באחד ממאמרי "האגדות" שפרסמתי, זכיתי לתגובה סוערת מאת מרית בן ישראל. המענה השוצף־קוצף היה אמור לצאת חוצץ כנגד הטענות והמסקנות שעלו באותו מאמר, אלא שהוא לא עשה את זה, או לא עשה את זה בדיוק; מרית בן ישראל כעסה עלי, באופן אישי. היא כעסה משום פירשתי את האגדות המובאות באופן שונה לחלוטין מהאופן שבו היא פירשה אותן – ללא רשות ובאופן שגוי ומוטעה לגמרי, בעיניה כמובן.
אין לי כל בעיה עם פרשנותה השונה של מרית בן ישראל; כל אחד זכאי לחירות פרשנית כל עוד הוא מבסס את טענותיו באופן מוצק ומוכח.
אלא שמרית בן ישראל לא טענה כנגדי שום טענה הפוכה. נראה שהיא שכחה לרגע את עיקרון חופש הדיבור הזה, ולקחה בעלות על האגדות, אותן היא הגדירה כ"מפעל חייה", וכעסה, כעסה מאוד, כשמישהו אחר (אני) עשה איתן משהו שהיא לא מסכימה איתו כלל ועיקר.
למען הסר ספק, אני עומדת מאחורי הדברים שטענתי, ובכל זאת "ההסתערות" הקצרה הזו מאוד נשאה חן בעיני: כשמישהו מרגיש רגשות עזים כל־כך כלפי משהו, עד שהוא מנכס אותו לעצמו, אי־אפשר שלא להתרשם.
אישית, אני גם מאוד מבינה אותה.
מהסיבה הזו, כשראיתי בספרייה את ספרה של מרית בן ישראל, אסור לשבת על צמות, השאלתי אותו מיד ובנחישות. רציתי להתוודע למפעל החיים העוצמתי הזה, למרות שהספר האמור פורסם ב־1996, מרחק שנות אור מימינו אנו. אבל איך אני תמיד אומרת?
לספר טוב אין תאריך תפוגה.
יש למרית בן ישראל יומן רשת, מה שמאפשר לה לכתוב בו גם על הספר שלה – והיא אכן עשתה את זה ולאחר מכן גם הביאה את כל הביקורות על אודותיו, שהיו פשוט מצוינות. מה שהיה מצוין במיוחד לגביהן הייתה העובדה שהן השלימו האחת את השנייה באופן מלא; אף ביקורת לא חזרה על דבריה של הביקורת הקודמת או על הרעיון שהופיע בביקורת העוקבת (למעט ציטוט שהופיע בשני מקומות) וכולן האירו פן אחר ברבדים האגדתיים של הסיפור האגדתי הזה.
אסור לשבת על צמות הוא לא ספר "נעים", אבל העובדה הזו לא מנעה ממני לגמוע אותו.
אולי זה המימד האגדי, המהדהד ומתכתב עם כל־כך הרבה אגדות, שיוצר כאן משהו מסקרן.
ואולי זה הסיפור, שמסופר היטב ובצורה קולחת, למרות כל המהמורות, שבעצם לא מרגישות כמו מהמורות – או לא כמו מהמורות חדות מדי, שמעכבות את הנסיעה.
אין לי חיבה כלפי הדמויות המעוותות המופיעות בו, להוציא את אלה שהחיבה אליהן היא כמעט הכרחית – כמו הסבתא יקרנדה, למשל, שהיא פשוט אישה של טוב־לב צרוף, כזו שמקבלת את החיים כפי שהם ומשלימה בנינוחות עם כל דבר, ללא שום מחיצות. האישיות שלה כל־כך גדולה, כל־כך סוחפת, כל־כך שובה, עד שהיא מכפה על הכול, כי בעצם היא מאזנת את הכול. ההגנה שהיא מספקת מאפשרת התמודדות עם כל מה שהינו בלתי אפשרי. היא כמו הפיה הטובה והקוסמת הגדולה והאמא המגוננת והקשישה למודת הניסיון והצעירה הנחשקת – בעת ובעונה אחת. ואולי זה הפלא הגדול מכולם – שזה עובד, ועוד בצורה משכנעת כל־כך.
