מה נשמע?!
איך עבר הפסח?
איך עבר השיגעון שלפני פסח?
איך עבר השיגעון שאחרי?
ובכלל – מה קורה?
טוב.
זו אחת הפתיחות הכי מבולבלות שהיו לי אי פעם. ממש לא ייאמן.
אני מנסה להתחיל ומטלטלת את הראש לשלילה.
נדמה לי שתפסתי קו מחשבה ואז מיד אני פוסלת אותו.
אולי פשוט אני אגיד את מה שרץ לי בראש וזהו?
כן, בטח.
ניסיתי. זה עדיין נורא מבולבל.
קרטיס סיטנפלד – במרחק נגיעה.
אני לא יכולה לשנוא את הדמות של הגיבורה, לי, בגלל שהיא כל כך מסכנה ואבודה ומבולבלת ולכן עושה את כל הטעויות ההכרחיות, שהיא פשוט חייבת לעשות. זה כל כך… ההתגלמות של כל מי שמסתכל אחורה על התקופה שלו בתיכון ומתחלחל ברעדה. כל מי שחושב את עצמו – בתקופה ההיא – למגושם, מסורבל ובעיקר פשוט לא במקום (מיה דגן, להמשך טיפולך).
זה אף פעם לא בהקצנה כזו – למעט כלפי אלו שאצלם זה כן, אבל זו כאילו התחושה שמרחפת באוויר.
הרי למה אנחנו אוהבים כל כך את סיפורי הסינדרלה האלה, של מי שלא הצליח בלימודים או היה נורא מכוער או לא מקובל ופתאום אחר כך פרץ ועלה והראה לכולם?
כי כולם חושבים שהם כאלה. כל אחד ואחד, במינון כזה או אחר.
זה נצחי.
ובכל זאת, זה לא היה משעמם.
זה לא שלא יכולתי להוריד אותו מהיד.
זה היה ספר שרציתי לקחת ליד.
זוכרת מה כתבתי לך בזמנו, על הציפיות שלי מההיסטוריה הסודית? שזה יהיה ספר על לימודים וספרות? אז במרחק נגיעה היה ספר על לימודים. כלומר, פחות על הלימודים עצמם כמו על התקופה הזו. במובן הזה קיבלתי באמת את מה שהספר הבטיח שאני אקבל – וזה בסדר גמור.
אני לא חושבת שלי חכמה במיוחד או טיפשה במיוחד, אבל היא כן מייצגת במיוחד. היא כאילו האב טיפוס של מי שנושאת על עצמה את כל הפחדים והחששות של גיל הנעורים מבלי להיות קיצונית ומוגזמת ודווקא לכן היא יכולה לייצג את לב המהות במלוא הגדרתה (אני לא חושבת שזה מקרי שקרטיס סיטנפלד כתבה על בנות. אני לא יודעת אם בנים תופסים את זה ככה. להם יש… מערך חשיבתי אחר).
עכשיו כשאני מסתכלת על זה, זה נראה כל כך מטומטם, כל מערך החשיבה הזה, אבל בעצם זה כל כך לא. כי תחשבי על זה: לוקחים ילדים, עשרות, לפעמים מאות, ומכניסים אותם לכיתה (גם אם לא בתנאי פנימייה) ומכריחים אותם להסתדר. או לחיות ביחד. וזה לא שהלחץ הזה גורם להם לריב, אבל זה כן גורם להם לבחון את עצמם מול עצמם ומול האופן שבו הם חושבים שהם נתפסים ביחס לאחרים כל הזמן. כי זה בדיוק הזמן שבו הזהות מתחילה להתעצב בחוץ, שהרי – מעשית – את נמצאת כבר יותר בחוץ מאשר בבית. אחרי שמסיימים עם ההכרח הזה של הכיתות והשנים, האדם כבר חופשי יותר לבחור – לאן הוא רוצה ללכת ובעיקר עם מי, אבל בזמן הנתון הזה – זה לא קל. אני לא אומרת שזה הדבר הכי קשה בעולם. בפירוש לא. אבל אני גם לא מקילה ראש בעודף הקלילות שלו.
מכירה את פינק?
נו, ברור.
