח לברוא את העולם שהיא צריכה, לעשות את הדבר היחיד שמתאים לה ולהשיג תחושת תכלית ומשמעות אפילו בפעילויות יום־יומיות שפעם נראו לה אפרוריות ומרוקנות מכל תוכן.
ההיבט הזוהר של ברוכה הבאה לעולם קטנה נשען על צמיחה כלכלית משמעותית, אבל ההיבט האנושי שבו תובע תוחלת חיים בריאה ומערכות יחסים איכותיות, אמון וחופש בחירה לחיות חיים שהם ההפך מההיבט הנוצץ של תעשיית התקשורת והכוח. מעבר למתח העלילתי שפער כזה מייצר, קשה להבין את ההצגה ההגיונית שלו: האם הצלחה מקצועית יכולה להתאפשר רק במקרים של בריחה מבועתת מעבר מצולק? האם השקעת זמן ומרץ בהגשמת מטרה מעשית אינה יכולה להיות הבטחה ראויה לאושר? האם הצלחה לא יכולה להתרחש גם במצבים של שמחה?
ומנגד, האם חיים שלמים של מאמץ, השתדלות והשקעה לצד חוסר הצלחה בהגשמת יעדים שנחשבים למוצלחים ונחשקים, או אפילו סתם ראויים – האם חיים כאלה נדונים בהכרח לגינוי, לביקורת, לקיום תמידי תחת עננה כבדה וסמיכה של כישלון? האם הישג הוא רק הישג כשנזקפת לזכותו שורה תחתונה שמנה ומנצנצת?
לא שהצלחה או הישג אינם דבר חשוב או נחוץ אך האם עד להגעתם נדון הנכשל (או זה שטרם הצליח) לשאת על עצמו אות קלון של פגימות, כתם של ליקוי, מגרעת של קלקלה מתמדת?
מבחינה עלילתית ברוכה הבאה לעולם קטנה דומה מאוד להחיים או משהו כזה אולם הניגודיות שבין האושר לבין נטל העבודה אינה כה חריפה בהחיים או משהו כזה כפי שהיא מתגלמת בברוכה הבאה לעולם קטנה, בקיצוניות כה חד־משמעית וחותכת.
אנשים נמרצים, מכווני מטרה ובעלי חזון זקוקים לאתגר: הם מפתחים ביטחון עצמי באמצעות התמודדות עם קשיים, מוצאים משמעות בעשייה, מפנים זמן להגשים את עצמם בין אם הם מודעים לכך ובין אם לאו.
כישלון – או העדר הצלחה – הופך פעמים רבות למנוע דוחף, אחרי שהאכזבה הרגעית מתמסמסת ותחושת העלבון חולפת (לא מבלי להשאיר חותם שמתפקד כדלק אבל גם כצלקת קטנה שקשה עד בלתי אפשרי לטשטש או לשכוח).
ברוכה הבאה לעולם קטנה מספר על אושר מסוג אחר – אושר שמושג בשעה שחיים את ההווה ומקדישים זמן למשפחה ולחברים; אושר שקיים באיזון שבין עבודה מעניינת לעיסוק־פנאי מספק; אושר שעולה מתוך תחושת נינוחות שלווה שבה אנשים אינם נמדדים על פי סך כישלונותיהם אלא על פי מה שיש בהם ומה שהם תורמים לעולם בעצם נוכחותם, ההשתדלות והעשייה האנושית הייחודית והבלתי מובנית מאליה שהם מעניקים לו שלא כמו אף אחד אחר זולתם.
זה ספר שהכול מסתדר בו, מתאזן ונופל למקום כפי שספרים אמריקניים תבניתיים במוצהר נוטים לעשות. ועל אף פי כן, ולמרות הכשלים, החסרונות והשבלונות, יש בכך הנאה (וחשיבות) לא מבוטלת.
וטוב שכך.
כל טוב,
גתית