לפני שבועיים מישהו אמר לי שהוא רוצה למות.
הוא ישב מיואש, שפוף ואפור והיו לו דמעות של כאב בעיניים כשהוא הודה שנמאס לו מהחיים.
השבוע ראיתי אותו שוב, והוא היה עליז וקליל ושמח.
עכשיו, הוא אמר לי, הוא למד להעריך את כל מה שיש לו.
עכשיו הוא מאושר.
לפני חודש קראתי שלוחמת איכות הסביבה החדשה, גרטה טונברי, סבלה מדיכאון מאז שהייתה בת 11.
הקושי שלה ליצור קשרים חברתיים נתקל בקושי של החברה לקבל אותה והתוצאה הייתה שרשרת מתמשכת של התעללויות, צער וכאב גדול.
גרטה סבלה מדיכאון עמוק ומהפרעות אכילה: היא הייתה בוכה כל יום, כל היום ולא אוכלת כמעט דבר.
יום אחד, רגע לפני קריסה מוחלטת, הקרינו בכיתה סרטון על משבר האקלים ומשהו נפתח בה. לשון מליצית אולי תאמר שהיא מצאה את ייעודה במלחמה למען עתידו של העולם, אבל משום שאנטון צ'כוב כתב בעבר סיפור (שיממון), שבו התייחס בצורה ביקורתית (ומוצדקת) לתסביכי הגדולה של אלה המוצאים את תכלית חייהם בסבלו של הזולת, מין הראוי להיזהר בשימושן של לשונות מליציות שכאלה.
שתי הדוגמאות האמורות אינן באות להצביע על העובדה שמצוקתו של האחד היא (או יכולה להיות) אושרו של האחר.
מגמתן היא לטעון, בין היתר, שמצבים שמעבר לעולמו הפרטי של האדם יכולים לעורר אותו לקום ולפעול ולעשות או אפילו רק להתבונן ולהעריך מחדש.
מצבים שמעבר לעולמו הפרטי של האדם יכולים, לפעמים, לרפא גם עולם פרטי וכואב מאוד.
פתאום החושך פולט החוצה את כל הצבעים שבלע רק רגע קודם, בזללנות תאוותנית שאינה יודעת שובע, ואור חדש מאיר את הקיים.
בחירתו של רפאל פ. מאת ורדה פולק־סאם מספר סיפור על עולם פרטי של ילד שחי בחושך.
ילד מקסים, רגיש, יפה ואהוב עם נפש מסוכסכת ופגיעה, עם חיים פשוטים וסבוכים, עם משפחה נפלאה ותומכת וחוסר יכולת להרגיש שייך, בעיקר לעצמו.
רבות נכתב ודובר, גם מצד ורדה פולק־סאם עצמה, על הספר ועל השירות שהוא עשה ועושה להבנתם של החולים במחלת האובדנות, אלה שבוחרים להפסיק לחיות כדי להפסיק להרגיש את הכאב העצום שמייסר אותם.
המתה של חסד, מפלט שהוא המוצא האחרון.
זה לא סיפור עצוב על נסיבות גורל קשות אבל זה גם לא סיפור שמח. במובן מסוים, זה יכול היה להיות סיפור של כל אחד – בן להורים גרושים, ילד שמרגיש דחוי על ידי אביו, אדם שלא מוצא מקום בתוך מסגרות, נער מתבגר שלא יודע מה הוא רוצה מעצמו וצעיר שלא מצליח לגבש אישיות וזהות לכדי הגדרה אחת, מוצקה וברורה.
כל התחושות האלה – ההתלבטויות, התהיות והספק הפנימי – הכול שכיח, אנושי, חלק מזרם החיים, אבל רפאל פ. חווה את השגרה הקיומית הזאת בצורה קשה, סופנית: הוא נופל לתוכה חסר אונים, לא מצליח למצוא נקודת אחיזה שתמשוך אותו החוצה. לצערו (ולצער העולם) הוא נתקל בפסיכולוג שמרגיש כמוהו כך שבמקום להושיט יד ולעזור, הוא מעודד אותו להמשיך, מדרבן אותו לעשות את מה שלו עצמו לא היה את האומץ לבצע.
