לא מבטיחה שזה יהיה האחרון להיום, אבל מה אכפת לך בעצם?
זה לא כאילו שאת עונה לי או משהו…
לכאורה תשאלי, מה יש לכתוב על ספר שהפסקתי באמצע.
הו, טוב ששאלת.
מסתבר שהרבה, ואולי הרבה יותר ממה שהיה לי לכתוב עליו מלכתחילה.
אנג'ליקה של ארתור פיליפס.
זו הייתה אחת הפעמים האלה שבהן התחלתי לקרוא ועברתי לעיין בגב הכריכה, כדי להבין מה אני קוראת. לא הסתדר לי הכיוון פשוט. מה זה אמור להיות? מישהו מוכן לזרוק לי כיוון?
"אנג'ליקה הוא מותחן פסיכולוגי אפל המתרחש בשחר ימי הפסיכואנליזה ובצל פריחת הספיריטואליזם, ובוחן את הצמא האנושי לביטחון ולאהבה. הסיפור מסופר מכמה נקודות מבט, ובעקבות זאת הסיפור וגיבוריו נחשפים ומשתנים פעם אחר פעם."
בסדר. אז סיפור מתח אפל. אני אזרום עם זה. למה לא? יש כמה סרטי אימה טובים מאוד. הנה, עכשיו ראיתי את תיק 39. בסדר גמור בהחלט. אפילו מעורר מחשבה.
אז זרמתי והאמנתי ובטחתי בקו העלילה המנחה.
ואז הפרק הסתיים.
והתחיל פרק אחר ולי נעשה רע. אבל ממש רע.
ודפדפתי ככה, להמשך, בין הפרקים, כדי להבין איך זה מתפתח.
ואז תפסתי את העיקרון.
ראשומון.
הוא כתב את ראשומון מחדש.
כעיקרון ועל פניו זה תרגיל יפה. מובן שאין לי בעיה איתו – להיפך. זה נכון וחשוב מאוד אפילו, כי האופן השונה שבו כל אחד תופס את המצב הנתון יכול הרבה פעמים להוליד סכסוכים ועימותים שראייה מפוכחת ורחבה יותר הייתה יכולה למנוע. אם תרצי, לפעמים זו מהותו של טיפול פסיכולוגי או טיפול זוגי.
אבל כאן זה לא הסתדר לי.
מה זה לא הסתדר?
זה עשה לי רע.
כי זה לא רק ש"הסיפור מסופר מכמה נקודות מבט ובעקבות זאת הסיפור וגיבוריו נחשפים ומשתנים פעם אחר פעם". זה פשוט סיפור חדש כל פעם מחדש, שפוסל את הסיפור שקדם לו.
והסיפורים האלה לא מעמידים את נקודת המבט שלי בסימן שאלה – הם מעמידים את הרגשות שלי בסימן קריאה.
לא בגלל שרימו אותי.
בגלל שהדמויות מרמות את עצמן.
והרמייה הזו גורמת להן לזלזל האחת בשנייה ולנו לזלזל בהן.
כשלא הבנתי לאן הסיפור הזה הולך, היה לי מאוד קשה להתחבר אליו. ההסבר שמופיע בגב הכריכה הכין אותי למצב רוח מסוג מאוד מסוים, שאותו הייתי מוכנה לקבל ואיתו הייתי מוכנה להתמודד. שוב, זה לא בא לי טבעי, אבל הייתי מוכנה לנסות.
בטחתי בדמות הראשית ובאישה שניסתה לעזור לה. לא האמנתי במציאות שהספר גולל בפני אבל חשבתי שזו האמת שלו והלכתי עם זה.
ואז האמת האמיתית התגלתה: הרמייה וההונאה וההקצנה שהאישה "בעלת הכוחות" אולי לא התכוונה אליה, אבל מימשה אותה בפועל. חוסר האונים של כל האנשים מסביב, אל מול הגיבורה, קונסטנס, שהלכה ואיבדה את שפיות דעתה.
