הסקירה הזו התחילה באופן שונה לחלוטין. היא הייתה אמורה להתמקד בנושא אחר באמצעים אחרים לגמרי – מה שאמנם קרה, עד שבינתיים שני דברים, שאירעו באופן בלתי תלותי זה בזה, הובילו אותי לכאן.
על הדבר הראשון אספר לך בהמשך.
עם הדבר השני נמשיך כבר עכשיו:
לאחרונה שמעתי על בחורה בשם תהילה סממה, עיוורת מלידה, שיחד עם שני אחיה, ניסן ואורן, יצרה מופע קטן ומרגש בו היא מספרת את סיפור חייה כדי להעביר מסר מחזק ומעצים.
בין יתר הדברים נודע לי שתהילה כתבה עבודה גמר על דמות העיוור בספרות.
לשמחתי, התאפשר לי לקרוא אותה.
מה שהיה מעניין במיוחד בעבודה הגמר הזו לא הייתה רק העובדה שהיא נכתבה על ידי בחורה עיוורת – עובדה מעניינת מאוד כשלעצמה – אלא האופן שבו היא הציגה את החסרונות והמעלות שבעיוורון, כאילו יש אפשרות למצוא יתרון במגבלה קשה כל־כך.
צורת ההסתכלות הזו מפנה את המבט לכיוון שונה – כמעט רצוי עבור אנשים מסוימים (דמויות בדיוניות, יש מיד להבהיר) – ולפיכך גם את תשומת הלב. זו אינה רק הסתכלות על התמודדות העיוור בחברה אלא בראש ובראשונה על התמודדותו עם ערכיו ותפיסותיו: מה מייצג העיוורון עבורו? מה הוא מאפשר וכיצד הוא מועיל לו בחייו, אפילו עד לרמה של בחירה מודעת המוותרת על יכולת הראייה לטובת מטרה נעלה יותר.
בין היתר מתייחסת העבודה לארץ העיוורים של הרברט ג'ורג' וולס, סיפור שבו "קיים היפוך למציאות הרגילה: העיוורון הוא המצב התקין של אנשי הארץ, ואילו האדם הרואה שנקלע [לשם] נראה כיוצא דופן בעיניהם. […] יכולת ההתמודדות שלהם עם בעיות ביום־יום טובה יותר מזו של היחיד הרואה, גיבור הסיפור נונאז. לכן, בשונה מבדרך כלל, דווקא העיוורים הם אלה שעוזרים לנונאז […] להסתגל אל המקום. אך למרות זאת, המגבלה החשובה של אותם עיוורים היא הניוון הרוחני. מחסור בהתפתחות שקיימת בעולם המודרני כתוצאה מן הניתוק ומן הסגירות. החיים במשך מאות שנים ללא כל קשר לעולם החיצוני גרמו להם לפתח הסברים על סביבתם שאינם נכונים […] ולבנות לעצמם עולם פנימי עם מעט תוכן והרבה אמונות תפלות. נונאז, גיבור הסיפור, מתחבר אל העיוורים ורוצה לקבל את שלטונם, ולהפוך לעיוור. אולם לקראת סוף הסיפור הוא משנה את דעתו במפתיע. שינוי זה מבטא את יחסו של המספר לעולם המתואר בסיפור. המספר רואה את הוויתור על הראייה כהחמצת המראות בעולם, לא רק הפיזיים, וכפחד מהניוון הרוחני שיכול להיווצר." (תהילה סממה, דמות העיוור בספרות, עבודת גמר – מדרשת אמית קמ"ה, ירוחם, תשע"ה, 2015, עמ' 15)
העובדה שאדם "עיוור" לסביבתו, גם כשהוא רואה לחלוטין, מתגלמת באופן ברור גם באמנות הראייה של קאמי מגאוורן, ספר המגדיר עיוורון לא רק כהיעדר יכולת לראות אלא, בעיקר, כחוסר ידיעה להיכן להסתכל ובמה למקד את המבט.