יש לה שיר שנקרא Perfect. כשמקשיבים לו בפעם הראשונה – ובפרט כשרואים את הקליפ (לא זה המצונזר…) יש הרגשה מאוד ברורה שהוא מדבר על התקופה הזו ועל היציאה ממנה – זה פשוט קו העלילה. לכן את חושבת שדי ברור שהיא כתבה את השיר על הילדה שהיא הייתה, "בימים ההם", לאור כל השירים הקודמים שלה בנושא ובכלל. ואז, כי אני אוהבת את אלישיה, הקשבתי לה. מסתבר שזה לא התחיל ככה. זה היה שיר שהיא כתבה לבעלה, על בעלה, במהלך תקופה קשה שהוא עבר. אחר כך היא הכניסה את עצמה פנימה ואז את המעריצים שלה והכול ביחד
הוליד את התוצאה הסופית, השלמה והמוגמרת.
יש הרבה גרסאות לשיר הזה, שבהן היא רק שרה. מה שהכי מפליא אותי בהן הוא – כמה הקול שלה באמת יפה. לא כל כך מרגישים את זה בעיבודים של האולפן. המוזיקה מכסה, ההתגרות מושכת את תשומת הלב. כאן, ככה, אפשר להקשיב למילים ולשמוע שמה שהן אומרות מתפרש הרבה יותר רחב בהשוואה לטווח המצומצם ההוא, שחשדתי בו בהתחלה. בחרתי להביא לך גרסה אחת, מוצלחת כמובן, שבה יש גם קהל. כאן היא גם ממש מתחברת לשיר, אבל שימי לב גם לתגובות האנשים מאחור:
כשמסתכלים על זה ככה מבינים ש"גיל ההתבגרות" מתפרש הרבה מעבר לגבולות התקופה הרשמית שלו, זו שמכריזים עליה מבחינת השנים והכיתות.
בגיליון אוקטובר 2011 של נשיונל ג'יאוגרפיק (המהדורה הישראלית) התפרסמה הכתבה חקר מוחם של המתבגרים: מה עובר להם בראש. הכתבה הציגה את נקודת ההסתכלות של האבא, דיוויד דובס, זה שמביט על בנו המתבגר ורוצה למרוט לשניהם את כל השערות מהראש. לזכותו של דובס ייאמר שהוא באמת מנסה להבין למה הדברים המטורפים האלה מתרחשים וללמד זכות על אנשים צעירים שעושים דברים לא הגיוניים.
"אריסטו הסיק, לפי יותר מ – 2,300 שנים ש"הצעירים מתלהטים מטבעם, כמו שיכורים מיין." רועה במחזה "מעשיית חורף" מאת שיקספיר אמר: "אם זה היה בידיים שלי, לא היה שום גיל בין גיל עשר לעשרים ושלוש…" ג' סטנלי הול, שמיסד את חקר בני הנוער בספר שיצא לאור ב – 1904, סבר שתקופה זו של "סערה ומתח", היא מעין חזרה על שלבים קדומים, תרבותיים פחות, של ההתפתחות האנושית. פרויד ראה בגיל ההתבגרות ביטוי של קונפליקט פסיכו – מיני מייסר. הפסיכולוג ההתפתחותי אריק אריקסון ראה בו את הסוער ביותר מקרב משברי זהות אחדים המתרחשים בחיים… חשיבה כזאת הייתה מקובלת עד סוף המאה ה – 20, כאשר פיתחו החוקרים טכנולוגיה של הדמיית מוח שאפשרה להם לצפות במוח של מתבגרים בפירוט מספיק כדי לעקוב הן אחרי ההתפתחות הפיזית והן אחרי דפוסי פעולה… בתקופת גיל ההתבגרות המוח עובר שינוי ניכר, שמזכיר שדרוג של רשת אינטרנט למהירה ויעילה יותר… ביאטריס לונה, פרופסור לפסיכיאטריה שמשתמשת בהדמיה של תאי עצבים כדי לחקור את המוח של בני נוער, ערכה ניסוי שמדגים את עקומת הזמן מתחילת הבשלות של המוח ועד שכלולו… מבחינתה של לונה, הדבר המעניין ביותר בניסוי… (היה הגילוי ש)לעומת מבוגרים, נטו בני נוער להשתמש פחות באזורי מוח אשר מפקחים על ביצועים, זיהוי טעויות, תכנון והתמקדות – אזורים שהמבוגרים מפעילים כנראה באופן אוטומטי, ואשר מאפשרים להם לנצל מגוון משאבים מוחיים… עקומת ההתפתחות האיטית והמזעזעת לעבר שבלול המוח שמתגלה במחקרי ההדמיות הללו, מציעה מענה שנון ותמציתי לשאלה מדוע בני נוער יכולים לעשות דברים טיפשיים…. : הם מתנהגים כך משום שמוחם עדיין אינו בשל…"
