אחת מתמונות הפתיחה של עשיר בהפתעה מציגה את דמותה של יפיפייה אצילה, עשירה ואלגנטית, אסטריד לאונד־תאו, המגיעה לחנות תכשיטים יוקרתית ומתייחסת, בדיבורה הנינוח ובהליכותיה המעודנות, לילדה קטנה. הילדה נשבית בקסמיה של הנסיכה האמיתית מהאגדות, ומן הסתם תמשיך לנצור את תמונתה ותדמיתה עוד שנים רבות אחר כך, כמופת וסמל למה ואיך עליה להיות.
אלגנטיות מאת קתלין טסרו מנסה להביא את האלגנטיות של אסטריד לאונד־תאו וחברותיה אל מציאות היום־יום, נטולת היפעה והזוהר. הגיבורה שלו, לואיז קזנובה, "אמורה להיות מאושרת ומאוהבת" כפי שמתחילה הכריכה האחורית לספר, אבל היא לא; אפילו לא קרובה. למעשה, התמונה הראשונה שבה בוחרת לואיז קזנובה להציג את עצמה מעמידה אותה בעמדה המנוגדת ביותר לתואר הנגזר משם משפחתה: בטטה. לואיז קזנובה מציגה את עצמה כאשה חסרת סגנון, חסרת עבודה, חסרת אהבה וחסרת עולם פנימי הנראית ומתנהגת, ובכן, בדיוק כמו בטטה.
למען האמת יש ללואיז בגדים, משרה ובעל אבל מה שאין לה זו הגדרה עצמית או אלגנטיות. היא מעבירה את ימיה בשינה, מעין תרדמת קיום ממושכת, בעבודה שהיא אינה אוהבת, באכילה שאינה טעימה לה ובבגדים שהיא בקושי סובלת משום שעמוק בפנים היא יודעת, או לפחות חשה (המודעות מגיעה מאוחר יותר), שאין שום דבר שראוי להקדיש לו תשומת לב נוספת או תשומת לב בכלל. הכול בה, אצלה וסביבה הוא מעין התפשרות, תוצר של תבוסה לא מנומקת. לואיז, כך נראה, לא העמיקה לחשוב לפני שהניפה דגל לבן על כל היבט ותחום בחייה.
היא פשוט נכנעה.
לואיז קזנובה אולי לא הייתה ילדה דחויה ומגושמת שרצתה תמיד להיות נסיכה אבל היא ללא ספק אשה דחויה ומגושמת שבורחת מעצמה כדי לא להכיר בעובדה שהיא דחויה, מגושמת ומאוד־מאוד אומללה.
ואז, כדרכן של אגדות וכרכרות מדלעת (חברתה הטובה של הבטטה), נקרה בדרכה ספרה של ז'נבייב אנטואן דַריו, אלגנטיות, שהופך לאורים ולתומים או פשוט למורה הדרך של לואיז קזנובה בדרך לגילוי עצמה.
במקום אלגנטיות אפשר היה לכנות את הספר בשם המדריך למתלבשת אבל זה היה נשמע הרבה פחות מרשים, גם אם הרבה יותר קולע. אין באלגנטיות גינוני נימוסים והליכות – הוא לא מלמד איך להתהלך או להתיישב או לבחוש את התה בצורה שאינה מעוררת בזולת תחושה של אי־נוחות – אלא רשימת כללים על אודות האופן הנכון להתלבש, להתבשם, להתאפר ולהתכשט בכל מצב ולכל אירוע. קתלין טסרו לוקחת את רשימת ההנחיות האלה ומוצאת בהן ודרכן את הדרך אליה; בלי פיות, בלי עכברים מכושפים או לחשי קסם אבל עם הרבה עבודה קשה, התפכחות, מודעות והקשבה. במילים אחרות, קתלין טסרו מלמדת את הקוראים והקוראות שלה את מה שהגיבורה שלה לומדת בעצמה: שכדי לתת או לקבל כבוד מהזולת צריך ראשית כל לתת ולקבל כבוד מ"האני", וזה לחלוטין לא מובן מאליו או פשטני כפי שזה נשמע. לואיז קזנובה צריכה ללמוד לראות את עצמה ולאחר מכן להכיר במה שהיא רואה ואז ללמוד להסתדר עם מה שיש בה כדי להביא את עצמה לדרגה שבה היא תוכל לכבד את עצמה בזכות עצמה, גם כשהיא היחידה בסביבה. זו הגדולה האמיתית של אלגנטיות (שהינו, ללא ספק, ספר מלבב ממש), זו שנותנת לו מקום משל עצמו בקרב כל הספרים והסרטים על אודות אשה שנתקלת בחומה, פוצחת במסע של גילוי עצמי וצומחת דרך המשבר לכדי גילוי מחודש של אישיותה.
