כמה מתוחכם, חשוב ועטור הילה איכותית־מצטנעת־מודעת־לא־מודעת לעצמה נחשב להיות עיתונאי בימינו.
ככל שהמאמץ לא ניכר, ככל שההופעה מתרשלת, ככל שהניכור בין החומר לרוח מעמיק – כך עולה חינו וקסמו של מקצוע חי ונושם, מרתק ומלוכלך, חיוני ורגעי.
בעולם המציאות זה וודאי מרגיש אחרת, אך בעולם הבדיון מעולם לא נראתה העיתונאות שוחקת וקורצת כאחד, כפי שהיא נראתה מבעד לספרו של ברוס דה־סילבה, אי הנוכלים. אם תשאלו את ליאם מאליגן, גיבור הסיפור ועיתונאי במקצועו, אין באמת מקצוע אחר שראוי לעסוק בו. מקצוע משתלם יותר? בוודאי. מכניס יותר? ללא ספק. בטוח ורגוע יותר? ללא עוררין. אבל ראוי? בשום פנים ואופן לא.
להיות עיתונאי זו דרך חיים, הגדרה עצמית. הסכמה גורפת שככל שהינך מוזנח, מכוער, מרושש ולבד – אבל יודע לכתוב ולרדת לחקר האמת גם אם היא תוריד אותך יגון שאולה – כך אתה הופך באופן מיידי לגבר מושך בצורה ממגנטת; נינוח על גבול קר רוח, שלו (בעיקר במצבים קשים) על גבול האדיש, מחוספס מחוסר דאגה גברית וחוסר אכפתיות כללי ובעיקר טיפוס בלתי מוצלח בכל תחום שהוא, למעט עיתונות כמובן.
כי עיתונות היא הכול ושום דבר מלבדה לא באמת נחשב. אין מקצוע או עיסוק אחר שצריך או כדאי להשחית עליו זמן.
ליאם מאליגן הוא כל מה שתיארתי – ויותר, אם הדבר אפשרי בכלל. אלמלא היה עיתונאי… לא, זה לא משפט הגיוני. ליאם מאליגן לא יכול שלא להיות עיתונאי. הוא פשוט לא מכיר דרך אחרת לחיות. אין לדעת האם העבודה בחרה אותו או שהוא בחר אותה, אך בין כך ובין כך, מדובר בצמד בלתי נפרד. תאומים זהים שחולקים שלייה משותפת לא מחוברים זה לזה בעוצמות גבוהות כל־כך.
זו לא הפעם הראשונה שעיתונאים זוכים לסיקור אוהד שכזה. בראש ובראשונה ניצבים בוב וודוורד וקארל ברנסטיין, העיתונאים חושפי פרשת ווטרגייט. כל אנשי הנשיא כמעט העניק להם בעצמו את פרס הפוליצר, לו רק היה יכול לעשות זאת. אותו הדין תקף גם לגבי ורוניקה גארין (בסרט הנושא את שמה), העיתון, שם המשחק ואפילו צרות בכותרות אפילו שלא זו הכוונה הראשונית שלו.
כמובן שבמסגרת זו קשה עד חסר אחריות להתעלם מזודיאק ומחשיפה אך צריך לסייג ולומר ששתי הדוגמאות האחרונות מתארות מקרים קיצוניים העומדים בפני עצמם ומושכים את העיתונאי פנימה, במקום להמחיש את עצם הקשר המהותי שבין העיסוק לבין זהות הפועל, כמו שעושה דם קר של טרומן קפוטה למשל. הטירוף שיש בהם עומד בפני עצמו. עיתונאות היא רק דרך להגיע אליו וזה, כאמור, לגמרי לא המקרה שלפנינו.
מובן מאליו – אך בכל זאת חשוב לציין – שאי הנוכלים לא מדבר על עיתונות צהובה, חטטנית, בידורית או שטחית. כאן הדוגמאות רבות עד בלתי נגמרות והן באות תמיד ללמד אותך לקח חיובי (ומענג) – ראי להלן ערך "סרטי בנות" מסוגת מעולם לא התנשקה, איך לאבד בחור בעשרה ימים, השטן לובשת פראדה, וידויים של שופהוליק, סקופ (שדווקא אינו נחשב כסרט בנות ובכל זאת נכלל במשוואה) – כל המקרים שבהם המקצוע הוא רק תירוץ לדבר האמיתי. לא שיש משהו רע עם זה, אבל עיתונות חוקרת זה לא. ליאם מאליגן לא היה מוכן להשלים עם דבר כזה. הוא אפילו לא היה מעיף מבט לכיוון.
אבל ליאם מאליגן הוא יותר מעיתונאי, לפחות במקרה של אי הנוכלים: הוא בלש חוקר, היסטוריון, חוקר תרבויות, עובד סוציאלי, מרדן, תפרן, גבר בגיל העמידה המתמודד עם כיב בקיבה הנובע – ללא ספק – מעומס רגשי ופעלתנות יתר של שתייה ועישון. הוא לא נשבר גם כשקשה ואפילו כשכואב לו התמוטטות לא באה בחשבון. הדבר המנוגד ביותר לגיבור־על מכל סוג שהוא ובכל זאת, גיבור־על ללא ספק.
ככל ששונאים אותו, כך הוא עיתונאי משמעותי יותר. אך ככל שהוא עיתונאי משמעותי יותר, לכתבות שהוא כותב אין כל משמעות: דברים לא באמת משתנים ברוד איילנד, העיר שבה נולד ובה הוא חי וכנראה בה גם ימות. עיר מנוונת, מסואבת, מושחתת. בכל מקום אחר ראש עיר שהיה נתפס עם נערות ליווי במלון דרכים זול היה מאבד את משרתו. ברוד איילנד הוא מוסיף לכהן עד עצם היום הזה (או עד לכתיבת שורות אלה, ליתר דיוק). עם זאת, ועל אף שהוא מבכה את מות, או לפחות גסיסת העיתונאות הכתובה, נדמה שאין לליאם מאליגן ולברוס דה־סילבה ערך מקודש יותר ממנה, זו המסקרת את המציאות בעין אמיתית ובלתי משוחדת.
