קראתי פעם ראיון עם מעצבי כריכות לספרים (עבודה חשובה שלא מספיק נותנים עליה את הדעת) בו הסביר אחד המעצבים שבארץ לעולם לא תהיה עטיפת ספר שתציג מסילת רכבת. בחו"ל תמונה כזו מהדהדת למסע, חיפוש, פריצת גבולות במובן ההרפתקני והמבטיח; בישראל יש לה משמעות שונה לגמרי.
לספרון ארבע רכבות, שלוש חתונות והיעלמות יש איור קטן של קטר קטן ומסילה קטנה ברקע. הרעיון למסע, לפריצת גבולות, להבטחה נשמר כאן, בצורה עדינה ואף רומנטית, עובדה שמתכתבת היטב עם תוכן הסיפורים, ששלושה מתוך ארבעה מהם מספרים על זוגות בשלב המיידי שאחרי טקס הנישואין: לוּסיֶן בֵרַר ואוֺרטַנס לָריוְויֶר, נשואים מזה שמונה ימים; איוון אלכסייביץ' ורעייתו הנעלמת ועלומת השם (אך עמוסת התיאורים) שעברו מהכנסייה הישר לרכבת וג'ק פוֺטֶר ורעייתו הנוכחת אך מחוסרת השם אף היא, שגם הם נישאו זה עתה.
עבור איוון אלכסייביץ' וג'ק פוטר הרכבת היא סוג של גשר עליו הם עוברים אל חדש עולם שבו ברייה די מופלאה, אותה הם אוהבים עד אין קץ, מתלווה אליהם בדרך שעד כה פסעו בה לבדם. עבור לוסין ואורטנס הרכבת היא סוג של פתח לאפשרות להימצא סוף־סוף לבדם, הרחק מעיניים בוחנות ודרישות מוסרניות שאינן נותנות להם מנוח.
הסיפור הראשון, נסיעה במסלול מעגלי מאת אמיל זולא, הוא מסע של גילוי עצמאות. הפתיחה יוצרת תחושה כשל רשימת מטלות – "לוּסיֶן בֵרַר ואוֺרטַנס לָריוְויֶר נשואים זה שמונה ימים. אִמה של אוֺרטַנס, האלמנה מדאם לריוויר, מנהלת זה שלושים שנה חנות צעצועים שבבעלותה בשדרת אַנטַן" (זולא, צ'כוב קריין, קונן־דויל, ארבע רכבות, שלוש חתונות והיעלמות, מתרגמות: אנמרי בארטפלד, גל נולמן, רחלי סעיד, זיקית, ירושלים, 2015, עמ' 13). שמונה ימים, שלושים שנה – מקצב היוצר רושם כשל קופה רושמת, העולה בקנה אחד עם תיאורה של האם האלמנה – "אישה נוקשה וחדה, בעלת אופי רודני, שהסכימה בסופו של דבר להשיא את בתה ל[…] בנו היחיד של סוחר הברזל השכונתי, רק כדי להשגיח על הזוג הצעיר מקרוב" (שם). מה לאשה כזו ולניהול חנות צעצועים שכל מהותה היא אושר, חופש ושמחת חיים? מתאים לה הרבה יותר להיות רעייתו של סוחר הברזל, כמי שאינה סרה לרגע מתפיסת עולמה, גם כאשר הדברים אמורים בהבטחות שהבטיחה וכעת היא מסרבת לקיים, כמו ההבטחה לעזוב את הבית, להעביר את ניהול החנות לידיהם של הזוג הצעיר ובעיקר לממן עבורם את ירח הדבש, יחד עם משפחתו של חתנה.
בלית ברירה ומשכלו כל הקיצין פונה החתן הצעיר לאביו והוא, כבר למחרת היום, מנחית זוג כרטיסי מחלקה ראשונה לנסיעה במסלול המעגלי לנורמנדי – חודש שלם שבו יכולים הצעירים להימצא לבדם, הרחק מעינה הבוחנת של המעבידה־האם. עד מהרה מתגלה גם הנסיעה הזו כסיוט שאין כדוגמתו, ואפילו חמור מכך, שכן המאמץ לפקוד את היעדים התיירותיים שמציעה הדרך דוחק את הרצון הבסיסי והכה אנושי של לוסין ואורטנס פשוט להיות ביחד, מבלי לסמן וי על אין־סוף אתרים משעממים על המפה ומחוצה לה.
ברגע אחד של השראה (או ייאוש) מחליט הבעל הצעיר לעזוב את הרכבת והשניים מוצאים לעצמם פונדק קטן באמצע שום מקום, באזור נפלא שאין בו איש מלבדם. הירידה מהפסים היא, במובן לא מבוטל, העלייה עליהם ובמשך שבעה ימים יכולים לוסין ואורטנס פשוט להיות הם עצמם בדרך שלא היו יכולים להיות בשום מקום אחר.