ואז, כדי לסכם בנימה חיובית, כותב דיוויד דובס את הדברים הבאים:
"התרבות מעצבת בבירור את גיל ההתבגרות. היא משפיעה על התנהגות המתבגר וכנראה גם על משך ההתבגרות. תרבות יכולה להעצים את ביטויו של גיל ההתבגרות, אולם היא אינה יוצרת אותו. הייחוד של תקופה זו בחיים נובע מגנים ותהליכים התפתחותיים ששרדו ברירה במשך אלפי דורות, משום שהם ממלאים תפקיד חשוב ביותר בתקופת מעבר ראשית זו: להפיק יצור שמסוגל לעזוב את ביתו ולעבור לטריטוריה לא מוכרת באופן הטוב ביותר. היציאה מהבית היא הדבר הקשה ביותר שעושים בני האדם, וגם הקריטי ביותר – לא רק ליחידים אלא גם למין האנושי, שהראה יכולת טובה יותר מכל מין אחר לשלוט בסביבות חדשות ומאתגרות. במושגים מדעיים, בני נוער יכולים להיות מטרידים ומעצבנים, אך כנראה שהם בני האדם הסתגלניים ביותר שיש. בלעדיהם אולי לא הייתה האנושות מתפשטת ברחבי תבל כפי שעשתה… גל ההתפתחות הזה, הארוך והאיטי, הוא כנראה הסתגלות שהיא ייחודית לאדם. ייתכן שזוהי ההסתגלות החשובה ביותר. אולי זה נראה מוזר שאנחנו, בני האדם, איננו מחכימים בשלב מוקדם יותר בחיים, אולם אם נחכים מוקדם יותר – נהיה טיפשים יותר בשארית חיינו."
אני לא חושבת שהעזיבה של גיבורת במרחק נגיעה את הבית הכינה אותה לחיים שבחוץ – באופן פרטני לגביה וגם כנקודת השקפה רחבה יותר. היא גם לא הייתה סתגלנית במיוחד – להיפך. ההסתגלות באה לה, אם בכלל, בשלב הרבה יותר מאוחר. לא בגיל הנעורים.
עכשיו שקראתי את במרחק נגיעה, אני לא חושבת שדיוויד דובס הבין את זה. לא באמת. כלומר, הוא סקר את הנושא בצורה מאוד מדעית, הביא סימוכין של בדיקות ופעילות מוחית וכל ההוכחות שתומכות ומסבירות, אבל את המהות הוא החמיץ. הוא החמיץ אותה בגלל (אני לא מאמינה שאני הולכת להגיד את מה שאני הולכת להגיד!) בגלל שהוא כבר מבוגר.
ואני אסביר.
בעצם – אני אתן ללאה גולדברג, בסיפורה לבטי אם (1929) להסביר:
"היא לא ידעה על שום מה תקפו אותה, תכף לכניסתה לאולם התיאטרון וישיבתה על מקומה אצל בעלה, רגשות אי מנוחה מוזרים. הגרמה לכך אותה ילדה צעירה שהשקיפה עליה מהתא הסמוך בעיניים שחומות, עליזות? או אולי סיבה אחרת הייתה לדבר. אך היא לא יכלה, משום מה, לשכוח בערב זה את בתה הקטנה, שנשארה לבדה בבית.
היא נזכרה פתאום בכל הפרטים שלפני לכתם אל התיאטרון, את בקשותיה של הילדה לקחתה אִתם, את עיניה המלאות דמעות לשמע ה"לאו" שלהם, ואת זה שמיאנה אחר כך לאכול את ארוחת הערב ועשתה את עצמה כנתקלת בסף החדר ופוצעת את רגלה, רק למען לבכות מעט. מובן מאליו, היא לא הייתה מנומסה, מובן מאליו, נערה בת שתיים עשרה הצטרכה להישאר בבית, בשעה שההורים הולכים אל התיאטרון, כדי לראות שם מחזה "למען הגדולים", ואין לה כל רשות להתנגד לכך.
