"אַל תֹּאהֲבִי אוֹתִי אַתְּ
אַל תֹּאהֲבִי
אֲנִי אֶבֶן נִזְרֶקֶת לְמֵי צַחֲנָה
אֲנִי סְמַרְטוּט מִטְבָּח מָחוּק אֹוסֵף
שְׁלוּלִית חָלָב שְפוּכָה
אֲנִי שִֹמְלַת כְּלוּלוֹת כָּל כָּךְ מְנַסָּה"
(שֶז, כָּל לַיְלָה אֲנִי אַבִּיעַ לָךְ אֶת אַהֲבָתִי)
באסופה מה זאת אהבה? (הוצאת משכל) נכלל השיר הזה (וכל השירים שאביא לך בהמשך). שיר על שנאה עצמית, על ביזוי פנימי שדוחה מעליו כל אפשרות לאהבה מכל סוג שהוא.
רציתי להתחיל את המכתב הזה בציטוט המשפט הכה מצוטט מתוך שירם של הביטלס All you need is love – love is all you need, אבל המחשבה נפסלה כשם שהועלתה. ההצהרה הזו, לפיה כולם צריכים אהבה, אמנם נכונה ואמיתית – גם אם נדושה – אבל בה בעת גם פשטנית למדי, שלא לומר מדי.
אנשים רוצים אהבה משום שאהבה נתפסת כמצב טוב ושלם. כשמישהו אוהב אותך אזי הוא רואה אותך – לא רק מסתכל אלא ממש מבחין, מקבל ומעריך. כמישהו אוהב אותך אתה אמור להרגיש טוב עם עצמך, כי אותו מישהו בעצם "מאשש" את מהות הקיום שלך. עבורו העובדה שנולדת, שהגעת, שהנך מי שאתה אינה אירוע מקרי או סתמי או חסר חשיבות.
אי לכך ומשום שאנשים רוצים להרגיש טוב עם עצמם הם רוצים אהבה. הרגש הזה אמור למלא חלל שלם של הגדרות אישיות ולהצדיק קיום פרטני בעולם גדול של אין־ספור אחרים.
אלא שלפעמים דווקא החיפוש אחר אהבה עשוי להוביל אנשים למקום הלא נכון. טעות קטלנית בניווט. כמו הקטע הזה בסרט שכולם צועקים לגיבורה שלא לפתוח את הדלת, אבל היא פותחת אותה בכל זאת.
אישה אמינה הוא סיפור שמדבר על שלושה מקרים כאלה: שלושה אנשים המחפשים הצלה מחיים נטולי אהבה שהפכו אותם למה שהינם – בריות רדופות, אומללות, מוכות גורל. שני גברים ואישה אחת, דמויות מיוסרות המוסיפות לייסר עצמן בגין עבר שלא הייתה להן כל שליטה עליו.
זה אולי נשמע מרתיע, אבל לאמתו של דבר אישה אמינה הוא ספר שכתוב בצורה נפלאה, מנוסח ברהיטות מדויקת ובעדינות פיוטית מפלחת. סיפור יפיפייה עד כאב.
"זה היה רק סיפור. רק סיפור של אנשים, של ראלף ושל אמיליה ושל אנטוניו ושל קתרין ושל האימהות והאבות שמתו מוקדם מדי או מאוחר מדי, של אנשים שפגעו זה בזה כפי שאנשים מסוגלים, שהיו אנוכיים ולא חכמים, ונלכדו בין חומותיהם המרירות של זיכרונות שהצטערו על קיומם.
זה היה רק סיפור על הקור העז שחודר לעצמות ולא עוזב אותך, על הזיכרונות שחודרים ללבך ולא נותנים לך מנוח, על הכאב והמרירות שבחוויית ילדות, כשאתה קטן וחסר הגנות אך עדיין מזהה רוע כשאתה נתקל בו, על רוע הנשמר בסודי סודות ואין לך למי לספר, על החיים שאתה חי בחשאי, יודע את כאבך הפרטי ואת כאבם של אחרים אך אין בכוחך לעשות דבר, אלא את מה שאתה עושה, ועל סופם הבלתי נמנע.