כן, שמתי לב שהיא איבדה את שפיות דעתה. זה די מובן. אבל הספר גרם לי לפקפק בעצמי ולסתור את עצמי ואז הכריח אותי לחזור מהפקפוק והסתירה האלה. אבל זה לא מה שהפריע לי.
הבעיה הייתה שהייתי כבר מעורבת. נטיתי לטובת הגיבורה וכאבתי את המצוקה שלה.
עכשיו, להתנתק מזה ולהקשיב למה שיש ל"פושעת" להגיד – נראה לי לא מתאים. דווקא בגלל שהיא חשפה את האמת. להתנתק מזה ולראות איך אנשים אחרים תפסו אותה, אחרי שאני שמעתי מקרוב עם אלו רגשות היא התמודדה בתוך עולמה המסויט – נראה לי לא הוגן. להתנתק מזה ולראות איך חוסר הבנה גורם כל כך הרבה נזק – זה פשוט עשה לי רע.
זוכרת שבבמרחק נגיעה ציטטתי לך מתוך סיפור של לאה גולדברג, לבטי אם? החלק שאותו לא ציטטתי מתאים באופן פלאי עד היסטרי ממש לאנג'ליקה – זה בדיוק האופן חסר הביטחון שבו חשה הגיבורה קונסטנס, ביחס לאנג'ליקה, בתה.
"המסך ירד, והתיאטרון נע, ואולם אילו היו שואלים אותה, מה עשו המשחקים על הבמה במשך כל המערכה הראשונה, לא הייתה יודעת לענות דבר. רק הייתה מחטטת, שבה ומחטטת… בהחלטה לשנות איזה דבר חשוב.
היא הפנתה את ראשה והביטה אל בעלה. הוא עמד ודיבר עם איזו גברת, והיא ראתה רק את גבו, את שערותיו השחורות, ששיבה נזרקה בהן פה ושם, את אוזנו ואת קצה לחיו. ולפי האוזן וקצה הלחי היא הרגישה שהוא מחייך. "על מה הוא שמח? – חשבה היא, ואיזו איבה מוזרה מילאה את לבה – על מה הוא עלֵז? – והרי הוא אשם בכול. הוא מעולם לא התעניין באותו העולם שניתן לנו. הן גם את דעתי השתדל להסיח מן הבת, באותן השנים, כאשר הייתי נחוצה לו. ועכשיו…" היא התבוננה בגברת היפה והצעירה, שדיברה עם בעלה, ועל גבו, שהתכופף קצת באותה שעה, על אוזנו ועל קצה לחיו, וידעה בבירור, שהוא מחייך מתוך שביעות רצון.
"אני שונאת אותו! – הרהרה – רק הודות לו כיליתי את ימי בבתי החייטות ועל יד הראי, ולא היה לי פנאי לשים לב לדברים חשובים ביותר. ואולם למה אני יושבת כאן? הרי עלי ללכת הביתה!
כל הלילה אחשוב, ומחר, מחר כבר אדע מה לעשות".
היא קמה ממקומה וניגשה אל בעלה:
"סלח לי לרגע אחד, המחזה משעמם ואני מרגישה את עצמי לא טוב, אני רוצה ללכת הביתה".
"אבל" – והעיף בה מבט מוזר, נפחד קצת.
"אתה תוכל להישאר כאן" – הרגיעה היא אותו בחיוך קל – "אני אלך לבדי".
"אם את מרגישה את עצמך לא טוב… כן. אבל אל נא תלכי רגלית."
"טוב, להתראות".
באיזה רגש חם וטוב, כגיבורה ההולכת לעשות את חובתה, חתרה נגד זרם האנשים, שנכנסו אל תוך האולם לראות את המערכה השנייה.