ייתכן שאני לא אמורה לקרוא לדמויות המעוותות דמויות מעוותות. אני זוכרת שקרטיס סיטפלד התלוננה שהיא מרגישה נורא כשכולם תוקפים את הגיבורה שלה, לי, על מעשיה ושגיאותיה ושיגיונותיה. "היא אמנם לא מושלמת, אבל היא שלי" הודתה בוידוי נוגע ללב.
עם זאת, ובאופן מוזר, אני לא חושבת שיש משהו רע בלומר על הדמויות המעוותות באסור לשבת על צמות שהן מעוותות; הן חריגות, הן מכוערות, הן משוגעות לחלוטין – נראה שהמספרת מחפשת כל דרך להפגין את העדר היופי שבהן – אבל זה לא הופך אותן לפחות ראויות.
לא תמיד שפיות הוא הסרגל שדרכו אנחנו מודדים דברים.
יש גם ערכי שיפוט אחרים.
במקרה של אסור לשבת על צמות, כמו במראת קסמים בקרקס או לונה פארק, "שפיות" עשויה בהחלט לרדד את השיח. לא זה מה שאנחנו רוצים לקרוא כשאנחנו קוראים ספר כזה או נחשפים לחוויה כזו, אז בשביל מה בכלל לנסות?
שהרי כל העניין של "הצמות" הוא הרבה יותר מצמות. זה ברור, גם מההקשרים העמוקים לסיפור פעמונית וגם מהעדויות האישיות של מרית בן ישראל עצמה.
ואחרי שקראתי וקראתי פתאום זה הכה בי: כל השיח נסוב סביב צמות. גם מרית בן ישראל וגם התגובות – כולן מדברות רק על זה: איך היו לגיבורה צמות (ומכאן נגזר כינויה "צמות"), איך לסבתא של הסבתא היו צמות, איך הן מרגישות ביחס לצמות, איך הצמות הן ביטוי מכונן חשוב אבל גם כבד ומעיק אצל כל הנשים שהן הכירו בתקופה כזו או אחרת בחייהן.
צמות, צמות, צמות.
הכול טוב ויפה, אבל תגידו – מה עם השיער?
הלוא ממה קלועה צמה?
וכיוון שכך, מה היא באמת אמורה לייצג?
השיער אמור להיות הדבר היפה היחיד באישה המשוגעת והכה לא יפה הזו, המכונה "הצמות".
אבל דווקא את השיער שלה אף אחד לא רואה.
כי הוא קלוע ומוסתר בצמות.
כל הזמן.
וזה הפליא אותי.
מאוד הפליא אותי.
מומחית לאגדות כמו מרית בן ישראל וודאי מכירה את האגדה על רועת האווזים ועל כוחו של השיער – כוח קסום ממש – דווקא כשהשיער פזור.
בפעמונית, השיער הארוך מתפקד כסולם: גשר בין עולם לעולם, אמצעי המשמש את המכשפה ואת אביר החלומות כאחד – דרך להגיע אל הנסיכה הכלואה במגדל, כלי המבטא את שבי האהבה אבל גם את עוצמות היופי שאינן יכולות למגבלות הקנאות המצמצמת.
מרית בן ישראל לקחה את האגדה הזו ועשתה איתה משהו אחר, משהו שמעורבב בהרבה זיכרונות ילדות ואגדות אחרות.
אבל איפה "האמת"?
איפה השיער?
הצמה – זה מה שחשוב?
האופן שבו אנחנו כולאים, מסרסים, שומרים, אוספים, מרימים, מהדקים, מסתירים וקולעים את מה שאמור להיות יופי עשיר כל־כך, מופלא כל־כך, זוהר כל־כך?
בשעה שאני כותבת, אני חושבת על שתי נשים בעלות שיער משגע, שהוא־הוא עיקר הופעתן המסחררת.