וכן, על אף שלכאורה יש בו את כל התבניות השגרתיות, שלא לומר שחוקות (שכמה רומנטי עושה להם ומהם בית ספר, בצדק לא מובטל), הוא עדיין מצליח להישאר ולהיקרא רענן ומשכנע, גם בתיאורים הרגשיים, המתוארים בכנות שלא גולשת להגזמה מוחצנת, וגם בתיאורים המעשיים ו"העניינים" יותר.
הוא מצליח בגלל האלגנטיות.
אלגנטיות מצליח להסביר שאלגנטיות היא בעצם הגדרה חלופית לביטחון עצמי של מודעות חזקה ובריאה. לא גאווה, בטח שלא שחצנות, אלא מעין התבססות מכובדת בתוך גבולות הגזרה של "האני".
אשה אלגנטית לא בורחת מהתייחסות אל ילדה קטנה ומעצבנת גם כשהילדה הזו היא היא עצמה. היא לוקחת אותה ביד ומתיישבת לצידה בשקט ומנסה להבין אותה – את מי שהיא באמת, את מי שהיא רוצה להתפתח להיות. כשהזהות הזו ברורה, כל מה שנחשב לגסות, חוסר עידון או הצקה פשוט נושר ונעלם, כי אלגנטיות היא עניין של הקשבה וסבלנות – בדיוק ההיפך מהצורך לצעוק בגלל הפחד שאחרת לא ישמעו אותך או לפעול בדרכים בוטות בגלל מחשבה מקטינה שאחרת המסר פשוט לא יעבור.
אלגנטיות היא, בראש ובראשונה, כבוד עצמי, לא המרדף להכרה חברתית ששואב הערכה מאהדת הקהל (מהימנה או מזויפת, זה לא משנה). אדם אלגנטי מכבד את עצמו ולכן (או רק כך) יש ביכולתו לכבד את הזולת. הכול פשוט יותר, שלו ולא מסורבל, אולי משום שאין שאלות שמכבידות על הנפש. המקום של "האני" ברור יותר וכיוון שכך נינוח יותר. אין שום סיבה להילחם כדי לאשרר אותו ויש את כל היכולת והסבלנות פשוט לבטא אותו. זה לא קשור ליכולת כלכלית או כספית, גם לא לבגדים: אלגנטיות יכולה להיות מבוטאת באמצעותם, אבל לא הם שקובעים או מגדירים אותה (ובצדק כבר נאמר – "נזם זהב באף חזיר").
הספר שעומד בדיוק על הנקודה הזו הוא כללי הנימוס מאת אמור טאוולס. הגיבורה שלו, קייטי קונטנט, היא צעירה יתומה וענייה; אין לה את היכולת או את המשאבים לממן לעצמה חזות אלגנטית של השדרה החמישית אבל יש בה אלגנטיות אמיתית, חזקה, מהסוג הנכון, אלגנטיות ששומרת עליה בעולם שבו היא מתנהלת לבד, חיה לבד, שורדת לבד, בלי עזרה, תמיכה או הכוונה.
"כבר מההתחלה ראיתי בך שלווה מסוימת – שקט פנימי כמו שכותבים עליו בספרים, אבל אף אחד כמעט לא ניחן בו באמת. תהיתי לעצמי: איך היא עושה את זה? והחלטתי שזה יכול לנבוע רק מכך שאין לך חרטות – מכך שעשית את הבחירות שלך ב… נחישות ובתכליתיות. זה גרם לי לעצור ולחשוב." (אמור טאוולס, כללי הנימוס, מתרגם: בועז וייס, מודן, מושב בן שמן, 2012, עמ' 235).
יש אמירה לפיה ג'נטלמן אוכל עם סכין ומזלג גם כשהוא לבד, כשאף אחד אחר לא מסתכל.
יש באמירה הזו הרבה; אדם שמכבד את עצמו לא צריך לעשות רושם על אחרים.