כאשר לבשה את בגדיה נתעכבה רגע על יד הראי. משם הציצה אליה דמות אישה, שאינה מכוערת, אך אינה צעירה כבר. כמה בולטים היו הערב הקמטים הקטנים שעל ידי העיניים והפה! ואולם עתה לא היה כל כך ערך לדבר." (לאה גולדברג, "לבטי אם", כל הסיפורים, ספרית פועלים, בני ברק, 2009, עמ' 18)
זו בדיוק אותה תחושה מייסרת שקונסטנס עוטה על עצמה, השנאה שהיא חשה כלפי בעלה שביטל אותה ואת בתה, הבעל שעכשיו צריך להתגונן מפניו, לבנות חיים נבדלים ולהסתתר מפי עיניו הרעות, שרוצות להפריד בין אם לבתה. היא מתחילה לתעב את בעלה משום שהוא הפך אותה למה שהיא – לאישה המנותקת מילדתה. ייתכן שזה המניע לשבר הפסיכולוגי שנפער בה: קונסטנס מתחילה להטיל ספק בעצמה בתור אדם משום שהיא מטילה ספק בעצמה בתור אם. מישהי שהתעלמה מבתה עד שלקתה בשיגעון – או שלקתה בשיגעון והיא מייסרת את עצמה על שהתעלמה מבתה.
כן, המשכתי לעלעל גם בפרקים הנוספים. לא רציתי להישאר בסימן שאלה. אני יודעת איך הם מסתיימים ומה קורה שם ומה כל פרק מנסה להגיד ומאיזו נקודת מבט. אבל לקרוא את זה כרצף כבר היה מטריד מדי.
אם מישהו, כמו החברה שלי, היה אומר לי קודם על שבועת רחל למשל – תראי, בסוגה שלו זה ספר טוב בהחלט והוא לא מתיימר להיות משהו אחר וככזה יש לו ערך, אני לא חושבת שהייתה לי את הבעיה "הגדולה" לקרוא אותו, כפי שהייתה לי עד שהחברה שלי החליטה בשבילי (ותודה לה).
אבל כאן ארתור פיליפס אומר משהו אחד והולך לכיוון אחר נגד הדמויות שלו עצמו וזה כבר שם אותי לא פה ולא שם.
את מבינה?
הפרק הראשון היה מותחן פסיכולוגי.
ואז הוא הפסיק.
והפך למטרד פסיכולוגי.
מעניין. הרבה זמן רציתי להתייחס לקישור שאני מתעדת להביא בפניך עכשיו ולא ידעתי באילו נסיבות אעשה את זה בסופו של דבר.
מעניין שזה קורה דווקא עכשיו.
וודאי גם את שמעת, כמו כולם, על נאום הבכורה של ח"כ ד"ר רות קלדרון.
אני צפיתי בו, כפי שאני נוהגת, אחרי שוך הסערה, כדי באמת להתרשם ולא להיסחף עם העדר. למקרה שלא צפית, להלן הקישור:
אני מודה שציפיתי שזה יהיה אחר ממה שנתקלתי בו. שמעתי שח"כ ד"ר רות קלדרון מספרת שיש אנשים שממש בכו. אבל גם אם צפית בו (ובעיקר אם לא) אני רוצה שתשימי לב למשהו אחר, מעבר לנאום שלה. אני רוצה שתסתכלי על הפנים של הקהל.
אני מניחה שהנאום הזה ערוך בזמן אמת – כלומר, המעברים בין הנואמת למאזינים מתרחשים באותו הזמן, ולא נערכים אחר כך.
שימי לב לפנים של האנשים שמקשיבים לה.
אני לא אדבר על מי שלא מקשיב, אלא דווקא על מי שכן: סתיו שפיר. לא ח"כ סתיו שפיר. סתיו שפיר. בחורה בת עשרים ושבע. ד"ר עליזה לביא למשל מסתכלת עליה בדרך אחרת לגמרי. היא מקשיבה מנקודת מבט מלומדת, מתעניינת. סתיו שפיר מקשיבה לסיפור שרות קלדרון מספרת. תסתכלי איך היא משעינה את הראש על היד, תסתכלי על הפנים שלה. היא קשובה, היא מרותקת. גם חברי הכנסת החרדים מקשיבים בקשב רב.