זה היה יחסה לקפריזות מעין אלו כל השנים. ואולם הערב? הערב היה איזה גוון אחר לדבר. והיא נזכרה, מבלי משים, בערב הבדידות שבילדותה, באותן השעות, הגעגועים לדבר מה ורחמים על עצמה, שהיו מכרסמים את לבבה הקטן.
"הרי ככה מרגישה גם בתי – הרהרה היא – ואני מעולם לא חשבתי על זה. מוזר הדבר. הן אני בכלל מעולם לא חשבתי כי היא מרגישה. אמנם ידעתי כי גם לה הרגשות, אבל לא שמתי לב לזה. מדוע? לבת, לילדה קטנה מתייחסים כמו אל איזה חפץ, שאין רוח חיים בו, דואגים שיהיה נקי, שיבריק, שיעמוד במקומו ושלא ירגיז… ולהתעמק? זה נראה כל כך מיותר. והרי זה עולם שלם, עולם עשיר ומעניין. מי יודע, מה כואב לה, לילדה? מי יודע מה היא מרגישה מדי יום ביומו, מדי רגע ברגעו? הן אפשר שאינה מאושרת. הן יש גם ילדים אומללים".
והיא נזכרה שוב במחשבות וספקות ילדותיים, שהעיקו עליה לפנים והם לא היו הפעם בעיניה מצחיקים וחסרי תוכן כמו תמיד.
"מדוע יודע כל אחד כל כך יפה את נשמת עצמו? מדוע זרים לנו כל מחשבותיהם ומאווייהם של האחרים, אפילו של אנשים קרובים ואהובים, מדוע אין לעולם חפץ להבין איש אחר ובעיקר להבין נשמת ילד? עלי לשנות זאת, אם אני… אם…"
… היא יצאה החוצה והלכה הביתה רגלית, דווקא רגלית, וטוב היה לעבור את הרחוב תחת טיפות הגשם הגדולות ולדעת, שהיא ממהרת אל בתה, למען לעשות הדבר הכי חשוב בחייה. ובדרך ליווהַּ מחשבות ותקוות. כאשר נכנסה הביתה הלכה ישר מבלי להתפשט אל חדר הבת, שהיה מואר עדיין. ואולם הילדה נרדמה כבר. היא ניגשה אל מיטתה והסתכלה בפני הנערה. הם היו אדומים ורטובים. כנראה בכתה. על השולחן הקטן שעל יד המיטה הייתה מונחת אז מחברתה פתוחה. במחברת היו כתובות בסגנון ילדותי ובשגיאות אורתוגרפיות מרובות המילים: "כולם הלכו ואני לבדי בבית. מדוע הם לעולם לא ייקחו אותי עמם? מדוע הם אינם חושבים לעולם שגם לי לב וגם אני משתעממת. הו! אני כל כך אומללה, אני רוצה למות ולהם לא אכפת. הם חושבים, שאם הם מלבישים אותי ומאכילים אותי עשו את הכול…"
בדמעות בעיניים היא סגרה את המחברת והניחה אותה על השולחן, ואחר כיבתה את החשמל ובצעדים זהירים יצאה את החדר.
כאשר שכבה לתוך מיטתה, הייתה כמעט מאושרת, היא חשבה, כי הנה כבר נתון בידיה המפתח אל קודש הקודשים של נשמת בתה הקטנה, שאותו עולם הפלא, שהיה סגור ומסוגר לפניה במשך שתיים עשרה שנה, אינו זר לה עוד.
ואולם באיזו פינה רחוקה ועמוקה של הלב, כבר לחש דבר מה, כי לא זה הדרך, כי עוד אינה יודעת דבר, ואולי כבר מאוחרת השעה לתקן את הטעות." (לאה גולדברג, "כל הסיפורים", ספרית פועלים, בני ברק, 2009, עמ' 16 – 19).