ברמה האישית אני מודה שאני עדיין צורכת, ובעיקר מעדיפה לצרוך, את העיתונות שלי מודפסת. גם ספרים אני אוהבת לקרוא באותו אופן – קראי לי מיושנת אם את מוכרחה, אבל גם את בדיוק אותו הדבר. בין כך בין אחרת, עצם העובדה שתבנית התקשורת שינתה את צורתה ועברה לזירה הסִפְרָתִית לא אמורה ממש להשפיע על עבודתם של עיתונאים. עיתונות – לפחות מהזן החוקר, האמיתי – נדרשת תמיד, לכל חברה, בכל מסגרת, בכל צורה.
יש משהו מנחם מאוד בספרים מסוגו של אי הנוכלים: כשאת לוקחת אותם ליד, את יודעת שהם יסתיימו. כלומר, העלילה תוביל את עצמה בעצמה, ללא כל מאמץ מצידך. את פשוט צריכה להיות שם – ולקרוא. יש אנשים שמכנים ספרים מהסוג הזה "ספרי קיץ", כשבחוץ הטמפרטורות מטגנות והלחות מעיקה ואין כוח לחשוב על שום דבר מלבד הכאן והעכשיו, וגם זה בקושי. אבל אי הנוכלים הוא לא ספר קיץ. הוא מעלה נקודות מעניינות בתחומי החברה, הפשיעה, גווני המוסר שמערבבים בין השחור והלבן ובין הלבן והשחור ומתחת לאווירה המחויכת־משועשעת־עוקצנית־שאננה שלו, הוא סיפור על אנשים וחברויות וקשר אנושי.
זה לא סיפור עמוק או מורכב.
זה לא סיפור שמהדהד או מותיר משקע רגשי.
זה סיפור עיתונאי, בלי מגבלת אורך.
הוא מהנה, הוא קורץ, הוא מוסיף ידע. ההיקף שלו נרחב והקצב שלו מהיר וקולח. שתי ביקורות שקראתי (מאפיהו ואיזה מתח… תככים ומזימות בעברית) שיבחו את העובדה שאותו קצב, ממש כמו קצף טוב, לעולם לא נופל. בסוגה הזו של ספרי מתח (ובספרים בכלל), מדובר ללא ספק ביתרון.
אבל מעבר לכל הדברים שיש בו, אי הנוכלים הוא ספר על נאמנות: נאמנות למקצוע, ל"אני", לחברים, לאנושיות. הוא לא משתפך והוא לא מפרט או פורט, אבל דווקא בנקודות שיכולות להיתפס כאפורות או ניתנות לטשטוש (כמו דמותה של ויקטוריה, חברתו לרגע של ליאם וכל הזמן עיתונאית שתעשה הכול כדי להיות "מישהי", בתו של אביה כפי שהיא מגדירה זאת, או בהגדרה אחרת – שאפתנית חסרת גבולות ואולי גם מצפון) הוא עומד זקוף, יציב וחד־משמעי. הקו שהוא מותח בין מה שאסור למותר הוא קו ברור מאוד, על אף כל הגישושים וחציית גבולות מזגזגת.
אי הנוכלים הוא לא החבר'ה הטובים או הסופרנוס. אין כאן הצגה אוהדת של אנשי מאפיה או סוחרי סמים אל מול הכפשת עברייני הצווארון הלבן שמשלמים למישהו אחר ללכלך את ידיו בעבורם.
יש כאן אמירה ברורה, חדה על הטבע האנושי: מה מגדיר אותנו, על מה לעולם לא נוכל לסלוח ומיהם הגיבורים האמיתיים שמהווים לנו השראה.
אולי זה מה שכתבה עיתונאית אמיתית אמורה לעשות: להציג את התמונה השלמה והרחבה מבלי לנקוט עמדה שיפוטית כלפי נושאי הסיקור אבל כן להציב נקודת התייחסות מוסרית: יש דברים אסורים ויש דברים מותרים. זו לא פוליטיקה או מציצנות במסווה של סיקור או רכילות באצטלה של חדשות. זו מציאות, זו חשיפה וזו תופעה שקשורה לציבור, מעניינת את הציבור ומחייבת את הציבור להיוודע לקיומה ולהישמר מפניה.
למקרה שחשבת שהאזכור הבא היה צריך לבוא הרבה קודם, אבהיר שהמקום המתאים ביותר הוא דווקא עכשיו: לא בכדי סופרמן הוא עיתונאי חוקר, לצידה של לואיס ליין (לנצח טרי האצ'ר עד להופעתה מלאת החמלה של איימי אדמס). במובן מסוים האדם שמציל את העולם הוא זה שמספר לנו על הדברים שהעולם נדרש להינצל מפניהם. העובדה שהוא לקח את משימת החילוץ וההצלה על עצמו היא רובד מעניין של פרשנות ואולי גם נדבך לא מבוטל של הערכה עצמית גבוהה, אם כי לא מפורזת. יוהרה היא אחת התכונות שאיש החיל הזה לא ניחן בהן – ובצדק: יש מעט מאוד מקום במחילה הצרה היורדת לשורש האמת.
אם אתה מלא מדי בעצמך, פשוט לא תצליח להיכנס לשם.
כל טוב,
גתית