חשבתי על הנקודה הזו הרבה אחרי הנאום. מה גרם דווקא לאנשים האלה להתחבר, בשונה מכל האנשים האחרים. ואז הסתכלתי על האנשים האחרים. הדבר הראשון והבולט הוא שהם היו עסוקים בדברים "חשובים יותר" מסיפורים. הדבר השני והבולט לא פחות הוא שהם חשבו בזלזול שה"סיפור" הזה הוא לא משהו שצריך להקשיב לו. תסתכלי על הפנים שלהם. על העיניים. יש שם בוז. לא לח"כ ד"ר רות קלדרון. לרעיון של הסיפור שהיא מספרת. מה, הם חושבים, אנחנו ילדים בגן?
נכון, להקשיב לנאומים על גבי נאומים זה מייגע. אז מה? זה חלק מהעבודה שלכם. העבודה של אנשים אחרים יכולה לייגע לא פחות.
אבל עצם הרעיון הזה, של "אני עוסק בדברים חשובים יותר, מה את מבלבלת לי את המוח עם משחקי הילדים האלה עכשיו", הוא כל כך מתנשא, כל כך מנותק וכל כך לא נכון כי הוא מעיד על דבר אחד, מהותי וחשוב: על חוסר הרצון להקשיב.
ואם אתה לא מקשיב, אז איך תוכל להיות נציג ציבור?
אבל אנחנו לא מדברות כרגע על נציגי ציבור.
אנחנו מדברות על הסיפורים ועל האנשים שרוצים להקשיב להם.
במובן הזה אני יורה לעצמי ברגל – עושה בדיוק את מה שכרגע ביקרתי: מסרבת להקשיב לסיפור.
אבל הבעיה היא שארתור פיליפס הפסיק לספר לי סיפור. הוא רצה לעשות לי תרגיל מחשבתי.
כשאני קוראת, שזו פעולה שכלתנית כמובן אבל גם רגשית מאוד, אני לא רוצה להרגיש שאני נמצאת באמצע משוואה מתמטית. גם אם אני נמצאת בתוכה, אני לא אמורה להבחין בזה. אני צריכה להרגיש כאילו שאני נמצאת בתוך הדבר האמיתי. אני צריכה להיסחף, להתרגש ואז לנסות ולהבין. כמו בסרט, כמו בציור, כמו בכל דבר.
כאן נוצר אצלי ניתוק בין הראש לבין הרגש. הראש היה סקרן להבין את התרגיל ובסופו של דבר בא על סיפוקו אבל הרגש – בשבילו זה כבר הפסיק להתאים.
זה לא שאני מאוכזבת וזה לא שאני חושבת שזה גרוע ונכון שהמבקרים היללו את הספר ואחד מהם הכתיר אותו כסופר הטוב ביותר באמריקה.
אבל לי פשוט לא היה רצון להמשיך.
לא חוסר עניין.
לא שעמום.
לא בלבול.
פשוט טעם רע בפה.
הבנתי את העיקרון והרגש נגמר.
להמשיך כבר היה מיאוס.
ככה אני עוד יכולה ללמד זכות על הסופר ועל הספר ועל הכוונות הטובות שלו.
בחור נחמד בסך הכול (ואני לא מתכוונת לזה בתור עלבון).
וכן, באופן פשוט מפליא ובלתי נתפס, התחילו להסריט סרט גם על הספר הזה.
בינתיים זה כנראה בשלב הדיבורים אבל נראה מה יילד יום.
בכל אופן, אני לא אומרת כלום, ממש כלום, אבל אם את לא מבינה שאחרי שלושה דוא"לים צפופים כל כך את צריכה להפנים את המסר ולענות בחזרה – לא יהיה מנוס.
אני אאלץ להתקשר.
לילה טוב,
גתית