גיבורתה של גולדברג, בדיוק כמו דיוויד דובס, רוצה להבין את עולמה הסתום לכאורה של בתה. העמימות הזו לא רק מייסרת אותה אלא ממש מטרידה אותה שכלתנית ולאחר מכן רגשית: מדוע היא מתנהגת כפי שהיא מתנהגת? בחוסר נימוס וחוסר היגיון שכאלה (שכמובן אין מה להשוותם עם חוסר ההיגיון בכתבתו של דיוויד דובס). המחשבות על הנושא גורמת לכך שבשלב כלשהו הילדה מזכירה לאם את עצמה, את התחושות שהיא עצמה חשה כשהייתה בת גילה. פתאום פער השנים, הניסיון, התובנה וכל הדברים האחרים הכרוכים בגיל – פתאום הכול מתמסמס ונעלם. פתאום הילדה אינה נראית כ"ילדה" – יצור שיש רק לתפעל ולתחזק, אלא יצור אנוש, חי ומרגיש. לרגע אחד היא ובתה – אחת הן, אבל רק לרגע אחד. לאם יש כוונות טובות ורצון טוב והיא עושה את המאמץ שנדרש – מוותרת על עולמה המבוגר כדי להבין את עולמה הצעיר של בתה. אבל כשהיא מבינה אותו, הכול נפסק. כאילו משהושג הגילוי – הוגשמה המטרה. התחושה המהדהדת מאותתת לה שמשהו שגוי כאן, אבל – "כבר מאוחרת השעה לתקן את הטעות".
כי מבוגר לעולם לא יוכל להבין את עולמו של הילד? של המתבגר?
אולי רק אם הוא יחשוב שגיל הבגרות וגיל הנערות הם, במהותם, דברים שונים בתכלית.
זו הטעות היחידה במחשבה הזו. כי גיל הבגרות וגיל הנעורים שונים בכל דבר, למעט במהות. כי במהות כולנו אנשים וכולנו מתמודדים עם עצמנו ועם החברה שבתוכה אנו חיים כל הזמן, לא משנה בני כמה אנחנו או באיזו תקופה אנחנו חיים.
נכון שזו בדיוק הנקודה שבה יהיה מעניין לשמוע מה מתבגר אמיתי חושב על הספר?
אז מה את יודעת? מצאתי כזה! (כלומר כזו).
אני לא בהכרח מסכימה עם האופן שבו היא תופסת את הסיפור או עם ההמלצות שלה (בעצם, די בכלל לא), אבל שוב, מעניין לראות איך היא תופסת אותו, דווקא בשונה ממני ודווקא כשהכריכה על העטיפה משותפת לשתינו (בדרך כלל הם משנים בהתאם למיקום. הפעם נדמה לי שהסמליות כאן משרתת הרבה יותר מאשר חסכון במעצב).
גיל ההתבגרות של הגיבורה לי פיורה הוא מסכת שלמה של רצון להיראות ולא להיראות בעת ובעונה אחת. היא עושה כל מאמץ כדי שלא ישימו אליה לב וכשזה מצליח – היא נפגעת עד עמקי נשמתה. יכול מאוד להיות שיש לזה הסבר מלומד של אופן פעילות ההיפוקמפוס ביחס חלקי המוח הקדמיים, אבל בסופו של דבר זה לא פותר את הבעיה.
היא עדיין כואבת.
אני חושבת שהדבר הכי כואב הוא שאי אפשר לעשות עם זה שום דבר.
אי אפשר באמת לעזור ללי פיורה להבין שהיא טועה בהסתכלות שלה, כי היא לא תבין את זה אם מישהו יסביר לה. היא תבין את זה רק לבד, כמו שהיא מבינה לאט – לאט ובסופו של דבר, כאדם מבוגר ובוגר יותר.
זה לא שלי פיורה הופכת להיות ברבור צחור ומושלם בבגרותה. לא ברור לי למה קרטיס סיטנפלד לא סיפרה קצת יותר על מה שנהיה ממה בסוף – העבודות, התואר השני – הכול נורא מעורפל ולא ברור, אבל תחושת העצב נשארה שם. חוסר הוודאות הזה, ביחס למקומה בעולם. כאילו שלמרות שהיא עזבה את הבית ועשתה את מה ש"היא הייתה צריכה לעשות" מבחינת ההתפתחות האנושית, ההתפתחות האישית שלה לא הושלמה עד הסוף. עדיין.
היא השתנתה והיא התבגרה והיא למדה לחיות עם עצמה, אבל היא לא נהייתה… שלמה עם עצמה. לא לגמרי.
ואולי אנשים לא באמת הופכים להיות שלמים עם עצמם לגמרי. אולי זו אותה תפיסה מצומצמת שחושבת שבגיל מסוים אדם צריך להיות במקום מסוים ואם הוא לא, וגם אם הוא כן, משהו בתוכו תמיד יציק לו וישאל למה.
