יש סדרה שאני צופה בה בגלל שחקנית שאני אוהבת: היא (השחקנית, אבל גם הסדרה) שנונה ומשעשעת ומכניסה חיות תוססת־מפולפלת לתפקיד שאחרת יכול היה להיות כבד ומדכדך. מעולם לא עקבתי אחריה (השחקנית, אבל גם הסדרה) ברשתות החברתיות עד לאחרונה, אז נחשפתי למעין מסע צלב שאותה שחקנית מנהלת כנגד גורם שהינו, ככל הנראה וללא ספק, שפל ובזוי ונלעג ועלוב מאוד בעיניה.
הביקורת שלה הייתה שיטתית אבל לא רצינית: מטח של עקיצות מטופשות בגובה המותן – נמוך ומאוד לא ראוי עבור מישהי שמזדהה כלוחמת אדוקה בשם מטרה חשובה ומשמעותית.
כמובן שהכול חלק מתרבות השיח העכשווית: מאמר קצר של 140 תווים, ציוץ ממזרי או רשומה (כמו) מחוכמת, אלא שכשמדובר במטרות חשובות באמת, הביצוע הילדותי שמנגיש אותן הוא גם זה שגורם להן ללכת לאיבוד.
יש נשים שלא יכולות להשמיע את קולן על אף ולמרות שקולן הרבה יותר חשוב והרבה יותר משמעותי מגיבוב ניסוחים שנונים.
אחת מהנשים האלה היא סמיה, גיבורת ספרו הלא־בדיוני של ג'וזפה קטוצ'לה – אל תאמרי לי שאת פוחדת.
הכתיבה של קטוצ'לה חסכנית, תמציתית, "עיתונאית" כפי שהגדירה זאת היטב אשה ששוחחתי איתה על הספר. אין בה פיוטיות או אורך רוח של יצירה ספרותית סוחפת, על אף שמשפטים טובים וחזקים נשזרים פה ושם ומהדהדים כדרכן של תובנות שראוי לעצור ולשים אליהן לב. כספר, אל תאמרי לי שאת פוחדת אינו מוצר טוב, אבל כסיפור, בעיקר בחלקו השני, הוא עוצר נשימה. לא במובן המסחרר, המרתק, הכובש והסוחף ש"עוצר נשימה" אמור להביע אלא במישור האפל, המרסק, הנורא והאיום של משהו שלופת את הגרון ומכביד על הלב וחוסם את היכולת לשאוף ולנשוף, לשאוף ולנשוף, כאילו שום דבר לא קרה.
סמיה היא ילדה שגדלה בעולם שבו אפילו העוני לא מצליח לדכא את תאוות הריצה שמפעמת בה. ילדה רגילה, עליזה ונמרצת שאוהבת את מולדתה ואת עירה ואת ביתה על אף כל מה שאין בהם.
החיסרון והדחק מורגשים ומציקים מאוד אבל הם לא פוגמים בתחושת האושר של סמיה, חברה הטוב עַלִי או משפחותיהם הקרובות, הקשורות בקשרי ידידות אסורים במדינה שסועת קרבות ורווית דם כמו סומליה. אלא שמה שלא עשה העוני ולא עשתה הדלות עשתה המלחמה ועשו האיסלאמיסטים הקיצוניים, האלימים, הקנאים. בעולם שאין בו דבר השתייכותם הדתית מעניקה להם אוכל, בגדים ואפשרויות שאחרים לא יכולים אפילו לדמיין, אבל המחיר שהיא גובה הוא מחיר חייהם ונפשם של אלה שאינם מצייתים ואינם מקבלים על עצמם את חוקי השריעה.
מול עולם כזה סמיה – הנחושה, האמיצה, הלוחמת – אינה יכולה להתמודד.
כשהיא בוחרת לעזוב, להימלט כמו אחותה אל אפשרות אחרת, הספר מקבל תפנית שונה לחלוטין: לא סיפור קטן על תקווה גדולה, התמדה ומאבק כנגד כל הסיכויים, הסוג שממנו נרקמות השראות, אלא אסון שמתהווה מרגע לרגע, מסתבך כמו כדור שלג הרסני, קטלני, נטול מוצא.
אחת האמונות החזקות שלי היא שספרות יכולה וצריכה ללוות את החיים; מעבר לחוויה האישית ולרושם שמילים יכולות לחרוט בנשמה, ספרות יכולה לרומם את הנפש ולהניע אותה לפעול ממקום אחר, גבוה ומודע ועמוק.
