יש מצב שזה יהפוך לתבנית קבועה (לא שזה נורא כל כך. אני בהחלט יכולה לחשוב על דברים גרועים יותר): זוכרת מה שכתבתי בדוא"ל הקודם על המינוטאור ודמות הבלש הבלתי בלשית?
יופי, כי עכשיו קראתי ספר שמדגים את הנקודה אפילו טוב יותר (שוב, לא צריך להגזים: ברור שכל הדגמה מדגימה את הנקודה בצורה הטובה ביותר והדברים ידועים).
סיימתי את הולדת ונוס והרגשתי שדרוש לי משהו זורם יותר, כבד פחות ואם אפשר גם מעט יותר משעשע (בלי להעליב אף אחד, הולדת ונוס היה אולי הרבה דברים אבל משעשע – הוא לא).
זוכרת (צופית, חשוב לזכור – זה מאמן את המוח) שסיפרתי לך על המסירות העצומה שבה ייחדתי שלושה ביקורים בספריה וניצלתי את כל מכסת הספרים שלי כדי להשאיל ספרי מתח לאדם שכלל אינו מעריך את גודל ההשקעה המאומצת?
ובכן, אחד מאותם ספרים היה אחד בספטמבר של יוכי שלח.
אציין מיד שעל אף הרשימה שקיבלתי מאותו טיפוס תובעני וקשוח, את הספר הזה בחרתי בעצמי. אכן, לעתים אני מרהיבה עוז ובוחרת ספרים בהתאם לתובנות רגשיות. אין בכך תירוץ או אישור הפוטר אותך ממחויבותך ומעניק לך הרשאה להתבטל, אך ברמת ההוגנות חשוב לציין שזה אכן קורה מדי פעם בפעם (בעיקר כשזה מצליח. או אז וודאי ו-וודאי שחשוב לציין זאת מעל כל במה אפשרית).
אחד בספטמבר הוא סיפור על מערכת החינוך ועל סודות הנחשפים מתוככי חדר המורים. כלומר, זה הרושם שקיבלתי מהקורא הדקדקן, שאם זה לא ספר מתח ישראלי על נושאים מאוד מוגדרים הוא לא קורא ואין טעם בכלל להשאיל עבורו את הספר וחבל.
מה שמשום מה הושמט, או לא הובהר די הצורך – אחרת הייתי קוראת ללא ההזדקקות לפתיחה מפוארת – הייתה העובדה שגיבורת הספר, הבלשית הלא בלשית, היא מורה לספרות ושהספרות משרתת כאן בתפקיד המנוע העלילתי.
לספר לך עכשיו שיוכי שלח היא דוקטור לספרות מטעם אוניברסיטת תל אביב שהתמחתה ביצירותיהם של דויד גרוסמן ומאיר שלו ואשר שימשה בעברה כמורה בבית ספר תיכון, או שתקראי את זה כבר לבד בערך שלה בויקיפדיה?
באחד בספטמבר, שלא כמו במינוטאור, יש עלילת מתח שגרתית מקובלת המתחילה ברצח, ממשיכה עם ניסיון פענוח ומסתיימת עם הפתרון המיוחל והשבת הסדר על כנו. יש גם בלשית משטרתית אמיתית, יסודית וחכמה, אבל את עיקר העבודה מבצעת כאמור שושנה, המורה לספרות, שנראית כלקוחה מעולם חלומי – נשגב של מורים מושלמים ומוכשרים להפליא. כאלה שנולדו להוראה ואבוי להם באם אי פעם יחשבו לעשות או לעסוק במשהו אחר.