בחירתו של רפאל פ. הוא סיפור אמיתי כך שהוא לא יכול לשמש כמשל, גם לא כתמרור אזהרה. במובן מסוים זה יהיה גם פשע לדרוש ממנו לעטות על עצמו מדים שכאלה: אם יש משהו שהוא יודע זה שלא ניתן להצביע על הכיוון הנכון שרפאל פ. היה צריך ללכת בו על מנת שדברים ייראו אחרת, פשוט משום שכיוון כזה אינו קיים. בתנאים כאלה, הספר עושה את הדבר היחיד והחכם שהוא יכול לעשות ומציב, אל מול הכוח המצמית שמושך את רפאל למטה, את אחת הדמויות האימהיות, האוהבות והמסורות שקראתי מימי.
האימא הזאת, על העוצמה החמה, העוטפת והמכילה שבה, היא הניגוד המובהק לחידלון הנפשי של נשמה שמאבדת את עצמה לדעת: אימא שמבקשת את בנה עוד לפני שנולד, שהאהבה שהיא חשה אליו נוהרת מכל נים ותא וגופה, ששומרת על זהותה ואצילותה ועמוד השדרה שלה כדמות מלאה וסוערת מבלי להתבלבל או ללכת לאיבוד.
במובן מסוים נרקמת כאן הנחה שאם אימא כזו, שכל מהותה היא להיות אם וכל חייה הוקדשו לאימהותה, לא הייתה מסוגלת להציל את רפאל מעצמו – אף אחד אחר לא היה מסוגל, גם לא אף אחת אחרת.
דווקא העובדה הזו מצביעה על הבעיה הרעיונית העיקרית של בחירתו של רפאל פ..
הסיפור פותח בסירובה של נשמה לרדת לעולם, על אף שזמנה להיוולד הגיע, משום שהיא נחושה להיוולד אך ורק לאדם מסוים, האב הראוי והמוצלח ביותר בעיניה. אותו אב הינו עדיין ילד ולכן אינו כשיר לשמש בתפקיד שיועד לו, אך הנשמה אינה מרפה. בסופו של משא ומתן ארוך וכפשרה זמנית בלבד, היא מוכנה להסתפק באחותו "הלא־רצויה" של הנבחר, אך ורק כהמתנה רגעית עד הגעתו לבגרות, אז תיוולד מחדש, כבתו.
שלל הסיבות שמונה הנשמה בעד ונגד מתגלות עד מהרה כעורבא פרח: האחות ה"לא־רצויה" מצטיירת כאמור כאם הטובה, המסורה, האוהבת והחמה ביותר, אולי אפילו גם החכמה ביותר, שניתן להעלות על הדעת בעוד שהנבחר הנערץ נחשף כבעל מגרעות שלא נלקחו בחשבון בעת בחירתה המצומצמת והעיקשת של הנשמה (בגישתה הילדותית למדי יש לומר).
הסתירה העצומה בין הצגתם ההתחלתית של הדברים לבין המציאות בפועל מעמידה את שיקולי הבחירה העיקשים של הנשמה כשגויים, לוקים בחסר ובעיקר בלתי מוצדקים בעליל.
קשה מאוד, רעיונית ורגשית, לבסס עליהם ובגינם סבל יסודי ומייסר כל־כך כמו הסבל שחווה רפאל פ. בימי חייו הקצרים.
חוסר האיזון הזה מתקיים גם בהמשך: ניתן היה לצפות שהנשמה, שהתגלגלה ובאה לעולם בדמותו של ילד רגיש ומקסים, תימשך דווקא לאחיה של האם, הלוא הוא האב המיועד והסיבה לכל העסקה הזו מלכתחילה, אלא שרפאל, על אף שהוא אוהב ומתרפק על קרבתו של דודו, מפגין משיכה ואהבה גדולה יותר לאביו שלו, סוג של ניצב שנועד רק "לאפשר" את קיומה של "עסקת הכניסה לחיים" מלכתחילה.
אלא שהאב הזה לא אוהב רפאל, וודאי לא כפי שרפאל אוהב אותו.