אמנות הראייה מדבר על האופן שבו אנשים נכשלים שוב ושוב, רק משום שהם מתחבאים מאחורי מחיצה מסמאת, המסתירה אותם בראש ובראשונה מעצמם.
זהו סיפורן של שתי אחיות – רוזי וג'מה. רוזי היא שחקנית קולנוע. ג'מה, אחותה הצעירה, היא צלמת מוכשרת.
הגדרת מצבן התעסוקתי נחשבת כפסגת ההצלחה בעולם המודרני, זה שבמרכזו עומדים יחסי הציבור, הפרסום וההופעה החיצונית, אבל לאמתו של דבר – דבר לא רחוק יותר מהאמת; רוזי היא שחקנית מתעוורת ואילו ג'מה מתקשה להבין את המציאות כשהיא אינה נשקפת מבעד לעדשה מצומצמת או תשליל בחדר חושך אפל.
כל אחת מהן התפתחה למשהו הרבה פחות זוהר מכפי שניתן היה לצפות ועל אף שהסיפור אכן מעניק להן תהילה מסוימת, היא לא באמת חשובה ולא באמת זוהרת ובעיקר לא באמת אורכת זמן או נושאת במשקל של חשיבות.
שתי האחיות נעות במסלול של עיוורון פנימי וחיצוני – ביחס לעולם שמקיף אותן מצד אחד ומתגעש עליהן מן הצד האחר.
הסיפור שהן מספרות לסירוגין – פעם מנקודת המבט של ג'מה, הצלמת שתמיד הסתכלה על העולם מבחוץ, ופעם בהסתכלות של מספר יודע־כל על רוזי, השחקנית שרצתה להרגיש ולבטא את העולם מבפנים – הוא לא רק סיפור על העדר הבנה אנושית בסיסית או חוסר יכולת לזהות את האדם שנמצא מולך. זהו תיעוד של חיים שלמים העוברים כגישוש באפלה, בחיפוש אחר רמז או שביל או נצנוץ של נר מהבהב שיאיר ויסביר את הדרך.
יחסים בין אחים הם נושא מורכב. אח גדול / אחות גדולה נתפסים לעתים כמושא לחיקוי, דמות נערצת שכדאי וצריך להידמות אליה. מנגד, דווקא תפיסה מאדירה שכזו יכולה פעמים רבות להכביד ולהכשיל, יוצרת תחושה חונקת של השוואה נצחית ותחרותיות גלויה או סמויה.
זו הסיבה מדוע רוזי מצטיירת לעתים כמישהי נפלאה ונהדרת בעיניה הרגישות של ג'מה, אישה יפה ומוכשרת שאינה ערה למידת הכישרון והחן הטמונים בה ועשויה לחשוף את עצמה לסכנות של לעג מצד אחרים, ופעמים אחרות כמישהי מוזרה ובלתי מובנית, אנוכית ואכזרית.
ג'מה אמורה להכיר את רוזי טוב יותר מכולם, אבל בתחושתה האישית, דווקא לאור המחויבות הרבה המוטלת עליה, היא מרגישה כמו האדם הרחוק ממנה ביותר.
ג'מה צודקת: רוזי אכן חידתית, לא רק בעיני אחרים. גם היא עצמה אינה מסוגלת להבין את הערבוביה הרגשית הסוערת המניעה אותה, וגם כשהיא מבינה קשה לה לעשות את הדבר הנכון ולפעול על פי רצונה שלה.
וישנו גם הסוד, סוד כבר ומשמעותי המנהל את חייה וגורם לה להסתתר ולהעמיד פנים בעיקר מחוץ לעולם הבמה: רוזי מתעוורת. שנים שהיא כבר לא רואה או רואה לסירוגין. העיוורון שלה סמלי בדיוק כמו חדר החושך שג'מה מסתגרת בו לצורך פיתוח צילומיה: שתי נשים שלא מצליחות לראות את עצמן ומוצאות את עצמן מבודדות לעצמן, בפינה אפלה וקודרת של עולם מבולבל ובלתי מובן.