זה לא ספר שפותר בעיות. זה גם לא ספר שמנציח אותן. זה ספר שמספר כמה מבאס זה להיות לא מובן. כל הזמן.
אני לא מבינה את לי. אף אחד לא מבין אותה – למרות שיש כאלה שמכירים אותה, אולי טוב יותר משהיא מכירה את עצמה.
היא כל כך מלאת ניגודים, כל כך פועלת הפוך ממה שהיא רוצה לעשות, כל כך מונעת מתסביכים שהיא יצרה בעצמה ובמו ידיה.
אני לא מבינה למה היא נשארת בפנימייה הזו אבל בעצם מבינה מאוד. בסוף, בריאיון לעיתונאית, היא מגלה יותר, כנראה את הסיבה האמיתית שקשורה באיזשהו אופן ברצון שלה להיות מישהי, כי איכשהו השתרשה אצלה המחשבה שאנשים יפים ועשירים הם מישהו ולכן, אם היא תלמד איתם, היא תהיה כמוהם. אבל היא לא האמינה בזה באמת והיא לא הייתה מאושרת באמת וזה לא שלא היו לה חלופות ובעצם זה לא כל כך משמעותי. לא, באמת. זה באמת לא כל כך משמעותי.
כשפינק שרה על העבר שלה, היא מתמודדת איתו כל פעם מחדש מהמקום שבו היא נמצאת. זה אמיץ, כי היא מודה בכל הדברים שכל האנשים בתיכון, שהיו אולי כמוה או לא כמוה – לא מוכנים להודות בהם. אלה שהיו כמוה יכולים להתרגש ואלה שחיו במקום המושלם שלהם אולי ימשיכו להסתכל עליה, אבל עכשיו ייתקע להם הצוואר.
קרטיס סיטנפלד מתארת למשל איך השיער של הבחורה היפה, העשירה והמוצלחת מריח תמיד נפלא ואיך יום אחד, כשלי כבר בוגרת היא אומרת על השמפו, שבו השתמשה הבחורה ההיא, שהיא חושבת שהריח שלו הוא הריח הנהדר ביותר בעולם והחברה של לי מסתכלת עליה במבט מוזר ואומרת – "אז תקני אותו".
כי לי לא הרשתה לעצמה לקנות את השמפו, את הדבר הדבילי הזה, כי היא חשבה שהיא לא תהיה ראויה לו ושהוא לא ייצג אצלה את מה שהוא מייצג את אותה בחורה "מושלמת" מבחינה חזותית, כי החזות היא חזות הכול.
למה אף פעם לא כותבים ספרים מנקודת המבט של מלך ומלכת הכיתה?
נכון, יש את כך היינו עם ברברה סטרייסנד ורוברט רדפורד אבל זה לא נחשב: בחור יפה תואר עם כישרון כתיבה מופלא, שאינו מתאמץ או טורח להשקיע ולפתח את כישרונותיו היצירתיים ובכלל לא טורח לדחוף את עצמו קדימה… טוב, אולי בעצם זה דווקא כן נחשב.
יש סרט מקסים עם איימי אדמס ואמילי בלאנט, סאנשיין בע"מ:
איימי אדמס הייתה מלכת הכיתה הזו – ראש קבוצת המעודדות (חזק מאוד בארצות הברית), חברה של ספורטאי מצטיין, יפה, מוכשרת ועכשיו היא אם חד הורית שמנקה את בתי הנשים שקינאו בה אז.
זה לא גורם לך לשמוח לאידה.
להיפך. משום מה את מזדהה איתה.
וכואב לך עליה.
אולי כי אין דבר כזה – מושלמות.
אולי כי כולם אותו דבר.
יש עוד סרט – רומי ומישל שכביכול מנסה ללכת על הקו של "החריגות" שמנצחות את השיטה, אבל הדבר החזק בסרט הזה, שכשלעצמו הוא לא סרט שהיית בהכרח מגדירה כ"חזק" הוא, הקטע הבא: מירה סורבינו (רומי) עסוקה כל הזמן להוכיח שהיא השתנתה – שהיא לא אותה בחורה עלובה ודחויה חברתית שהייתה בתיכון ואז ליסה קודרו (מישל) שואלת אותה: "מתי בדיוק היינו עלובות ודחויות חברתית בתיכון? חשבתי שהיינו מדהימות."
וזה כל כך נהדר!