זה היה רק סיפור על בן שחש כי יש לו זכות מלידה להרוג את אביו. זה היה סיפור על אב שלא היה יכול למחוק אף מחווה אחת בחייו, יהיו אשר יהיו נטיות לבו. זה היה סיפור על רעל, רעל שגורם לך לבכות בשנתך אחרי שהוא משרה עליך תחושה של אקסטזה. זה היה סיפור על אנשים שאינם בוחרים בחיים על פני המוות עד שמאוחר מדי להבחין בהבדל, אנשים ששוכחים את טוב לבם, מותירים אותו מאחור כמו צעצוע של ילד בחדר משחקים מאובק, אנשים שרואים דברים רבים אך זוכרים רק קומץ ולומדים אף מפחות מכך, אנשים שפוגעים בעצמם, שהורסים את חייהם ואז ממשיכים והורסים את חייהם של האנשים סביבם, שאי אפשר לעזור להם או לשכך את כאבם על ידי אהבה או חסד או מזל או קסם, ששוכחים מהו חסד, כתחושה וכיישומה, ואיך ביכולתו להציל אפילו את החיים האיומים והמושחתים ביותר מייאוש.
זה היה רק סיפור על ייאוש."
(רוברט גולריק, אישה אמינה, תרגום: אורל אריכה, כנרת, זמורה־ביתן, אור יהודה, 2010, עמ' 258 – 259).
מדוע אנשים בוחרים להרוס לעצמם את החיים?
אישה אמינה מונה שלוש אפשרויות: נסיבות חיים קשות, שבר של חלומות קורסים והורים גרועים. הורים גרועים מאוד.
נראה שיותר מזה לא צריך.
אולי יותר מזה גם לא חשוב.
ומה זה משנה בעצם, כשאלו הם פני הדברים – תמונה קודרת, אפלה, רמוסה עד אובדן.
ראלף טרויט, קתרין לנד ואנטוניו מעולם לא זכו למישהו שיאהב אותם. משחר לידתם הם גונו ובוזו ונודו בגין איזה היבט אפל, מזוהם, שפל שהקיף אותם ושויך להם בטעותו המצערת של גורל עיוור. איש מעולם לא ראה בהם בריות ראויות לכבוד והערכה. למעשה, איש לא ראה אותם בכלל. כשנמצא מי שכן טרח להביט, הוא ראה רק את ההשתקפות המעוותת של תחלואיו ושדיו שלו.
בעולם שהיה עולמם לא הייתה חמלה ולא סבלנות, לא אמונה ולא חסד. החיסרון הזה רובץ כמו משקל העולם כולו על ליבם הזעיר.
ראלף, קתרין ואנטוניו הם אנשים שבוחרים באופן מודע להמשיך ולהעניש עצמם על העובדה הבלתי נסלחת שהם היו מוכשרים וחכמים ויצירתיים מספיק לשרוד את העליבות המשפילה כל־כך של חיים שפלים ומנוכרים.
אנשים אבודים שאובדים לנצח בסחררה של הרס ידוע מראש.
אנשים שמתמכרים לכאב ההשמדה והביטול עצמי.
אנשים שממלאים את חייהם בהרס, שעסוקים בלהרוג את עצמם בכל דרך אפשרית כל זמן שהם חיים.
ראלף הפך את הטירוף של אמו המשוגעת להגדרת זהות: היא ראתה בו שטן מזיק ומושחת ללא תקנה והוא אימץ את דבריה כתורת חיים, מסכל כל הזדמנות לקיום שפוי, מועיל ובריא.
אנטוניו, הצעיר המרושע שנשים נופלות שדודות לרגליו כמתוך כישוף, מנוהל על ידי נפשו של ילד עזוב שמבכה את אובדנה של אמו ומבקש לנקום במי שהרס את חייה, מאמין שעל ידי כך ישקם גם את חייו.
קתרין מכניסה עצמה למערכת יחסים אובדנית, הרסנית, מנוצלת, ניזונה מהעובדה שמישהו אחר מבחין בכך שהיא קיימת, גם אם הוא הופך את קיומה העלוב לסיוט מתמשך.
"כְּשֶׁשִּׁלַּחְתָּ אוֹתִי מֵעָלֶיךָ
הַגֶּשֶׁם נִתְלָה בְּעָנָן
כִּכְבִיסָה זְעִירָה.
שָׁכַחְתִּי
מֶה הָיִיתִי לִפְנֵי אַהֲבָתְךָ
מָה אסַף אֶת אֵיבָרֵי
לְגוּף אֶחָד" (צרויה שלו)
אנטוניו ראה את קתרין ולראשונה בחייה יצר עבורה מקום שבו היא חשה ממשית. כיצד תוכל לוותר על עוצמה שכזו? על העובדה שרק כאן, בעליבות הרדופה הזו, מקום המבייש אפילו את הגיהינום, היא באמת קיימת?