אך אמנות הראייה אינו עוסק רק בצדדים הקודרים של יחסי אחיות. כשמו כן הוא: באמצעות האמנות הוא מרפא את הראייה – לא את זו המוחשית, הממשית אלא האישית, הפרטית. ראיית האדם את עצמו.
ג'מה, שתמיד מספרת את הסיפור בגוף ראשון, לעומת רוזי, שסיפורה מתואר תמיד בגוף שלישי, משתמשת באמנותה כדי לתעד אנשים אחרים, מבקשת להתבונן בהם כדי להבין משהו על עצמה – דרכם. היא לא מבינה שהיא עושה זאת, כמובן, אבל זו הדרך שמאפשרת לה – ולנו – להבין שאמנות היא בעצם מסעו של האדם אל עצמו ומשם אל העולם. לא להיפך.
הנתק ששרר בינה לבין רוזי, אחותה הגדולה והבלתי מובנית, העיב על ג'מה גם בחיים שמעבר למסגרת המשפחתית, בדיוק כפי שהעיב על רוזי עצמה. אילו היו שתיהן יכולות להרים את המסך ולראות בבהירות מה שהן חשות באמת זו כלפי זו וכלפי עצמן, העמימות והמועקה והסבל היו מתמוססים באחת. אבל ג'מה ורוזי לא יכולות לעשות את המעשה הפשוט הזה. עם עיניים פקוחות, כך נראה, הן לא מסוגלות להסתדר – נתקלות בקירות, כמו עטלף שנלכד לרגע בהבזק אור פתאומי.
באופן מוזר, דווקא עיוורונה הפיזי של רוזי "שמתממש" לבסוף, לאחר שנים של נסיגה איטית והסתרה מכוונת, משחרר את שתיהן מהסחרור הסומא והמדכא כל־כך. ככל שניסתה רוזי להעלים את העובדה שהיא הולכת ומתעוורת, כך נראתה חידתית יותר ויותר לאחותה שהשקיפה עליה מהצד. אך כשהיא מפסיקה להיאבק ולהסתיר ומניחה לעצמה להיחשף ולהיראות, גם המאבק מסתיים. לא בתרועות נצחון, לא בפיוס חוצה גבולות, אבל עם עלייה על דרך ברורה יותר, נגישה ומוארת מקודמותיה. לראשונה ולבסוף, דרך אפשרית.
רוזי, על אף שהיא סובלת ומבכה את תהליך התעוורותה, מגלה בו היבט חדש ומיוחד: שלווה. אולי לראשונה בחייה היא מתחילה להרגיש את מה שנמצא סביבה ובתוך עצמה פנימה. בלי צביעות, בלי שקרים, בלי הסוואות.
בתוך העיוורון – מתגלה הראייה.
"בספר במדבר כתוב "ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם…" (במדבר טו, לט). הפסוק מלמד אותנו שהעיניים עלולות להוביל את בני האדם למקומות לא טובים ולא נכונים. ייחודו של האדם העיוור [הוא בכך שראייתו] פנימית [ועיניו] לא גורמות לו לסטות מהדרך. […] פרוש המילה עיוור בארמית הוא סומא. "אין הברכה שרויה אלא בדבר הסמוי מן העין". לדעתי, דווקא בשל חוסר הראיה הפיזי, האדם העיוור יכול לראות פנימה – אל נפש האדם, לשים לב לדברים קטנים שאנשים רואים לא תמיד שמים לב אליהם. כזה היה הנביא טירסיאס בעל ראיה פנימית, רואה אל נפש האדם." (תהילה סממה, דמות העיוור בספרות, עבודת גמר – מדרשת אמית קמ"ה, ירוחם, תשע"ה, 2015, עמ' 31)
אמנות הראייה הוא לא רק סיפור על האופן שבו אנשים תופסים אנשים אחרים באופן שגוי.
אמנות הראייה הוא סיפור על השגיאה שבעיוורון הפנימי, ועל ההיחלצות הפנימית ממנו.
"לא תועיל העין הפקוחה כאשר הלב עיוור" (יהודי ספרד)
כל טוב,
גתית