למען הסר ספק – אני לא חושבת ששושנה וחבריה נדירים בנוף הלימודי של מערכת החינוך. ההפך הוא הנכון: אני יודעת שקיימים מורים נפלאים, מעודדים, מעשירים ומעצימים ודווקא מסיבה זו חשוב לי לציין כי כל התפעלות, הערכה וכבוד שאחלוק מכאן ואילך לגישתם החינוכית, המלמדת והמחנכת של שושנה וחבריה אינם מצביעים על חיסרון בעולם שמעבר ליקום הסיפורי. מותר להעריך אנשים ובעלי תפקידים גם אם הם קיימים במציאות (ברשותך לא ניכנס לדוגמאות כי יש מצב שאתחיל למנות לך רשימה ארוכה מדי שתסיט אותי לחלוטין מהדרך).
שושנה היא המורה לספרות שכל תלמיד צריך ללמוד אצלה לפחות פעם אחת בחיים. הוא אמנם לא חייב אבל זה מאוד – מאוד רצוי. היא לא מלמדת ספרות לבגרות. היא מלמדת ספרות. היום שבו תלמידים יילמדו רק בשביל ציון המבחן הסופי יהיה היום האחרון שלה במערכת החינוך.
מה שנפלא אפילו יותר הוא העובדה ששושנה מלמדת ספרות מורחבת לתלמידים מחוננים, שינוי מהפכני של ממש בתפיסה לפיה מחוננים נדרשים להתמקצע במקצועות מדעיים בעיקר. היא גם מלמדת בכיתות "רגילות" ונלחמת להגיש לבגרות תלמידים מתקשים עם בעיות משמעת, אבל בשני המקרים ניכרת מידת חשיבותה ותרומתה של שושנה – והספרות שהיא מייצגת – לעולמו של כל אדם, לא משנה תחום עיסוקו או שיוכו הכיתתי.
מה שמפעים אפילו עוד יותר (אם זה בכלל אפשרי) הוא העובדה שבאמצעות ניתוח ספרותי מצליחה שושנה להגיע למסקנות מהפכניות, אליהן הגיע המז"פ המשטרתי באמצעות ממצאים עובדתיים. תגידי עכשיו שזה לא מרגש אותך! (את יכולה לנסות לשקר. זה לא יעבוד לך.)
כן, גם שושנה היא הבלשית הלא שגרתית, הנקלעת בעל כורחה לפרשיה סבוכה שעליה להתיר.
דוד גורביץ', שכבר כתבתי לך על אודות ספרו הבלש כגיבור תרבות במינוטאור, טוען שהבלש הוא שנדרש להחזיר את הסדר על כנו, סדר שהופר בגין מעשה רצח שאירע בראשית הסיפור: "תפקיד הבלש לשרת כסוכן אידיאולוגי של הסדר החדש, לשמש כשומר בפועל של הערכים הרציונאליים אל מול גלים של פשע, תשוקה וסטייה חברתית השוטפים את חברת ההמונים החדשה […] לולא מבטו הבולש, המרשיע, החודר מבעד לחומת החטאים האנושית, הסדר המוסרי – חילוני שקם על חורבות הקוסמוס הדתי, עלול לשקוע למצב של אלימות קשה ובלתי נשלטת." דוד גורביץ', הבלש כגיבור תרבות – ספרות, קולנוע, טלוויזיה, משרד הביטחון, חולון, 2003, עמ' 20.)
אלא שהרצח באחד בספטמבר, אשר מתרחש כנדרש בתחילת העלילה, לא מערער את הסדר הקיים אלא דווקא משקם אותו. כלומר, אט – אט נוכחים הקוראים לדעת כי העולם השלו, השקט והבטוח שהופר לכאורה לא היה אלא אשליה מתעתעת, פסיפס של סודות ושקרים שנועדו להציג חזות שפויה כביכול של חיים רגילים ככל האפשר.
מובן מאליו שאותם סודות ושקרים היו בעלי השפעה הרסנית על חיי הדמויות. את דבורה, המורה למוזיקה, הם רצחו הלכה למעשה – נפשית ומעשית. את פרדי, המורה להיסטוריה ואזרחות, הם בודדו מאחורי חומה מבוצרת שמעולם לא אפשרה לו להיות מי שהוא באמת, שלא לדבר על מה שהם עשו למנהל, דב שנהב, כשדנו אותו לחיים של סחטנות ואומללות מתמדת.