מה היה קורה לו הן היו קולעות אותו לצמה?
היכן הייתה ליידי גודייבה (וכל התלויים בה) לו הייתה רוכבת על הסוס כשמראשה משתלשלת צמה עבותה?
אני לא יכולה להגיד שהאגדה הזו לא מתאימה לדמותה של "צמות", שהרי זה האופן שבו מרית בן ישראל בחרה ליישם אותה.
אני פשוט לא מבינה איך הצמה הפכה לעיקר, במקום העיקר האמיתי.
ואולי זו הנקודה בעצם.
בעולם שהספר יצר, עולם שבו בובה מתנפחת מביסה נשים אמיתיות, עולם שבו הגבר המפעיל אותה מתבייש בעצמו ומסיט את מבטו ממנה אבל לא יכול לרסן אותה או לעצור בעדה מלממש את הדחפים העמוקים ביותר שלו – הדחף לומר כל דבר, לעשות כל דבר, להתסיס כל דבר, שעה שבעולם האמיתי הכול נדרש להיות מסודר כל־כך, נימוסי כל־כך, ארוז ומוקפד כל־כך ב"צמה" משלו – אפילו בעולם אגדי שכזה אנשים עדיין נדרשים לרסן עצמם בתוך מקלעת משולבת כחלה כדי לשמור על הופעה מהוגנת.
גם בטירוף המוחלט נדרשת מידה לא־מבוטלת של איפוק אנושי.
אלא ש"צמות" לא מרסנת את עצמה בתוך הצמה.
להיפך.
הצמה היא השיגעון העוטף את אותה בתוכו, מעין היפוך לעגני לשמשון הגיבור: מישהו עם כוח כל־כך גדול, שלא עושה איתו שום דבר.
העובדה שאין יופי בשיגעון הזה רק גורמת סבל לכל הדמויות ולכל הסובבים.
סבל מיותר ומציאותי מאוד, ולכן גם כל־כך עצוב.
חברה שלי אמרה פעם שהיא אוהבת את הארי פוטר בגלל שג'י קיי רולינג יצרה בו עולם שלם, מאל"ף ועד ת"ו.
אני חושבת שזה בדיוק מה שמרית בן ישראל עשתה: היא בראה עולם שבו כל הדברים הבלתי אפשריים הופכים אפשריים, לא משנה כמה מופרכים ולא הגיוניים הם עשויים להיות.
אני לא יכולה להגיד שאהבתי את אסור לשבת על צמות וזה בסדר: לא כל דבר צריך לאהוב. יש דברים שאפשר וצריך להתמודד איתם גם במישורים אחרים, אפילו שהתמודדות הזו מולידה בעיקר סימני שאלה.
גם זה בסדר: מי אמר שתמיד חייבים להבין כל דבר?
לפעמים העיקר הוא דווקא החוויה עצמה, על המר והמתוק שבה, כמאמר השיר.
לסיפור טוב לא צריכים להיות רק סוג אחד של טעמים והסיפור הזה היה מרתק, על כל הטעמים שבו.
אם אני צריכה להגיד משהו סופי ומסכם, אומר שלדעתי, הרבה יותר מהכול, אסור לשבת על צמות הוא ספר אמיתי על זיכרונות. סיפור נטול זמן שבו העבר נראה תמיד מפואר יותר והזוי יותר ומופלא יותר ואפל יותר מכפי שהיה באמת, שהרי ילדים קולטים מציאות בצורה אגדתית – שלא כמו מבוגרים מפוכחים, הצובעים את העולם במתינות של ניסיון שכבר ראה הכול.
אין תשובות בסיפורים כאלה, משום שהאמת היא תמיד בעיני המתבונן.
כמו בסיפורי דגים: זה לא חשוב אם ככה זה קרה באמת.
ככה מספר הסיפור מאמין שזה קרה וזה מה שחשוב, כי מהככה הזה נולדים סיפורים.
וסיפורים הם הרי כל העניין.
במיוחד כשהם טובים.
כל טוב,
גתית