קייט קונטנט משקיעה בעצמה. גם בהעדר אמצעים כלכליים, היא יודעת למצוא לעצמה את הרגעים שבהם היא מממשת את עצמה על פי צו ליבה – ועל פיו בלבד. היא לא הופכת להיות מישהי אחרת כדי למצוא חן בעיניו של יורש מיליארדים; היא יוצאת למסעדת פאר לבדה – כדי להתענג על הארוחה ולא כדי לתעתע במי שמביט בה מצד ("אבי לא היה אוכל בלה בל אפוק גם לו הרוויח מיליון דולר. מבחינתו מסעדות היו הביטוי האולטימטיבי לבזבזנות מופקרת. מכל המותרות שכסף יכול לקנות לך, מסעדה לא מותירה בידיך דבר. […] אלא שבשבילי ארוחת ערב במסעדה טובה הייתה שיא המותרות. זו הייתה פסגת הציוויליזציה. כי מהי ציוויליזציה אם לא נסיקתו של האינטלקט מתלאות ההכרח (מחסה, קיום והישרדות), אל המרומים הנשבים של המיותר עד כדי עידון (שירה, תיקים ובישול עילי)? כל החוויה כה מנותקת מחיי היום־היום, עד שכאשר הכול רקוב עד היסוד, ארוחה טובה יכולה להחיות את הרוח." שם, עמ' 143) והיא מסרבת לכל ההצעות הכספיות שנקרות בדרכה, משום שהיא לא בחורה שכסף יכול לקנות אותה.
קייטי קונטנט לא מסתתרת מאחורי מותגים, מחפשת את ההגדרה הריקה שתחליף את הגדרתה העצמית. קייטי קונטנט מסתכלת לחיים בלבן של העיניים; היא יודעת מי היא ומה היא ויש בה נחישות וחתירה קדימה שנובעת אך ורק מהרצון להיות היא עצמה, לא מישהי אחרת.
היא זוכרת היטב את הילדה שהייתה, אבל בניגוד לכל היתר היא לא חושבת אותה לעלובה. הפגמים שהחברה יכולה להטיל במי שאינו מה שנדרש ממנו להיות – רזה, עשיר, מיוחס, נהנתן – הן התעסקויות טפלות בעיניה של זו שכבר ידעה את טעמו האמיתי של העולם. אין שום דבר שיכול להרחיק אותך מעצמך מלבד עצמך וקייט קונטנט מקפידה להישאר קרובה לעצמה, הכי קרובה שאפשר.
אחד מקטעי "ההדרכה" של אלגנטיות מדבר על הרגע שבו נשים מרשות לעצמן להתלבש באופן סמרטוטי ועלוב כשהן חוזרות הביתה, כאילו שעיקר החזות והרושם מופנים אך ורק כלפי האנשים שבחוץ – לא כלפי אלה שעמם הן חולקות חיים ואהבה.
אפשר לתמוה ולהתרעם על "הדרישה" להמשיך ולעטות מסכה נטולת רבב גם במקום הפרטי והאישי ביותר, על חוסר הנוחות המתמשך בגילום מצג שווא של חזות מושלמת, אבל לא זו הנקודה. אלגנטיות, אלגנטיות אמיתית, היא אינה מסכה. אלגנטיות אמיתית באה מבפנים ומקרינה החוצה, לא מחפשת לחקות את החוץ ולהפוך אותו להגדרה.
עלילת כללי הנימוס קולחת ומתנגנת בקצב נעים, המזכיר במשהו את ברוקלין היסודי והמחושב, אך על אף התרחשויות מפתיעות הצצות בה מדי פעם בפעם, עיקר חשיבותה הוא בהצגת דמותה של קייט – בפני עצמה ובעמדה מנוגדת או מקבילה ליתר הדמויות המקיפות אותה והמשמשות, כיוון שכך, מעין תמונת ראי לדמותה שלה:
איב, חברתה הדרומית שבוחרת ללכת בדרך עצמאית ודוחה את עושרו העצום של אביה;
טינקר, הבנקאי הצעיר שמצטייר כטיפוס תפנוקים מרופד ומתגלה כמי שפילס את דרכו חזרה למעלה, כמו עוף החול הקם לתחייה אחרי תבוסה כלכלית וחברתית צורבת;
גברת מרקהאם, המנהלת האחראית בקוויגין את הייל (מקום עבודתה הראשון של קייט), המגלה בה את הכישורים החורגים מעבר לדרישות התפקיד: הנכונות ללמוד לא רק את מה שנדרש אלא גם את מה שדרוש כדי להצליח, ההימנעות מרכילות וקטנוניות משרדית־חברתית, החריצות והשאפתנות המתמקדות בביצוע העבודה – לא בניצוח הזולת, היבט אותו מנכיחה גם אלי מק'קנה, עמיתתה לעבודה במשרדו של מייסון טייט (מקום עבודתה השני);
מר פאריש, עורך ספרותי ומוסד של איש אחד, הייצוג המלומד והממוסד לידיעותיה הספרותיות הנרחבות של קייט, שנרכשו בשנים ארוכות ובמסירות ארוכה עוד יותר של קריאה, עיון ולימוד;
וכמובן אן גרנדין, אשה חזקה, עשירה, יפיפייה, שכל דבר בה ואצלה מעוצב ומוגש בטוב טעם, אבל הדבר החשוב מכול לגביה הוא האופן שבו היא נאמנה לעצמה.