הסיפור השני, אדם מאושר מאת אנטון צ'כוב, מתאר חתן טרי העולה על הרכבת הלא־נכונה. זו אמורה להיות שורת המחץ, הנמסרת רק בסוף הסיפור כדי שלא לקלקל את ההפתעה, שהרי במרוצת העלילה כולה איוון אלכסייביץ' מדבר שוב ושוב על כך שאיבד את קרונו שבו מחכה לו אשתו הנפלאה והנהדרת, אבל האמת שצ'כוב הוא לא באמת טיפוס של שורת מחץ. רעיון "האקדח במערכה הראשונה", שכה רבים מרבים משתמשים בו בצורה כה לא נכונה, אכן מומחש כאן אך בדרכו האמיתית והנבונה של המספר, שנותן לבלבול הזה את המקום לשרת את העלילה ולא את עצמו, כי מה שחשוב באמת הוא מה שנמצא (בעיקר) באמצע.
איוון אלכסייביץ' הוא חתן נרגש מאוד ללא ספק, מוקסם מרעייתו הקטנטונת והמושלמת, אך ככל שהוא מדבר, נראה שלתוך הסערה המאוהבת המוצדקת מאוד משתרבבת שוב ושוב, באופן בלתי קשור נסיבתית, אהבה עמוקה יותר לאלכוהול ולשתייה: "ולתוספת הטמטום, או כמו שכותבים ברומנים, לתוספת האשליה – הולכים למזנון ומחסלים בלגימה שתיים־שלוש כוסיות. אז כבר מתחולל אצלך בראש ובחזה משהו שלא תמצא גם במעשיות קסם. אני אדם קטן, חסר חשיבות, אבל נדמה לי שאין לי גבולות… כל העולם לרגליי! […] והכי חשוב, רבותיי, לחשוב כמה שפחות! שילכו הניתוחים לעזאזל… רוצה לשתות? שתה. ובלי פילוסופיה – אם זה מזיק או טוב לבריאות… לעזאזל עם כל הפילוסופיות והפסיכולוגיות! […] הטבע קבע שבתקופה מסוימת בחייו, האדם יאהב. וכשמגיע השלב הזה – לך ותאהב במלוא הכוח, אבל אתם הרי לא מצייתים לטבע, אלא עוד מחכים למשהו. דבר נוסף… על פי הציווי הדתי כל אדם נורמלי צריך להתחתן… בלי נישואין אין אושר. כשבאה עת רצון, תתחתן, אין מה למשוך… אבל אתם הרי לא מתחתנים, אלא עוד מחכים למשהו! חוץ מזה, נאמר בכתובים שיין ישמח לבב אנוש… אם טוב לך ואתה רוצה שיהיה לך טוב עוד יותר, לך למזנון ושתה. העיקר – לא להתחכם וללכת עם העדר! דבר גדול הוא העדר!" (שם, עמ' 34 – 37)
הדיבור המתחיל בשבח לאהבה ולנישואין ומסתיים, תמיד, בשבח זהה (ואולי רב יותר) ליין, עם קשר ובעיקר בלעדיו, מעלה את החשש כי החתן חדור התובנה החדשה עתיד, בשלב כזה או אחר, להתפכח מאשליית שכרונו ולהחליפה בחוויית שיכרון מסוג אחר… ואולי זו פשוט ההנחה אחרי קריאת כמה וכמה סיפורים מאת צ'כוב, שהסתיימו (למרבה הצער) באותה הצורה.
הסיפור השלישי, הכלה מגיעה אל ילו סקיי מאת סטיבן קריין, הוא סוג של מערבון רומנטי. ג'ק פוטר, השריף של העיירה, יוצא לפגישה בעיירה אחרת עם "בחורה שנדמה לו שהוא אוהב" (שם, עמ' 48). במקום לקדם את העניינים בצורה הדרגתית, הוא מחליט להתחתן ולהביא את הבחורה אליו הביתה, מבלי לספר על כך לאיש.
ג'ק פוטר ורעייתו אינם הטיפוסים "המקובלים" לאהבה רומנטית ולנישואין בגחמה של רגע: הם אנשי מלאכת כפיים, מסורבלים במובן מסוים, לא צעירים או יפים אך הם מאוהבים מאוד ואוהבים מאוד ויש בהם מבוכה טבעית לצד התרגשות שאינה מחפשת גדולות ונצורות אלא את הקיום הפשוט, הניחוח, הבייתי. עובדי ונוסעי הרכבת לועגים להם ולאופיים הבלתי מתוחכם, אך השניים אינם מבחינים בעליונות המתנשאת שלהם; הם מרוכזים זה בזה ובעולמם הפרטי, הפנימי, האישי.
באותו הזמן, פחות או יותר, השיכור של ילו סקיי מחליט להשתכר, כדרך שהוא עושה לפעמים, ולירות לכל עבר, כשדרך שהוא נוהג תמיד לעשות בשעה שהוא משתכר, תוך שהוא מחפש במיוחד אחר ג'ק פוטר השריף כדי "לעשות בלגן כמו שצריך".
