שלפתי ממדף הספרייה את בזעיר אנפין של ירמי פינקוס משום שקראתי את רווקים ואלמנות שכתב (על אף שמבחינה כרונולוגית בזעיר אנפין נכתב קודם, אבל מה זה בעצם משנה) ולא היה לי כל היסוס ששוב אחווה חוויה של עברית משובחת, אפילו מבלי לדעת במה דברים אמורים.
ואכן, חוויה.
איזו שפה! איזו חגיגה! איזה עושר!
בזעיר אנפין משלב את העברית עם העלילה ואת העלילה עם העברית ויוצר יחד שילוב מרהיב להפליא של יצירה שלמה, מלאה, עשירה ומענגת עד אין קץ.
פשוט הנאה צרופה.
להמתין בציפייה לרגע שבו ניתן יהיה לקרוא בו שוב, לא לקרוא הרבה כדי להמשיך את הצלילה לעולם שהוא מציע עוד קצת (גם על חשבון הספרים האחרים – שיחכו! הספר הזה החזיר לי את הנאת הקריאה. תאמינו לי שבלעדיו הייתם מחכים הרבה יותר) ולסיים את העמוד האחרון עם חיוך רחב זה לא דבר של מה בכך.
אפילו השילוב של הלועזית, שהינו בלתי מקובל (ולעתים קרובות גם בלתי נסבל) בכל הזדמנות אחרת, הפך כאן ל(סוג של) נסלח, בהיותו חלק ממערך שמתבקש להשתלב מפאת הנסיבות. לעתים זה הרגיש כאילו לא מדובר בבחירה של המספר עצמו – שמעדיף הרבה יותר את המילים הנפלאות, המרהיבות, הססגוניות של העברית שמפעימות את הלב בשיבוץ כל־כך כישרוני וטבעי – אלא פשוט אילוץ של צורך הנסיבות, שדרשו ממנו להשתמש במונחים הנכונים היסטורית כדי לשמור על תיאור בזעיר אנפין של עולם שלם.
בזעיר אנפין הגיע אחרי תקופה די עגומה של אכזבה מספרים. הספר הקודם שסירבתי להמשיך לקרוא הוציא לי כמעט את כל הרוח מהמפרשים. הוא היה כתוב טוב – אבל אין מה להשוות אותו לבזעיר אנפין. העובדה שנעדרה ממנו עלילה ובעיקר קו מחשבה הגיוני ונבון, כזה שלא מעליב את רמת המשכל של הקוראים והקוראות, הייתה נקודת חיסרון מצערת. בזעיר אנפין שקם ועלה אחריו הוכיח בגאון, בדרכו השקטה והבטוחה, שכתיבה משובחת באמת היא דבר שאין לטעות בו אך שצריך גם לדעת לספר סיפור, לברוא דמויות, לתאר אותן בנדיבות רחבה, להכניס את הקוראים והקוראות בחדווה אל תוך עולמן ולעשות את זה עם כל־כך הרבה חן ואנינות, עד שמרוב מתיקות הוא מתפקע ונמס הישר לתוך הנשמה.
סיפורי משפחות הם בדרך כלל סיפורים שמסופרים בתנופה: שושלת ארוכה, נופך אצילי המכסה על סודות אפלים, אהבות עצומות לצד טעויות הרות גורל. הכול תמיד צריך להיות עוצמתי, רהבתני, מפוצץ – חיים שנחווים על הקצה רק כדי להצדיק כל רגע, ממצים את כל מה שאפשר כדי לחולל סערות שיאששו את הקיום האנושי.
בינוניות לא נחשבת; סתמיות היא חטא שהס מלהזכיר.
חייהם של בני משפחת שלוסמן, זלצמן וצינמן הם (לכאורה) חיים קטנים ופשוטים, זעיר בורגנים, קרתנים אפילו ביחס לעולם הגדול ולנהירה הגדולה אחריו, ועדיין שושלת משפחת ענפה נפרשת כאן, מוצגת לראווה ובאהבה, בביקורתיות לא שיפוטית. שתי אחיות, שני גיסים, דודה מבוגרת, אחות מיוחדת, אח שמפזר ניחוח מסתורי, בן ובת, עוד בן שנמצא בחו"ל וההורים עם המחותנים המנוחים – הכול חי, נושם, רב־מימדי. ירמי פנקוס פורש מניפה רחבה של תקופה, של משפחה, של חשיבה אנושית ובני אדם. כשיש רצונות הם מפעמים בשקט, מוצאים לעצמם את הדרך המציאותית להתרקם אל תוך המעשיות השורשית, השולטת; החלומות מתיישבים עם האפשר וצומחים מתוך גבולות מוכרים אל עבר הנשגב, שגם הוא נמצא בהישג יד, עם רק מעט יותר מאמץ ותו לאו; הסדקים נחשפים אך לא קורעים את המארג המשפחתי היפה ואינם מזעזעים את המערכת. הכול מתקיים וקיים בצורה קולעת, קולחת, מכניסת אורחים כמעט. הכתיבה נהירה עד כדי כך, שאין שום צורך להזדקק לתרשים הזרימה בתחילת הסיפור: הכול מחליק ומתבהר עם אותה זרימה טבעית, נינוחה ונפלאה שמאפיינת את היצירה התכליתית והחולמנית כאחד.
מה שאצל הסופר היומרני ההוא היה הופך לאירוע אגבי, שגרתי, מאוס ועלוב הופך כאן, תחת שרביט ניצוחו של ירמי פינקוס, לתמונה ססגונית ומעניינת להפליא, בלי רעש וצלצולים אך עם אין־סוף כנות, חיבה ויופי.
כשקראתי את סיכום הכריכה האחורית עם סיום הקריאה לא יכולתי שלא להסכים – אכן, מבחינה עלילתית זה באמת מה שקרה כאן, אבל בזעיר אנפין הוא כל־כך הרבה יותר מסיבתיות כזו או אחרת. מרגישים את זה במשך כל הקריאה אבל מבינים את זה ממש בסוף, כשדבורה זלצמן, האחות השקטה וטובת הלב, מגיעה אל מה שהיה (סוג של) פסגת שאיפותיה ובמקום לחוות התקפה חוץ־חושית ברמה של זיקוקי דינור, מתרגעת אל תוך עצמה ומבינה שבעצם הכול היה ועודנו אותו הדבר.
יש אנשים שלא יודעים לכתוב סיפור. הם כותבים מין דבר נשכני ועוקצני עם היפוך עלילתי כמו מפתיע במאמץ־על מוסווה להיראות מחוכמים ומתוחכמים – אלה שיודעים דבר או שניים על העולם, וודאי יותר מהגיבורים הנבערים והטיפשים שלהם, וחושבים שהם הטיבו לקלוע לאמת שאף אחד אחר לא הבין, זולתם.
שיטה כזו עלולה לתעתע, בפרט אם יש עלילה בעלת קצב וכיוון, במיוחד בעולם של סרטים, סדרות ופרסומות המשופעים ב, שלא לומר מבוססים על, "שורות מחץ" שגורמות לאמת להיראות פתאום קצת אחרת. הבעיה היא, ש"שורת המחץ" מאירה על האמת מהכיוון הלא נכון, כזה שמערב שיקולים שגויים ושקריים בדרך אל יומרנות התהילה. מה שעושה את ההבדל בין פעלול ראוותני שנועד בעיקר לשיווק עצמי לבין סיפור אמיתי הוא הלב, הרצון ליצור משהו של ממש ולא רק לקטוף איזה גביע או כתר ולהתבשם מריחה (המזויף) של ההצלחה.
בזעיר אנפין חף מכל הצביעות הרדודה והשטחית הזו. אין לו צורך להרשים או לשכנע אותנו כמה שהוא, או היוצר שלו, חכמים ומוכשרים.
בזעיר אנפין הוא יצירת אמנות שמספרת את הסיפור שלה במלוא התנופה, הכישרון והיצירתיות. היא כל־כך מדושנת, עשירה ונעימה שאפילו הקטעים "הכבדים" או "הרציניים" בה אינם הופכים למעמסה כבדה, הדורשת לסחוט דמעות בכוח כדי להיחשב "איכותית".
את כל מה שיש לומר על הדמויות שלו, היבטים חיוביים ושליליים כאחד, ירמי פינקוס אומר בעצמו, ללא כחל וסרק. הוא עושה את זה בצורה מעודנת אך לא פחות נוקבת, כמו גם לגבי המתווה העלילתי, בחירת המיקום, המקצוע והאירועים. הדימוי מורגש, ההסבר מוצע ומבואר וההנגשה כה מכבדת ומכובדת שאין שום צורך לנתק אותה מהמכלול כדי לנתח אותה בנפרד מהקסם.
מזמן לא קראתי ספר מוצלח כל־כך, ספר שאם אֶדָּרֵשׁ להמלצה, אמליץ עליו בלב שלם מתוך ידיעה סמוכה ובוטחת שאני מעניקה כאן מתנה גדולה.
ספר שכיף לצלול לתוכו, לגמוע ממנו, לשמוע את מה שיש לו לומר.
ספרות עברית במיטבה.
כל טוב,
גתית
