מה שכן, ברמה האישית, זה הספר היחיד (שנתקלתי בו, עד כה) ששילב את אנטון צ'כוב ואו. הנרי תחת אותה קורת גג. גם אם במרחק רב זה מזה וללא קשר של ממש ביניהם.
מודה שהתרגשתי.
בכל מקרה…
היום אני יודעת בדיוק מה אני מתכוונת להגיד.
אני יודעת שאתחיל מנקודה א' ואגיע לנקודה ת' שהיא כביכול הכי לא קשורה לנושא שלפנינו, אבל רק כביכול, בתנאי שמסתכלים על התמונה הגדולה מלמעלה, בלי לזהות את כל ה ב', ג', ד'… ק', ש', שבדרך.
ואני יודעת את זה, בגלל שחשבתי על זה בכל הזמן הארוך שחלף מהרגע שהתחלתי להרגיש את התחושה הזו, המציקה, של משהו שמרגיש קצת לא בסדר ועושה קצת הרבה עצוב בלב.
חוות העלמות של שולמית לפיד היה אמור להיות, מבחינתי, כל מה שרומן ישראלי משובח צריך להיות. אחרי גיא אוני שכבש אותי בהפתעה ובהנאה אין קץ, הייתי בטוחה שההיסטוריה חוזרת, תרתי משמע.
לא שום דבר מסביב – מי זו שולמית לפיד, למי היא נשואה, של מי היא אימא, איך היא נראית, מה היא עושה – לא עניין אותי. זכרתי את גיא אוני. עד היום אני זוכרת. לסבא שלי קראו "יחיאל". לא אהבתי את השם הזה. עד יחיאל של שולמית לפיד.
יש אנשים שחרדים מההצלחה "הראשונית" הגדולה ואיך והאם הם יצליחו לשחזר אותה. כשקראתי את גיא אוני אפילו לא טרחתי לגלות האם זה היה הספר הראשון של שולמית לפיד. זה היה עד כדי כך לא היה חשוב. רק חשבתי (והרגשתי) שמי שכתבה את הספר המופלא הזה, מן הראוי לתת לה את כל ההזדמנויות כשהיא מפרסמת ספר המשך.
לא ציפיתי לשחזר את הקסם אחד לאחד, אבל כן ציפיתי להתרגש.
כשזה לא קרה, משהו התחיל להציק לי.
לא רק האכזבה – כי אני לא מתאכזבת מספרים, בפרט לא מספרים היסטוריים.
לא רק ההתארכות – ששוב יוצרת סחבת שמעכבת אותי מול כל הספרים האחרים שמחכים (לא כל כך בסבלנות).
מה שהציק לי הייתה העובדה, שבמקום לקרוא את הספר הזה, להתחבר אליו, להרגיש אותו וללמוד ממנו, כל הזמן ראיתי את מה שלא עובד, את מה שמפריע לי בדרך, את מה שמונע ממני לאהוב אותו באמת ובתמים.
חוות העלמות הוא סיפור ארץ – ישראלי נהדר, אם אתם מורים להיסטוריה או תלמידי תואר שני או דוקטורנטים או משוגעים לדבר כמו דמות המופתית של הגר ממצמררים של איטו אבירם (תודי שאין לך מושג על מה אני מדברת ו-ח-ב-ל). אוצר בלום של שמות, ידיעות, חוויות, רק בלי הקשר החי והנושם ביניהם. בלי המשהו שייקח את העובדות האלה וישזור אותן לסיפור. בתור סיכום, זה מצוין (רק חסרות המון הערות שוליים, שיבהירו, יסבירו, ירחיבו, ידגישו – אם כבר להזכיר כל כך עובדות, אז בואי נדע לפחות למה אנחנו מתייחסים כאן).
אבל זה לא סיכום.
זה לא אמור להיות לפחות.
רק לקראת הסוף, ממש – ממש לתוך הסיום, כשמערכת היחסים בין נוניה לבין דב בער התחילה לתפוס מקום בחלל, הבנתי מה היה חסר כאן. הדפים כבר הפסיקו להיות כבדים ביד…
לא רציתי לחשוב על הדברים האלה.
לא רציתי בכלל למצוא אותם כאן (כמו באף ספר – אבל זו כבר נקודה אחרת).
אין שום סיבה ששולמית לפיד, שעמלה וטרחה ורקחה את היצירה הזו, תקרא ביקורת שלילית עליה.
זה לא הוגן ביחס למאמצים האדירים והמושקעים והאיכותיים שלה, שבהחלט ניכרים – בשפה, במחקר ובמעוף.
ממש לא נעים לי ממנה והאמת – גם מעצמי. מה, עוד פעם ביקורת? עוד פעם דברים לא טובים?
התחושה המציקה לא נולדה (רק) מהעובדה שצר לי על סיפור אדיר שקצת הלך לאיבוד.
מציק לי הרושם השלילי שמצטייר, אפילו אם זה רק אצלי, כאילו שיש במה שאני אומרת כדי להנמיך את העבודה החשובה של שולמית לפיד, או להטיל בה דופי או למצוא בה פגם.
זה כל כך לא נכון.
אני אומרת את הדברים האלה, כי אני מצטערת עליהם. מפריע לי שהם פה, מונעים ממני להתחבר לסיפור שבאמת רציתי להתחבר אליו. כמו שבאמת ראוי להתחבר אליו. כמו שהתחברתי לגיא אוני.
אולי זה אפילו יותר גרוע, להשוות יוצר ליצירה קודמת שלו. אבל מה לגבי הקורא? זה שציפה למצוא – לא אותו משהו מאותו דבר אלא משהו חדש עם אותו הקסם, באותה נוסחה נכונה שעובדת, שמרגשת, שקולעת, שמלמדת?
אני לא מורה להיסטוריה. גם לא תלמידת תואר שני או דוקטורנטית בתחום. אבל זו ההיסטוריה שלי – ההיסטוריה של המדינה שלי. זה משהו שחשוב לי לדעת. משהו שמעניין אותי. אלו לא רק מילים ועובדות: אלו חיים של אנשים שהיו כאן. אלו התקוות והחלומות והקשיים והזיעה והשברים וההצלחות והכישלונות והבנייה העצמית והמדינית שלהם, שבגללם אני כאן. וגם את.
אלה האנשים שבאמת בנו את מדינת ישראל.
אז כן – רציתי להכיר אותם. לא רק לקרוא את הערך על אודותיהם ב"ויקיפדיה" (לא רע בכלל, אגב).
עצוב לי שזה לא קרה.
אני אמליץ לאנשים לקרוא את חוות העלמות.
זה ספר חשוב. הוא לא חף מטעויות ספרותיות, אבל הוא מחכים והוא פותח צוהר רחב לתקופה מהותית.
ואם מישהו יגיד לי שהוא אהב את הספר, ממש – ממש ובאמת, אני אשמח.
זה הרבה יותר חשוב מלציין בפניו את האכזבה הקטנה והפרטית שלי.
ואולי גם, באיזשהו מקום, זה יכפר גם עליה.
לפחות קצת…
שמת לב שוויתרתי בכלל על ההקדמה המתבקשת של מה נשמע וכו'?
אילו הייתי יודעת שיש סיכוי שתגיבי, כל זה לא היה קורה…
