על הסקירה הזו חשבתי הרבה, הרבה מאוד, הרבה יותר מבדרך כלל. המחשבות בוערות בי, אבל אלה מחשבות מסוג אחר, כי מדובר בשני ספרים לא טובים שאין שום סיבה הגיונית לדבר על אודותיהם, שני ספרים שהשלימו זה את זה בנקודות החיסרון והיתרון שלהם – אחד ספרותי (הווה אומר כתוב נכון, אולי אפילו היטב) אבל משעמם (הווה אומר – ממועט עלילה) והשני סוג של חומר נפץ טעון ומתלקח אבל כתוב בצורה גרועה כל־כך שזה ממש מכאיב (לא לי – לסיפור).
זה רק התזמון הרגעי, המקרי, שגרם לי לקרוא אותם בזה אחר זה, אבל הסיפור השני הוא זה שעורר בי את מירב הזעם: הנושא הכל־כך חשוב שלו הלך לאיבוד בכתיבה כל־כך יבשה, ילדותית, שטחית, דלה ומביישת; כתיבה שלא מבינה סיפור מהו, שמשתמשת בדימויים "גדולים" כדי להסביר דברים שלא ניתן להסביר ומפסידה בכל החזיתות.
שוב ושוב בדקתי את הכריכה האחורית, מחפשת לראות מי כתב את האשפה הזאת ומי נתן לו את ההרשאה.
העובדה שהספר זכה בפרס לעידוד הכתיבה לא עודדה אותי – להיפך: התקשיתי להבין מי היה זה שמצא לנכון להעניק פרס לכתיבה שגויה שכזו. למען הדיוק, הם באמת לא העניקו את הפרס לספר; אם קוראים היטב מבינים שהם העניקו אותו לסיפור.
ובכל זאת.
הסיפור הזה נכתב מבחוץ, על ידי עד לאירועים ולא אחד המשתתפים בו. גורם שתיעד, חקר, ערך והנגיש עולם תרבותי מלא ועשיר אלא שהעולם התרבותי שהוא כותב עליו זר לו – למהות, לחברה ולעולם שמתוכו הוא עצמו צמח וגדל. הפער הזה לא אמור להיות מובחן או מורגש כשמדובר בספרות טובה, כזו שנכתבת בכישרון, במעוף, ביצירתיות ומתוך יכולת הבעה. כאן הוא לא היה רק מובחן ומורגש אלא גם צורם ולחלוטין לא אמין או משכנע. דווקא התובנות המקצועיות, אלה ששייכות באמת לעולמו של הכותב, היו החלק המקורי, המעניין והאמיתי של הסיפור – הבלחות קטנות שלו היו מנותבות כהלכה היו הופכות את היצירה הזו למשהו ראוי ומרתק בהחלט.
אבל הן לא ולכן הוא לא, וחבל.
הסיפור הזה, הקלחת הנפיצה והרוחשת הזו, יכול היה להיות כל־כך הרבה יותר, לו רק היה כותב אותו האדם הנכון או לפחות מנקודת ההסתכלות הנכונה, זו שיוצאת מתוך המקום אמיתי ולא בוחרת בתחפושות ש"מתאימות" בעיניה יותר.
כשניסיתי להבין למה אני כל־כך כועסת הבנתי שזו בדיוק הסיבה.
מי שכתב את הסיפור בטוח שהוא עשה כמיטב יכולתו – ואין לי ספק שהוא אכן עשה – אבל לי ולכל הקוראים והקוראות שקדמו לי ושיבואו אחרי הייתה יכולה לחיות חוויה אחרת, הרבה יותר טובה, חשובה, מאלפת אפילו. כל מה שאפשר למצוא ביצירת אמנות אמיתית ונמצא לעתים נדירות, נדירות מדי.
כאן זה נשדד מאיתנו.
זה לא רק הסיפור שנהרס – זו גם התובנה שלנו, שאבדה לבלי שוב.
זו לא הפעם הראשונה שבה אני קוראת ספר לא מוצלח שכזה, גם לא השנייה או העשירית. זו גם לא תהיה הפעם האחרונה; כבר דיברתי בעבר על חוויות דומות שנהרסו בידי אנשים שיכולת ההקלדה שלהם מתחפשת או מתיימרת להיות יכולת כתיבה, אבל כאן ההחמצה פשוט זועקת לשמיים – חסרונה הניכר והבולט של עריכה משמעותית, כזו שהיה לה את הכוח להעביר את הסיפור ממקומו המצומצם לזירה של הספרים הגדולים, או שהייתה לפחות עוזרת לקול האמיתי והנכון של הסופר להשמיע את עצמו בצורה יותר אמינה, נכונה ומדויקת, הוא פשוט מצער.