הוא צובט ומכאיב ומלמד אותו לשתוק ולא לבכות כי בכי הוא מנת חלקם של החלשים; הוא מעניק לו תשומת לב מדודה ושקולה, שנובעת, כך נדמה, מחוסר רגש אמיתי; הוא מחנך אותו בדרך שהוא אינו פוסע בה מאוחר יותר, עם ילדיו האחרים מאשה אחרת.
האב הזה שובר את ליבו של רפאל וקורע בו קרע שדבר לא יוכל לאחות.
האם הכמיהה לאהבת אב והאכזבה הנואשת ממנה היא שהובילה את רפאל אל קיצו (הבלתי נמנע)?
האם זו הסיבה לחוסר יכולתו למצוא לעצמו מקום ועוגן בעולם?
האם ההורה שכלל לא נבחר, שלא נלקח בחשבון, שהיה אמור מלכתחילה להיות מאורע קצר וחולף, יכול לשנות מהותית גורל חיים שלם של נשמה?
למה או למי מתגעגע רפאל? למישהו שמעולם לא באמת היה שם? כמעט לא בגופו, וודאי שלא בנפשו, ורק רוחו המאיימת, הנוקשה, הבלתי מתפשרת מרחפת על פני תהום?
האם זו הסיבה שקוראים לו רפאל פ.? שם משפחה נפקד־נוכח? קרוי על שם אבי האב שלא באמת ראה בו בן, מוקף כל־כולו בישות היחידה שלא רוצה בו, בהשוואה לסגידתן המוחלטת של כל השאר?
כשילד אינו חש נאהב על ידי הגורם שאמור לאהוב אותו יותר מכל, נדבך חשוב מאוד בתפיסת ה"אני" שלו מתערער עד היסוד: אם זה שאמור לאהוב אותו ללא סייג ותנאים לא מצליח או לא מוכן או לא מסוגל להרגיש את רגש האהבה הבסיסי הזה, איך יצליחו לעשות זאת אחרים?
כיצד יצליח לעשות זאת הילד בעצמו?
חוסר האהבה במובן הזה הוא חוסר הרשאה, העדר בולט ומכאיב מאוד של תו תקן נחוץ ביותר. הזכאות להיות "אני" רק מעצם היותי קיים נעקרת מהיסוד.
זו הסיבה מדוע רפאל מתאמץ כל־כך בכל דבר שהוא עושה: קיימת בו דחיפות בוערת, אמונה פנימית בלתי מבוססת, שאם יצטיין וישגשג ויעפיל לפסגות הוא ימצא את ההרשאה להיות. מהסיבה הזו החיפוש אחר נקודת הזכאות לעולם אינו מצליח: רפאל לא מוצא לעצמו מקום להיות הוא משום שהוא לא באמת מחפש מקום כזה. כל מה שהוא מנסה לעשות הוא לרצות את הילד הקטן שבו, זה שלנצח מרגיש דחוי על ידי הגבר היחיד שכלל לא נועד להופיע במשוואה.
כל היתרונות, המעלות, נקודות הזכות ואפילו החסד – הכול מתפוגג ונעלם.
מכאן מובנית ביתר שאת ההתמקדות הסיפורית ביחסיו של רפאל עם בן הזוג העשיר (והשמן, כפי שהוא מוקפד להצטייר) של אמו ולאחר מכן עם אביו החדש, התחליף לאביו הישן, האב שמעולם לא היה לו.
גם האב החדש הזה, האב המאמץ שהפליא לאהוב ולהכיל ולקבל, נסוג מאהבתו הגדולה והמנחמת כאשר בנותיו שלו, אותן הוא דווקא מתאמץ לאהוב, מפנות לו עורף וסוגרות את ליבן בפניו.
רפאל הדחוי נדחה פעם נוספת. העדר האהבה גורר העדר נוסף, כמו עבירה הגוררת עבירה.
האם זה משום שכוחו של הרע חזק יותר מכוחו של הטבע? האם האהבה באמת לא יכולה לנצח?