אגב פרדי הוא המורה המושלם להיסטוריה ואזרחות. מורה שלא מקריא מהספר, כי את זה התלמיד יכול לעשות לבד, אלא מעורר מחשבה, שאלות ודיון על כל מה שנמצא מסביב ומעבר לנקודתיות העובדתית. מורה שמעודד תלמידים להגיש עבודות בהסתמך על ספרים אקדמיים בספריית האוניברסיטה (לא עוד "גזור – הדבק"), מפגיש אותם עם חברי כנסת ודואג לעיצוב נפשם ודמותם לא פחות מאשר להשכלתם והרחבת אופקיהם.
נהיר אפוא, שעל אף שאחד בספטמבר עוסק באופן רשמי בפרשיית רצח, רצח הוא לחלוטין לא הנושא היחיד שהוא עוסק בו. בכך מתממשת טענתו הנוספת של דוד גורביץ', כי "יצירות בלשיות יוצאות דופן חורגות בהרבה מעבר לתבנית של "חפש את הרוצח" ומתמקדות בהליך הנפשי והחברתי הגורר את החברה לתור אחר אשמים אפשריים ולהתמכר ללא לאות לטקסי "טיהור" למיניהם. וזאת היא עושה כדי שניתן יהיה לחזק את האתוס הבורגני הטוען כל העת לחפותו של הכלל." (שם, עמ' 37.)
אלא שהכלל אינו חף מפשע. הוא אמנם לא אשם ברצח, אך בהרבה דברים אחרים – דווקא כן. מסיבה זו זהות הרוצח היא למעשה החלק הפחות מעניין בסיפור, מגוחך ככל שזה עשוי להישמע. כלומר, הרצון לגלות מיהו מניע את העלילה קדימה, אבל הגילויים שהוא חושף בדרכו מעניינים הרבה יותר ממנו, ללא צל של ספק. הדמויות המרכזיות מבקשות לטהר את עצמן לאו דווקא ממעשיהן הרעים, משום שמעשיהן אינם רעים כלל ועיקר, אלא מהאופן הרע שבו מעשיהן עשויים להתפרש. זו נקודה מהותית מאוד, החושפת חוסר סבלנות עצמי כלפי חוויות ואירועים הראויים דווקא לחמלה והכלה. כמו המקרה המובהק של דבורה וסיפורו של דב שנהב שנסחט על שאהבתו הכנה והעמוקה לחיילת תחת פיקודו התפרשה שלא כהלכה.
דווקא הירצחה של דבורה הוא הטיהור בהתגלמותו (במובן מסוים): הוא הופך את כולם לחשודים משום שלכולם (או לפחות לרובם) יש סיבה משכנעת מספיק לרצות לראות במותה או אפילו לרצות לעשות זאת בעצמם, לו היו רוצחים, כמובן.
לאמתו של דבר הרצח עצמו מתוחכם הרבה פחות מכל המניעים שהיו יכולים להוביל אליו, מה שתומך בטענתי ממקודם שהחיפוש אחר אשמים מעניין יותר מהאשם האמיתי עצמו.
"ברור אפוא כי בדגמים הקלאסיים, כמו גם בדגמים המודרניים והפוסטמודרניים, לעולם אין המדובר רק ברובד החיצוני של עלילת המתח – בגילוי הגופה ובאיתור הרוצח. מתחת למעטה העליון של העלילה הבידורית, הפועלת לכאורה באמצעים סגנוניים קבועים, תסתתר תמיד עלילה פנימית שתקרין על מציאות סימבולית נוספת, ותחשוף התבוננות רפלקטיבית ואירונית במגבלותו של הסיפור הבנוי כחידת היגיון בלבד. מאחורי החזות הסיפורית "הסגורה" שעניינה לכידת הרוצח, יצוץ הסיפור הסימבולי הגדול העוסק בגורלה של התשוקה האלימה בימינו. או אז יישאלו השאלות הגדולות – על החטא ועונשו ועל יכולותיו הממשיות של הגיבור הבלשי לשמש באמת כנציגה החילוני, האזרחי, של ההשגחה האישית בימינו. וזאת אין לשכוח – כל סיפור בלשי עוסק, בסופו של דבר, בשאלות "האחרוניות", שאלות המהות של התחלה וסוף של חיים ומוות." (שם, עמ' 36.)