המפגש בינה לבין ראלף נולד מאותו עיוות, מאותו סיאוב, מאותה אפלה רקובה ורעה, אך בתנאים בלתי אפשריים שכאלה, החיבור בין שני שליליים מצליח לייצר חיוב אחד אמיתי. במקום שבו לא הייתה חמלה, שתי נשמות אבדות בראו אותה מתוך עצמן. ראלף וקתרין הם שברים מרוסקים שניפצו את חייהם במו ידם וכעת מבקשים לבנותם מחדש. האומץ לעשות זאת לא היה מתאפשר לעולם, לו היו מוסיפים להתבודד בכאבם המצמית ולהאמין בעוינות שליוותה אותם תמיד. נסיבות חייהם המתעתעות הפגישו אותם זה עם זה ועל ידי כך זימנו להם בפעם הראשונה את ההזדמנות להסיר את מסכות השנאה ולהיות נוכחים באמת ברגע ששאב אותם לתוכו. רגע שבו רק האדם חשוב, לא עברו או שנאתו.
זו אהבה אמיתית, למרות שזו רק "אהבה עצמית". זו אהבה ששמה את "האני" במקומו השלם, הנקי והנכון. המקום שבו העיסוק הוא בטוב, במה שניתן לעשות, באפשרות לממש את היכולות והרצונות והשאיפות. המקום שבו "אני" הוא "אני" ולכן הזולת הופך מקובל ואהוב באותה מידה.
בְּשָׁעָה אַרְבַּע וָחֵצִי אֲפִלּוּ הָעֵץ
מִתְמַתֵּחַ, כְּמוֹ יֶלֶד מָעוֹן שֶׁהוֹרָיו אֵחֲרוּ,
מוּכָן לְהֵחָבֵק בְּכָל זְרוֹע זָרָה מְאַמֶּצֶת,
מוֹתֵח עֲנָפָיו בְּכָל כֹּחוֹ
נִמְשָׁךְ אֶל כָּל עֲנָנָה חוֹלֶפֶת:
מַהֲרִי, קְחִי אוֹתִי בִּכְנָפֵך הַחוֹרֶגֶת,
אַל תַּשְׁאִירִי אוֹתִי לְהַשְחִיר
עִם הַשְּׁקִיעָה.
בְּשָׁעָה אַרְבַּע וָחֵצִי אֲפִלּוּ הָעֵץ,
וּמַה עוֹד אֲנָשִׁים טְעוּנֵי אַהֲבָה.
(חמוטל בר־יוסף, בְּשָׁעָה אַרְבַּע וָחֵצִי אֲפִלּוּ הָעֵץ)
כל האנשים רוצים שיאהבו אותם. זהו יצר בסיסי, כמו הצורך לנשום ולאכול. כיצד אפשר להתקיים בעולם בלעדי התחושה היפה והחיונית הזו?
אלא כשהעולם מפקיע אותה מהאדם, לומד האדם שטוב ואולי "בריא" יותר להפקיע אותה מעצמו. לוותר מראש במקום שוב ושוב להיפגע.
"פַּרְפָּר שָחוֹר
עָף מִבְּרִיָּה לִבְרִיָּה
לְרֶגַע כְּדֵי לֹא לְהַכְבִּיד
כָּךְ אֲנִי
הַלְוַאי וְיִפְגַּע בִּי כְּפוֹר
וְיַנִּיחֵנִי יְבֵשָה אַךְ שְלֵמָה
אִישׁ לֹא יֹאהֲבֵנִי יוֹתֵר
וְלִי לֹא יִכְאַב
אֶת כְּמיהֹותַי חָנַקְתִּי
בְּכַפּוֹת יְבֵשוֹת
שֶׁלֹּא הֻזְמַנְתִּי לְהִשְׁתַּתֵּף בַּחֲגִיגָה
הַגְּדוֹלָה
סָלַחְתִּי
וְהַבְּדִידוּת מַתְאִימָה לִי
כָּל יוֹם כְּדֵי גְּמִיעָה קְטַנָּה
כָּךְ מַרְדִּימִים חַיּוֹת גְּדוֹלוֹת
כָּךְ גַּם אוֹתִי
(נורית זרחי, נַעֲרָה מְכֹעֶרֶת מְדַבֶּרֶת)
העובדה שאנשים אחרים (אולי) אינם אוהבים אותך אינה סיבה מספקת לא לאהוב את עצמך.