אל תאמרי לי שאת פוחדת הוא ספר שמפריך לחלוטין את האמונה הזו. מי שאמור לקרוא אותו כדי להבין את העוולות החמורות שהוא מעולל ואולי להשתנות ולשנות כתוצאה מכך לעולם לא יעשה אף אחד מהדברים האלה. אלה שיקראו אותו כי הם מזדהים ורוצים ומסוגלים יעמדו חסרי אונים מול העדר יכולת מוחלט להשפיע. במהו המה הייתה קריאה מטלטל להיראות, להיות מובחן, נוכח. הנושא משיק, התיאורים הקשים דומים והקריאה הנוקבת ניקבה את הנשמה, אבל לצד כל אלה היה בו גם פתח, משהו שאפשר לקחת הלאה, להיטיב, לשפר.
אל תאמרי לי שאת פוחדת ציער אותי, צמרר אותי, הטריד אותי, הקשה עלי להאמין לו ובעיקר הכאיב לי אבל נוסף לכל אלה הוא בעיקר תסכל אותי. הידיעה ששום דבר לא השתנה ולא משתנה ולא ישתנה, שמה שקרה לסמיה קרה וקורה ויקרה לעוד אחת ולעוד עשר ולעוד מאה ולעוד אלף ולעוד רבבה, באותם התנאים ובאותן הנסיבות, ושבה בעת שום דבר אחר, טוב, לא יקרה היא הבנה איומה משום שאין שום דבר שאפשר לעשות איתה. היא מנציחה מצב שאין מה ללמוד ממנו וחמור מכך – אין שום דרך לשנות אותו.
וזה מה שמכאיב וכואב לא פחות.
הרעיון בהגברת מודעות הוא נאצל וחשוב, אבל כשמדובר בשרשרת ארוכה כל־כך של קנאים נבערים, אלימים, מושחתים, גסים, אטומים וחמדניים, התחנה האנושית הזו, שמלכתחילה מאוישת על ידי אנשים בעלי רצון טוב ועזרה גדולה לזולת, לא תועיל הרבה. אין שום אפשרות להפעיל לחץ, אפילו איומים, על אדם, קבוצה או ארגון מהסוג שהורס לסמיה ולכל הסמיות האחרות את החיים. אין את מי לשחד, את מי לקנות או את מי לשכנע כדי שהמצב הנורא הזה, ולו רק חלק קטן ממנו, יפסיק להיות כל־כך בלתי נסבל.
זו השיטה, התנהלות מחתרתית שמנסה להימלט מציפורניו של ארגון איסלמיסטי קיצוני.
אלא שמי שנמלט מנחשים מוצא את עצמו בקרב עקרבים.
מעוות, מסואב ואכזרי ככל שיהיה המצב הזה, האמת המרה יותר היא שהוא גם ימשיך להיות כזה כי אין שום כוח בעולם שיכול לגרום לו לעצור.
יש מצבים חברתיים של בורות ושמרנות נבערת שזורעים הרס וחורבן ויוצרים מציאות שאי אפשר לחיות בה.
המציאות הזו היא חיים של (יותר מדי) הרבה אנשים.
סיפורים כמו סיפורה של סמיה הם עדות לאסון אנושי בזמן אמת ולתחושת כישלון גדולה, מרירה ומתסכלת. אחד הדברים העצובים בו הוא העובדה שסמיה תמיד רצתה להישאר בסומליה – היא גאה בזהות, בדת, במדינה ובחברה שלה; היא נאמנה לעצמה. אבל איזה עתיד יכול להיות לסמיה או לכל הסמיות האחרות במדינה כמו סומליה או במדינה אחרת הדומה לה?
התקווה תספר את סיפורם של אלה שהצליחו.
שברון הלב יכאב את סיפורם של אלה שלא.
אני לא יכולה להגיד לשחקנית ההיא על מה לכתוב ברשת החברתית שלה. אני יכולה רק להצטער שמישהי עם עמדת כוח כזו בוחרת לבזבז אותה על מאבקים מפונפנים.
הביקורת הזו היא הדרך שלי להשמיע קול, גם אם זה קול קטן מאוד, כמעט חרישי. הנחמה (הקטנה והיחידה) שלי היא שאני, לפחות, לא מבזבזת אותו על שטויות שטחיות שמסיטות את הדיון לכיוון אחר לגמרי.
"האדישות עומדת תמיד לצידו של האויב, לטובתו של התוקפן, אף פעם לא לצד קורבן התוקפנות שמרגיש כאילו נשכח מלב וכאבו מועצם. האסיר הפוליטי בתאו, הילדים הרעבים והפליטים חסרי הבית – ההתעלמות ממצוקתם, ההימנעות מלהקל על בדידותם בניצוץ של תקווה היא הגלייתם מהזיכרון האנושי.
כשאנו שוללים את אנושיותם אנחנו בוגדים באנושיות שלנו."
אלי ויזל
כל טוב,
גתית