אם בסיפורו של צ'כוב השכרות מובילה לבלבול ברכבות, הרי שבסיפורו של קריין היא מביאה לסכנת חיים של ממש.
כשג'ק וסקראצ'י נפגשים בסופו של דבר סקראצ'י מאיים להרוג את ג'ק. ג'ק, שאינו חמוש כמובן, מציג בפניו את רעייתו החדשה וההצגה הזו עובדת כמטה קסם שמשנה באחת את התמונה:
"נשוי?" אמר סקראצ'י. נראה שהבחין עכשיו לראשונה באישה החלושה הרכונה לצדו של האיש.
"לא!" אמר. הוא היה כיצור שזכה להצצה אל עולם אחר. הוא פסע צעד לאחור, וידו האוחזת באקדח נשמטה לצדו. "זאת הגברת?" שאל.
"כן, זאת הגברת," ענה פוטר.
"זמן מה הייתה שתיקה.
"טוב," אמר וילסון לבסוף, "אז הכול מבוטל עכשיו."
"הכול מבוטל אם זה מה שאתה אומר, סקראצ'י. אתה יודע שלא אני עשיתי את הבלגן."
פוטר הרים את מזוודתו.
"טוב, אני פורק את הנשק, ג'ק," אמר וילסון. הוא הסתכל על הקרקע. "נשוי!" מימיו לא למד גינוני אבירות, אבל במצב החדש הזה לא היה אלא ילד מהערבות הקדומות. הוא הרים את האקדח שהיה מוטל מימינו, תחב את שני כלי הנשק לנרתיקיהם, ופנה לדרכו." (שם, עמ' 69 – 70)
ג'ק פוטר ורעייתו אינם מהווים זוג מיוחד, בולט או יוצא דופן אך בכל זאת נדמה כי היחד שלהם מוציא מהם דבר שמהלך קסם על האנשים סביבם, כאלה שבאים מתחילה בכוונות זדון להקניט, להתגרות ולהילחם אך מסיימים בהכנעה מרוסנת, אולי אפילו רוחשת כבוד מבלי להכביר במילים.
להשתוללותו של סקראצ'י היה גם היבט חיובי מפתיע: ג'ק, שהתקשה להתמודד עם המציאות שחתונתו החפוזה נעשתה שלא בידיעת אנשי עירו, עניין שהעיב על חזרתו הקרבה הביתה, "נאלץ" לחזור שוב ושוב, ולאשרר כיוון שכך, את עובדת נישואיו בפני השתוללותו הבריונית של סקראצ'י. ההדגשה הזו, והנסיבות שבהן נאמרה, הפכה את החשיפה, שכה התיירא מפניה, לקלה וטבעית הרבה יותר.
הסיפור האחרון מאת קונן־דויל (הרכבת האבודה) הוא יותר תעלומה בלשית מחוכמת ופחות אהבה, בלבול ויחסי אנוש. אולי אין זה מן הראוי שלא אתייחס אליו אך עלי להודות שמבחינתי הוא היה די מסובך להבנה. הנסיעה ברכבת הייתה בו אמצעי נקודתי מאוד ולא איזו "הצעה לפתרון", כפי שאכן הייתה בסיפור הראשון והשלישי. הסיפור אמנם פותר בסופו של דבר בעיות שהתעוררו עקב רכבת שאבדה באופן מסתורי, אבל ההתרחשות העלילתית מתאימה יותר לתחקור מקצועי של פעילות חשאית ופחות לנסיעה הרפתקנית שמביאה את האדם מנקודה לנקודה.
נסיעה למקום אחר נשמעת תמיד, על הנייר, כמו הזמנה גדולה להרפתקה. "שם" הכול נראה בהכרח זוהר יותר, כי החיים "שם" אינם בהכרח כמו החיים "פה". אלא שאנשים שנוסעים למקומות אחרים לוקחים, לצד מזוודה עם בגדים ודרכון, בעיקר את עצמם.
את האופי והאישיות הם לא דואגים להחליף עם כל ארוחה או מזג אוויר.
הנסיעה ברכבת, וזה ההיבט היפה באסופת הסיפורים הקצרה־קצרצרה הזו, לא מבטיחה גדולות ונצורות על דברים שנמצאים "שם" אלא מסדרת את מה שנמצא "כאן", בדרך עדינה ואנושית.
הקריאה בספרון הייתה כמו יציאה לנסיעת רכבת מעגלית, שבסופה אמנם נגלה שנשארנו באותו המקום שבו היינו כשהתחלנו, אבל עדיין משהו קטן בזווית הפה ובחיוך השתנה והפך להיות קליל יותר, חופשי, כמו אחרי חזרה מטיול קטן על מסילה קטנה עם קטר קטן שמראה את הדרך.
כל טוב,
גתית