זה לא עניין של ביקורת: ביקורת, לרבות ביקורת עצמית, היא דבר חשוב. יש אנשים שלא אוהבים מסיבות אחרות לגמרי, כאלה שקשורות למבנה הנפש שלהם, למורכבות שהם נושאים על עצמם בלי שום קשר אליך, לתפיסות עולם שגויות ומסולפות.
בשלב מסוים אדם צריך להחליט לאהוב את עצמו – בעצמו.
זה אולי נשמע בלתי אפשרי אבל ראלף וקתרין מוכיחים שזה ניתן לביצוע.
לא רק בזוועות צריך להאמין. לא רק הן קיימות כאן. הן פשוט צועקות את עצמן חזק יותר.
היו רגעים במהלך הקריאה שבהם נעצרתי לשמוח על כך שהספר הזה אינו מבוסס על מקרה אמיתי, שהבדיון לא נשען על סיפור שאירע פעם למישהו חי וקיים, ששקע במצולות נטולי תחתית של ייאוש חסר סוף. ואז חשבתי לעצמי כמה היטב הוא מגדיר כמה אנשים שאני מכירה, אנשים שחווים את אותם הרגשות, גם אם בעוצמות פחותות יותר (כי ברמות כאלה, כפי שהספר מתאר, באמת שאי אפשר לשרוד) וכמה הם מתקיימים ומקיימים הלכה למעשה את כל מה שהסיפור הזה מגולל ומתאר ומכאיב. אנשים ונשים שנכנסים למערכות יחסים שבהם מתייחסים אליהם כמו בובת סמרטוטים, כמו כלי, כמו שק אגרוף. אנשים ונשים שמוותרים על הזכות להערכה עצמית ומשמרים עלבונות והשמצות משום שזו הדרך היחידה שהם מכירים, האופן היחיד שבו הם יודעים כיצד לחיות.
מתוך התכחשות עצמית ותחושה נמוכה כל־כך נולדים כל האסונות שאנשים ונשים ממיטים על עצמם.
אישה אמינה הוא ספר על אנשים שאיבדו את אמינותם האנושית משום שהם חיים בעולם שאיכזב אותם פעם אחר פעם. באותה הנשימה, זהו גם סיפור על אנשים שנולדו מחדש מתוך גילוי מחודש של אותה אמינות אנושית – כזו שהם זיהו בעצמם ובמי שהקיף אותם. מתוך הטעות, נולד סוף־סוף הצדק.
העלילה שועטת קדימה, מבעירה את הדפים באש של חוסר סבלנות. כמעט שלא יכולתי להפסיק לקרוא אותו. בנשימה עצורה חיכיתי לדעת מה יעלה בגורלן של בריות מנופצות, מרוסקות אך אמיצות כל־כך, שכמו בקסם מציאותי לחלוטין הצליחו לחלץ עצמן בכוחות עצמן מתהומות בלתי אפשריים של אכזבה קיומית.
אישה אמינה הוא ספר המסביר בצורה יפה כל־כך שמערכת יחסים הרסנית היא לא אהבה משום סוג. היא התמכרות. ספר שממחיש שאהבה היא באמת כל מה שצריך, אבל שהיא צריכה להתחיל ממקום הרבה יותר עמוק ומשמעותי. במקום אחר, בנסיבות אחרות, זו הייתה נשמעת כמו אמירה שחוקה. כאן זה עוצמתי ומרשים ומהפנט ומציאותי עד כאב.
זהו סיפור קשה שמספר את כל האמת על נסיבות וסיבות אכזריות ובכל זאת נוטע בך כוח, כשהוא מוכיח שהתקווה אכן אפשרית לאלה שראויים לה יותר מכול. ספר שמחזיר להם – ולנו – את כל הדברים שאבדו בדרך: אמונה, תעצומות נפש, קרבה, קבלה, אהבה.
הרבה אני טוענת שספרות מתארת ומבטאת ומבארת את החיים.
אישה אמינה הוא ספרות שכזו.
סיפור שמספר את עצמו ואת כל הסיפורים גם יחד.
ספרות במיטבה.
כל טוב,
גתית