הבלשית שושנה היא טיפוס אמהי מאוד, חם ומחבק על אף שהיא רווקה "מזדקנת" החיה בגפה בחברת בעל חיים. שושנה היא לחלוטין לא הטיפוס הערירי, המבודד והמקטר, ולא רק משום שבעל החיים האמור הוא כלב ולא חתול. היא אמנם אינה הנציגה החילונית של ההשגחה האישית, אבל היא ללא ספק אבן שואבת ומנחמת לכל האנשים הנשזרים בחייה; משפחה, שכנים, עמיתים ואפילו תלמידים. לה עצמה קשה להכיל את העובדה שכל צרותיהם ותלונותיהם מתנקזות דווקא אליה, אך יש לה לב טוב ויד נדיבה והיא אוהבת ומארחת (אפילו כשהיא מתארחת) בצורה מרגשת מאוד. עבודתה ניכרת בביתה, כפי שהיא ניכרת בביתו של פרדי, בקלסרים, בספרים המתפקעים מעל מדפיהם, באווירה האופפת הכול. היא מעין דודה סבתאית שעצם נוכחותה נוסכת שלווה ורוגע. אישה שתמיד אפשר להאמין בה ואשר תורמת משמעותית להתקדמות העלילה. אמנם נכון, כל העובדות הנמסרות לקורא הודות לעבודת הבילוש הלא רשמית של שושנה כבר היו ידועות למשטרה, להוציא אחת. אבל הקוראים לא קראו את הדו"ח המשטרתי אלא את סיפורה של שושנה. מה גם ששושנה עצמה לא הייתה מעורבת בכל פרטי החקירה. היא גילתה את מה שגילתה בכוחות עצמה וכן – הודות לניתוחים הספרותיים ולהבנה הספרותית שלה (בפעם הבאה שמישהו ירצה לזלזל בלימודי הספרות, מן הראוי לו שילך להתרשם ממנה. רק בשביל זה, היה ראוי לכתוב את הסיפור הזה).
דווקא סיבות אלה – האישיות, המבינות, "הניתוחיות" – מעניקות לסיפור את הממד הנוסף שלו, את העלילה הסמלית הנוספת ואת המענה או לפחות את היכולת להתמודד עם השאלות הגדולות יותר על טבע החיים וחידלון המוות.
"חידת ההיגיון" שבו היא רק האמצעי.
אי אפשר ליהנות מסיפור רצח, אבל משום שאחד בספטמבר הוא לא סיפור רצח מובהק ומשום שהוא מטפל בהירצחה של דבורה בצורה מכובדת ומלאת רגש (מבלי ליפול למלכודת "אחרי מות – קדושים"), אני מרשה לעצמי להגיד שמאוד נהניתי ממנו.
יש ספרות שהישגה העיקרית הוא בשירות האדיר שהיא עושה לתפיסה מסוימת או לרעיון מקובע שלא בצדק. יוכי שלח הפריחה את השממה כשכתבה סיפור מציאותי בהחלט על מציאות שכולם היו רוצים בה (להוציא כמובן את כל האסונות והעצב – שלא אליהם התכוונתי, אבל למן הסר ספק חשוב להדגיש).
אני חושבת שרק אדם שהיה בעברו מורה ואשר הפך מאוחר יותר לחוקר ספרות יכול לרקוח ביטוי אמין ומעורר ערגה כל כך.
גם אם לא, יוכי שלח מוכיחה שלפחות במקרה שלה, מדובר בטיעון שעובד.