כי את חושבת שמישל היא מטומטמת ומעופפת וחיה בעולם משלה, אבל אז היא באה ומוכיחה לך שלמי אכפת מה את חושבת עליה באמת?! היא באמת חיה בעולם משלה וטוב לה בעולם הזה, ללא ייסורי מדדים של קבילות חברתית או התיישרות לפי קו תקן.
יש המון ספרים והמון סרטים על חיי התיכון ועל ההבטחות או הכישלונות ומימוש עצמי – אבל זה לא העניין כאן. זה לא העניין לראות מה יצא בסופו של דבר אלא איך היינו כשזה היה.
אני לא יודעת למה, אבל איכשהו אצל כולם זה אותו דבר, ראי ערך – שוב את:
איכשהו אף אחד לא מצליח ללמוד את זה קודם או להציל מישהו אחר מפני "סכנה" כל כך ברורה ומיידית.
אולי בגלל שאי אפשר להציל את מישהו מהחיים.
באתר שלה קרטיס סיטנפלד מפרסמת מאמר שכותרתו אתם שונאים אותי, אתם באמת שונאים אותי (ותודה לסאלי פילד כמובן). היא מדברת על מועדוני קריאה ועל חשיבותם במכירת ספרים, בין היתר – ספריה שלה ואז מתחילה לדבר על "במרחק נגיעה". ואני אתרגם:
"וודאי, אני אסירת תודה כמו כל סופר שמועדון קריאה בוחר לקרוא ספר שלי ובכל מקום שבו אישה מספרת לי שמועדון הקריאה שלה בחר לקרוא אותו, כל מה שאני יכולה לעשות הוא לא לחבק אותה. אבל הנה המלכוד: יש סופרים שכותבים ספרים והקוראים אוהבים כל משפט וכל דמות. אני, כפי הנראה, לא כתבתי ספר כזה. ובכל מועדון קריאה שאני מבקרת בו, הקוראים דואגים להבהיר לי זאת באופן שאינו משתמע לשתי פנים.
יש להודות ששמעתי מאנשים רבים שהזדהו עם דמותה של הגיבורה שלי, לי… וכמה קוראים אפילו טענו שהם היו לי. אבל הנציגים הקוליים לא סובלים אותה. היא נכנעת ובכיינית, הם אומרים; היא תכסיסנית ואכזרית; היא אחראית לאומללותה שלה. בפרק אחד, לי ואביה נכנסים לעימות במעונות והוא סוטר לה. נשים בשלושה מועדוני קריאה נפרדים אמרו לי שהן הריעו כשזה קרה.
תגובות מגוונות כאלה יוצרות דיון סוער, ולא הייתי רוצה לחנוק אותו, אבל גם אין לי שום תשוקה להיות נוכחת שם. זה לא כל כך מהנה להקשיב לאנשים מתפרצים בזעם כנגד הגיבורה שלך. לי היא לא אני אבל היא שלי. אני יצרתי אותה (והקדשתי לכך שנים), ואני מרגישה לגביה את מה שאתם עשויים להרגיש כלפי בן דוד או חבר; כן, אני מזהה שהיא פגומה; ולא, אני לא אוהבת לשבת שם בעוד אתם קורעים אותה לחתיכות. מעבר לכך, בנקודה הזו, לא משנה מה אף אחד אומר, אני לא הולכת לתקן משהו."
מובן שאני זוכרת את הקטע שבו אביה של לי סוטר לה. האמת? הגיע לה. היא התנהגה בצורה מחפירה. ייתכן שזו הייתה אשמתו של "הילד הרע" שבפנים, אבל זו עדיין הייתה התנהגות איומה.
אולי סיטנפלד מזעזעת מכך שיש אנשים שמעיזים להריע כשאב נותן סטירה לבתו.
אני חושבת שצריך להזדעזע יותר כשבת שמתחצפת ושמקללת ושמתנהגת בחוסר כבוד ובזלזול כל כך חריף לא תקבל סטירה.
לא הרעתי כשזה קרה. כאב לי – גם על לי וגם על אבא שלה.
אבל זה היה צריך לקרות.