לא משנה כמה אמו של רפאל אוהבת אותו – והיא אכן אוהבת אותו בצורה מלאה, שלמה ומוחלטת – כאב חיסרון אהבתו של האב מכסה ומאפיל עליה, בדיוק כשם שניקורו הטורדני של הספק, בדמותו של מלאך ההופך מאראל לשד, משתלט על כל התמונה בצבעו המייאש והחמור.
תסביך האב הוא כתפיסת הזמן הקצוב־שאול של הנשמה בעולם – רעיונות שמנסים להסביר מדוע בחר רפאל לסיים את חייו בטרם עת, בצורה בודדה ואומללה שכזו.
אלא שרפאל לא בחר, ומכאן הסתירה הפנימית של הכותרת.
אדם לא בוחר להיות חולה.
נשמה לא בוחרת למות.
רפאל, כך נדמה, נולד חסר. הוא יכול היה להיות תינוק מאושר, אבל אביו גזל ממנו את האושר; הוא יכול היה להיות ילד שמח אבל אז פחד עלום השתלט עליו; הוא יכול היה להיות צעיר מלא חיות אבל אז בעלה החדש של אימו אמלל אותו; הוא יכול היה להיות חייל שמשרת שירות משמעותי עד שחייל אחר התעלל והתעמר בו עד כדי שגעון.
תמיד היה משהו שהפריע.
האם נשמתו של רפאל הסכימה לכל ההפרעות האלה? רצתה בהן? הסכימה לקבל אותן?
ומה היה קורה אלמלא האב היה עוזב והפחד משתלט והבעל החדש מאמלל והחייל מתעלל?
באם רפאל פ. היה קורא את סיפורו של רפאל פ. האם הוא היה נוהג אחרת?
האם הוא היה מצליח להשפיע על רפאל פ.? לעזור לו להחלים? להבריא? לרצות לחיות? לראות את היופי שבחיים? לייצר אותו לבד?
בחירתו של רפאל פ. אומר מפורשות, בצורה חד־משמעית שלא.
רפאל פ., כך נדמה, נולד כדי למות.
חייו הם חיים שמחושבים לאחור, חיים שמתחילים מהסוף. אחריתם ידועה מראש, מוחלטת ובלתי ניתנת לשינוי עוד לפני שהתחילה.
רפאל בא לעולם כשהוא זוכר את התקופה המוגבלת שהיה אמור לבלות כאן ומת כשאינו לא יכול למצוא סיבה לזכור אותה יותר.
הוא לא הגיע למבוי סתום, קיר של חושך, דרך שמסתיימת ללא מוצא: רפאל בוחר לוותר על עצמו עוד לפני שנולד כדי שיוכל להיוולד לאב שבו בחר מלכתחילה. לפיכך תחושת העדר המשמעות לא יכולה להתחלף במשמעות עצומה, מחודשת, אולי אפילו חדשה לחלוטין, משום שנפשו של רפאל פ. אינה בנויה לקלוט אותה. המשמעות שלה, כך נדמה, נמצאת במקום אחר לגמרי.
אבל זו רק תפיסתו של הסיפור.
זו לא בהכרח האמת.
זה לא חייב להיות ככה.
על אף הנימה הברורה והחותכת שטוענת כי בחירתו של רפאל פ. הובילה למערך חיים ומוות בלתי נמנע, עדיין ובכל זאת ובציפייה גדולה, מפעמת תקווה שבחירתו של רפאל פ. יהיה מה שהסרטון על כדור הארץ היה לגרטה ומה שדברים גדולים יכולים להיות עבור אנשים פרטיים: חבל הצלה שמחליף את חבל התלייה.
זה לחלוטין לא התפקיד שלו וזה לא גורע לרגע מעובדת היותו ספר שהוא סוג של גל־עד מלא חיים, מוצף אהבה ושטוף געגוע, אבל אולי, רק אולי, בחירתו של רפאל פ. יעזור לאלה שעומדים במקומו של רפאל, אלה שיצליחו, באמצעותו, להציל את עצמם מעצמם – בשביל עצמם ובשביל כל אלה שאוהבים אותם בצורה מלאה ושלמה ועמוקה כל־כך.
הלוואי.
כל טוב,
גתית