זה סוד הכוח והאלגנטיות שלה.
שלה ושל קייט.
כללי הנימוס קיבל את שמו מכללי הנימוס וההתנהגות המהוגנת בחברה ובשיחה של ג'ורג' וושינגטון הצעיר (המובאים בנספח). 110 עצות שמלמדות ונובעות מתורה אחת: "ואהבת לרעך כמוך". התחשבות בזולת, מחשבה על מה שמתאים לו ומכבד אותו, יכולה להיות מיושמת רק כשהיא מיושמת תחילה אצל ועל הפועל עצמו / הפועלת עצמה.
זה לא דבר מובן מאליו או דבר שקל להשיג.
באלגנטיות יש שלווה; אין מקום לטעויות משום שאי אפשר לטעות כשיש חיבור לעצמך. זה בדיוק מה שלא היה ללואיז קזנובה בתחילת הדרך – חיבור לעצמי שלה. לכן היא התלבשה כפי שהתלבשה, כדי להסוות ולא להיות; לכן היא התחתנה עם מי שהתחתנה – להסתיר מעצמה את האמת בשם הסדר נוח של חיים בתרדמת מתמשכת; לכן היא עבדה היכן שעבדה – כי מה הטעם לעשות משהו משמעותי עם כישורים שהיא אפילו לא מאמינה שיש בה.
אלא שבשלב מסוים לואיז קזנובה מבינה שהיא לא יכולה לחיות בציפייה שהחיים שלה יתממשו בגלל מישהו אחר. לכן היה צריך לבוא אלגנטיות של ז'נבייב אנטואן דַריוֹ וללמד אותה שהכול מכוון פנימה, לא החוצה, ושאין מקום לכל אותם סכסוכים פנימיים, שלא מאפשרים את ההכרה הזו; כל אותם יעדים וחוקים וכללים שצריך כביכול לקיים קודם שנהיה ראויים לכבוד ולהערכה.
לקייט קונטנט יש כוח כזה. לכן קוראים לה קונטנט – מרוצה. יש בה זקיפות קומה מעצם הבחירות שהיא עושה, מבלי תלות או הסתתרות, גם כשהיא לבד וגם כשהיא בחברה. היא לא מנסה לחיות חיים של מישהו אחר או מישהי אחרת; היא לא מנסה לפתור בעיות של אנשים אחרים או נשים אחרות בגלל שהיא לא מצליחה להתמודד עם הבעיות בחייה שלה. היא יודעת מתי לשתוק ומתי לדבר, מתי לומר את המילה הנכונה ומתי לא לומר דבר. גם אם היא לא תמיד מרוצה, היא לא נמצאת בשום סכסוך פנימי עם עצמה, אפילו כשהיא עצובה או מדוכדכת או אומללה – היא תמיד נשארת נאמנה לעצמה.
מספרים שלימודים בבתי ספר לנימוסים והליכות אורכים כתשעה חודשים. תשעה חודשים שאמורים להפוך נשים מגושמות לנסיכות.
לואיז קזנובה למדה את השיעורים שלה בדרך אחרת, זולה יותר אבל תובענית וקשה לא פחות.
קייט קונטנט לא הייתה צריכה ללמוד דבר. היא לא מחפשת לעדן את הילדה הפנימית שבתוכה והיא בונה את עצמה בכוחות עצמה למען עצמה ולא בעבור שום דבר או אף אחד אחר.
אלגנטיות היא מודעות קבועה, מודעות מכובדת, לביסוס של "האני", בתוך מה שמתאים ונכון לו ולו בלבד.
אלגנטיות היא ההפך מהמרדף אחר הכרה חיצונית, המבקש להדחיק את טעמו המצמית של השיממון הפנימי.
אלגנטיות היא ההבנה שלא נדרש מאיתנו להצדיק את מידת הראויות שלנו כדי שנוכל להתחיל לכבד את עצמנו.
אנחנו כבר ראויים לה.
זה המסר שהעבירה דמותה המרשימה של אסטריד לאונד־תאו לילדה הקטנה שנתקלה בה;
זה המסר שאלגנטיות וכללי הנימוס מעבירים לכולנו.
כל טוב,
גתית