על ספרים שהפסקתי לקרוא באמצע אני נוהגת לא לכתוב. את שתי היצירות הגרועות האלה, הטובה־אך־המשעממת והבינונית־אך־המעניינת, קראתי עד הסוף, וגם אם זה פשוט משום שרציתי לדעת איך הן מסתיימות, עדיין יש בכך כדי להעיד שהיה בהן משהו. ניסיתי להבין מה הדבר הזה והאם הוא חשוב מספיק כדי לזכות את שני הספרים האלה בחשיבה קצת פחות מחמירה, אולי אפילו לגרום לי לגלות את השמות שלהם ולוותר קצת על הביקורת, כי הסיפורים שלהם חשובים יותר.
ואז חשבתי שבמובן מסוים הקריאה הזו דומה לביקור במסעדה בינונית במיוחד; לא מסעדה שמהווה סכנה ציבורית שחשוב וצריך להתריע מפניה, אלא סתם מסעדה חסרת ייחוד, מסעדת "פשרה" שמנוהלת ביד רמה של חוסר יכולת ואולי גם חוסר אכפתיות. אין שום סיבה לבקר במסעדה כזו, להוציא עליה כסף, לבזבז עליה זמן, אבל אם כבר מגיעים אליה על הדרך יש מצב שהישיבה בה תהיה חוויה; איזו חוויה – לא ברור, אבל חוויה: לא כזו שתספיק להמלצה אבל גם לא כזו שתגרור צו הריסה ופינוי.
נכון, יש מסעדות של שלושה כוכבי מישלן ויש מסעדות בלי כוכבי מישלן אבל עם הרבה "אווירה" ויש מסעדות פועלים שמציעות אוכל נהדר ומסעדות שממחזרות תפריטים מלפני עשרים שנה בביצוע סביר ומטה.
זו לא רק שאלה של מחיר – זו שאלה של מסוגלות, של כישרון, של מחויבות ושל עבודה קשה, דברים שהם כביכול מובנים מאליהם אבל בפועל מיושמים מעט מדי ופחות מדי: כי זה קשה, כי חסרה הכוונה, כי אין אמצעים, כי זה פשוט לא זה.
יש מסעדות שמתאימות לאנשים מסוימים ולא לאחרים, כמו ספרים. את הספר השני, שבעיני גובל פשוט בפשע, חברה שלי מאוד אהבה (אחרי שנדהמתי ושאלתי ארבע פעמים ברציפות "באמת?!" כשכל מה שרציתי לשאול היה "למה?!" היא המשיכה לטעון שהיא אוהבת ואני הפסקתי להתעניין), אבל זה לא משנה.
ספרים לא טובים מתאפיינים בחוסר אחידות, בעליות ומורדות לא מאוזנים, בפיתוח לא נכון ולא מספיק, אבל לעתים יש בהם תובנות מעניינות שכדאי לשים אליהן לב, כמו מנה די טובה במסעדה שלא ציפינו ממנה לשום דבר.
שני הספרים שקראתי עכשיו הם סוג של יומן שמאפשר התבוננות באירועים מכוננים, משני סדרי עולם, קשים. שניהם מנסים לעורר אהדה אין־סופית לגיבורים ולגיבורות העומדים במרכזם, כושלים, מתרסקים, מנסים לקום, קורסים ושוב מנסים. סיפורים פרטיים שמנסים לשפוך אור על תופעה רחבה יותר מהמקרה האישי של עצמם אבל עושים את זה בייצוגים מצומצמים, חד־מימדים, על גבול היצג בן שורה אחת, כדי להשלים תמונת רקע, כדי לצקת קצת יותר "בשר" בכלים לא נכונים. יש כאן תיעוד כמעט מקצועי של רגשות ותחושות, שמסכם את עצמו לכדי שינוי מתבקש, אולי אפילו טבעי, אבל לא ממש משכנע.
יש סיבה שמסעדות של כוכבי מישלן זוכות לכוכבי מישלן אבל גם מסעדת פועלים יכולה לספק ארוחה שאפשר להיזכר בה – תלוי מי עומד במטבח, איזו מטרה הוא מבקש להגשים וכמה כנות יש בעבודה שלו.
אני לא מצפה מכל סיפור להיות יצירת מופת, אבל אני כן מקווה שכל ספר יהיה הגרסה הטובה ביותר של עצמו.
בשני המקרים האלה זה לא קרה.
ההפסד כולו שלנו.
כל טוב,
גתית