כי גיל הנעורים – על כל הבלבול שלו – צריך את המישהו המבוגר האחראי – מישהו שבאמת אכפת לו ממך, מישהו שבאמת ממונה על החינוך שלך ועל האדם שאתה צריך להיות בסופו של דבר. אני חושבת שאחד האסונות הגדולים ביותר של לי היה העובדה שהיא לא דיברה עם אף אחד. שהיא הרגישה שלא היה לה עם מי לדבר. בסופו של דבר היא דיברה עם העיתונאית וזה התפוצץ לה בפנים, אבל הקטע הזה רק מוכיח כמה שהיא הייתה אבודה בתוך עצמה. כמה היא הייתה נואשת למישהו שירצה להקשיב לה וכמה היא פחדה מלתת לעצמה את האפשרות לדבר, אפילו עם מי שהיא החשיבה להיות החברה הטובה ביותר שלה.
סיטנפלד אומרת עוד משהו:
"זה די ברור שקוראים אומרים שהם שונאים את הגיבורה שלך כדרך מנומסת יותר לומר שהם שונאים את כל הספר שלך, וכשאני רוצה לשמוע מאנשים ששונאים את הספר שלי, אני מעדיפה לעשות את זה בנוחיות ביתי באמצעות הסתכלות על הערות הקונים באמזון. אני גם חושבת שכמה מהקוראים אומרים שהם שונאים את הגיבורה שלך כדרך מנומסת לומר שהם שונאים אותך. זה עשוי להישמע כשיגעון רדיפה, אבל מה עוד אני יכולה להניח כשמישהו אומר בנשימה אחת "לי היא בלתי נסבלת!" ובשנייה שואל "הספר הוא לגמרי אוטוביוגרפי, נכון?"
במרחק נגיעה תורגם ל – 25 שפות והיה רב מכר ב – 22 מדינות, אז אני לא חושבת שכל כך הרבה אנשים שנאו אותו.
אני לא שנאתי אותו.
ואני לא שונאת את לי.
היה לי עצוב עליה ועל כל מי שהיה פעם במצב שלה.
ברור לי גם שזה לא ספר אוטוביוגרפי. הוא לא "אישי" מספיק כדי להיות כזה. הוא יותר מדי… מייצג.
הכריכה האחורית אומרת ש"המבקרים השוו את קרטיס לג'יי די סלינג'ר ולסילביה פלאת, אבל הרומן שלה מסמן אותה כשם שיש לפקוח עין עליו בזכות עצמו." (טיים)
סלינג'ר זה בגלל התפסן בשדה השיפון (מן הסתם, שלא לומר – כאילו דא!) וסילביה פלאת זה בגלל הקדרות הקיומית. אבל אני לא חושבת שזה אותו הדבר.
התפסן בשדה השיפון היה הרבה יותר הגותי, הרבה פחות "כאן ועכשיו" ממרחק נגיעה.
קרטיס סיטנפלד עושה משהו אחר. היא מספרת לנו סיפור מוכר על עצמנו ועל החברים שלנו ועל ההורים שלנו ועל האחים שלנו ועל החרטות של כולנו והאכזבות וגם, קצת, על הדברים הטובים, שיצאו מזה אחר כך (למרות שזה כבר נותר להדהד בין השיטין).
דבר אחד כן מציק לי.
מאוד.
בכל הספר יש שלושה אזכורים ליהודים.
אחד, ביחס לשותפה לחדר של לי, דדה.
שני, ביחס לאהובה הסודי של לי, קרוס שוגרמן.
שלישי, באופן די כללי, ביחס לשום דבר מיוחד.
שלושת האזכורים – שמסתכמים למעשה בשלושה משפטים, משפט לכל אזכור, אומרים למעשה את הדבר הבא: לא יכול להיות שאתה תהיה מקובל חברתית אי פעם. אתה הרי יהודי.
האזכורים האלה לא ברורים לי והעובדה שאני זוכרת אותם, מתוך 478 עמודים, מעידה כמה חריגים ולא נחוצים הם היו בנוף.
אנטישמיות?
ככה?
בחוצות העיר?
אני מודה שזו הייתה הפעם הראשונה שכשקראתי את רשימת התודות שמופיעה בסוף, חיפשתי שם מישהו עם שם יהודי, כדי לראות אם יש לה חברים כאלה.
לא שזה מוכיח משהו, אבל המשפטים פשוט צרבו לי.
או שאולי לא הבנתי?
מצד שני, אפשר שלא להבין?
שבוע טוב וכל טוב,
גתית
נ.ב. אם בא לך לשמוע את קרטיס סיטנפלד מדברת, זה נשמע ככה:
