בהרצאה שנתנה גיל הראבן לרגל יום העברית תשפ"א, היא ציינה את האופן שבו השפיעו עליה דווקא הסיפורים החיובים פחות, אלה שלא הציגו תמונת מצב מושלמת־חינוכית אלא דווקא גיבורים וגיבורות לא מושלמים, לא מחונכים, לא בהכרח דמויות לחיקוי.
עם טיפוסים כאלה אפשר ואפילו כדאי להתחבר, טענה הראבן, משום שהם מבטאים את האנושיות האמיתית, המשוחררת, זו שבנויה על טעויות ושיגיונות ורגעים של שעמום ועשייה לא מבוגרת או מבוקרת או אחראית בהכרח אבל כזו שיש בה (גם) הרבה מאוד הנאה וכיף.
חשבתי על ההרצאה הזו כשקראתי את בדידותם של המספרים הראשוניים מאת פאולו ג'ורדנו. תהיתי לעצמי, האם (גם) הסיפור הזה היה נופל תחת מסגרת ההגדרה של גיל הראבן, על אודות ספרים לא מושלמים ולא מטיפים אך איכותיים וטובים ונצחיים.
התשובה הייתה לא החלטי, אבל זה רק משום שהייתי מנומסת.
אלמלא גיל הראבן, הייתי דוחה את הספר בו־במקום.
מתיה ואליצ'ה הם שני גיבורים שחיים לעצמם כמו שני מספרים ראשונים שנדונו לא להתחבר לאף אחד משום שאינם יודעים כיצד להתחבר לעצמם.
מתיה מייסר את עצמו בגלל מעשה שעשה בתור ילד.
אליצ'ה מייסרת את עצמה… לא כל־כך ברור בגלל מה. אולי זה בגין אביה הנוקשה, שתבע מנפשה תביעות שלא הייתה יכולה לעמוד בהן? האם ההרעבה העצמית שלה, הצַיְמָנוּת ממנה היא סובלת, היא תוצר ישיר של חוסר קבלה עצמית ודחיקת הזהות הפרטית שלה עד כדי היעלמות תוך העלמה של אוכל, שומן או כל היבט אנושי שיש בו דופי (בעיניה)?
מעשה העינוי העצמי של מתיה מוצדק – בעיניו, אבל הוא בעיקר נובע ממבנה האישיות שלו, מחוסר יכולתו לתקשר, להביע, להתמודד עם מה שעשה ומה שקרה בדרך שאינה הכאבה, נסיגה וניסיון לתפוס כמה שפחות מקום בעולם. מתיה מסתגר בתוך עצמו כמו שבלול בקונכייה – לא קיים אלא בנוסחאות שהוא פותר, בקיום מתמטי שיש בו חוקים ברורים שדוחקים החוצה את הכאב של כל מה שמסביב, חיים שאינו יכול להתמודד איתם משום שאינו חלק מהם בשום צורה או אופן.
בדידות ההתנהלות שלו דומה מאוד להתנהלותה המבודדת של אליצ'ה בעולם ולמעשה גם לחוסר ההתנהלות של הוריהם הבלתי מתפקדים, המפחדים להתעמת עם ילדיהם משום שאינם יודעים כיצד לגשת אליהם וכיוון שכך שוקעים בביצה עכורה של שגעון ותסכול משל עצמם.
אין מי שיגיד (או שמסוגל להגיד) למתיה ואליצ'ה שום דבר ושום דבר ממה שאומרים להם (מדי פעם, כשכבר מעיזים) לא ממש משנה, וכך הם פשוט מתנהלים בתוך ריק הבדידות האין־סופית שלהם, כמו שני אטומים עטופים בבועה שקופה שאף אחד לא יכול לחדור.
האם הסיפור אפשר הצצה לנבכי נפשם של ילדים שפצעו את עצמם באופן בלתי הפיך?
לא.
האם הסיפור הציג את נבכי הנפש של דמויות מסוכסכות, מתוסכלות, מעבר לתיאור עובדתי על סף התיעודי, שיוצר בעיקר אווירה אפופת יגון המשרטטת קווים של מציאות טרודה ועוכרת שלווה?
לא.
האם אווירה אפופת יגון המשרטטת קווים של מציאות טרודה ועוכרת שלווה היא ספרות במיטבה או ספרות בכלל לצורך העניין?
לא.
במקרה של ספק, כדאי עד מומלץ לקרוא מסיפוריו של אנטון צ'כוב כדי להבין את ההבדל.
במתיה ואליצ'ה אין שום היבט אנושי שמאפשר קרבה או הזדהות. הדברים שקורים להם אינם בלתי מציאותיים, על אף שלעתים הם חריפים באכזריותם, אך הניתוק הרגשי המוחלט שלהם מעצמם מחלחל גם הלאה, מבעד לדפים, למילים, אל אלה שאוחזים בדף וקוראים על אודותיהם מבלי באמת לרצות לדעת מה יקרה להם הלאה (אולי מתוך תחושה עמומה של ידיעה ששום דבר לא באמת יקרה להם הלאה). מתיה ואליצ'ה לא באמת רוצים לחיות ולו היה להם את הכוח, הם גם היו מפסיקים עם החיים האלה מזמן. די תמוה מדוע הם לא עשו את זה. אולי זה היה מחמיץ את מהותו של הסיפור.
בשונה מאוד מהאורות בבתים של אחרים, יש ממד קר מאוד בבדידותם של המספרים הראשוניים, כמו משהו שמוצג מאחורי חלון ראווה – זכוכית אטומה שלא באמת מאפשרת בחינה קרובה, קשובה, אנושית.
הביקורות, כפי שהם מופיעות על הכריכה האחורית, מהללות. הנתונים, כפי שהם נפרשים על גבי הכריכה האחורית, משבחים.
ובכל זאת.
על אף שהוא מעוגן היטב במציאות, בדידותם של המספרים הראשוניים לא מרגיש אמיתי. נראה שהמספר מבקש להכאיב לשם הכאב, לא לשם איזה רעיון או מסר או ערך כלשהו, ספרותי או חברתי או אפילו עלילתי.
מצד המטיפני, שיוצא כנגד כל מה שאמרה גיל הראבן באותה הרצאה, יש חשיבות לקרוא את בדידותם של המספרים הראשוניים ולו כדי לזהות הסכנה שיש בהתנהגויות כאלה ולזעוק כנגדה וכנגד החור השחור שבה, זה ששואב את גיבוריו עוד ועוד, יותר ויותר פנימה, אך זה בדיוק מה שבדידותם של המספרים הראשוניים לא רוצה שיקרה. מתיה ואליצ'ה לא רוצים שיצילו אותם – אף אחד סביבם לא מנסה להציל אותם, ואם קיים ניסיון כזה, הוא נכשל באופן נחרץ. האופן העכור שבו הם מתנהלים פשוט מעורר ייאוש, למרות הסיום שמנסה לצבוע את האווירה בגישה אחרת, חיובית יותר, חזקה.
האם זה אומר שרק האדם יכול להציל את עצמו? ללא ספק, אבל מה בדיוק, במעשיהם של מתיה ואליצ'ה, אומר את זה באופן שראוי להקשיב לו?
הסיפור של אליצ'ה הודגם בצורה הרבה יותר מוצלחת בהמשחק הגדול (מה גם שהוא מבוסס על סיפור אמיתי), לרבות ההתחלה המשתמשת באותו רעיון של אב הדוחף את בתו לתחרויות סקי עד שהיא נשברת (תרתי משמע).
המשחק הגדול לא היה פחות תפלצתי בסיפור החיים שהוא מגולל, גם אם הליטוש והשנינות החריפה היו יכולים לטשטש את העובדה הזו, אבל מה שניכר בו בעיקר היה הנימוק: הגיבורה, על שלל מעשיה השגויים, הנסחפים, הבלתי מאוזנים, הייתה מובנת; הייתה לה סיבה, היה לה "צידוק" ובעיקר – היו לה יכולת ורצון שחילצו אותה מן המצב.
העניין הוא לא הקושי בלהכיל סיפורים עצובים. זו חוכמה קטנה מאוד לספר סיפור עצוב, להעציב אותו יותר, לטבול אותו בייאוש ולצבוע אותו בעגמומיות נטולת תקווה. עצב, כמו רוב הדברים השליליים, מוכר טוב יותר משום שהוא מתיימר להיות בעל ערך מוסף. דבר קל, מצחיק, עליז לא יכול להיות רציני, חשוב, בעל משמעות. רצינות הולכת יד ביד עם מרירות ותוגה.
אלא שזה לא נכון.
לשקוע זה לא קל אבל זה לא קשה כמו הניסיון להיחלץ ולצאת החוצה.
אי אפשר להאשים את מתיה ואליצ'ה על שהם שוקעים עוד ועוד בתוך ביצת הקיום של ביוב חייהם. כמו ילדים, הם נאחזים במוכר כדי לשאוב מתוכו תחושת ביטחון ויציבות, גם אם מעוותת. בדרכם המסולפת הם מרגישים כשליטי עולמם האבוד, זה שאיש אינו רוצה להיות בו מלבדם ומשום מה הם מתעקשים להישאר.
עד לסוף.
עד להחלטה קטנה, כמעט בלתי מורגשת אך בעולמם משמעותית ממש כמו רעידת אדמה מטלטלת.
הסיום חיובי אבל הדרך שמובילה אליו מרגישה, בראייה לאחור, מיותרת. נראה שבדידותם של המספרים הראשוניים לא עושה יותר מאשר להרחיב אך במעט על הגדרה מילונית של מונחים פסיכולוגיים באנציקלופדיה. זה אולי לא נורא אבל זה ללא ספק לא עומד בחפיפה אחת עם כל מה שצפיתי למצוא אצלו.
חבל.
כל טוב,
גתית
