תמיד כשאין לי מושג היכן להתחיל, אני אומרת לעצמי פשוט לכתוב.
המילים כבר יולידו את עצמן.
המחשבות והרגשות מזמן עובדו בראש, כי חווית קריאה היא תחושה משולבת שמתחילה מהבטן ומתווה את הדרך משם. עכשיו כל מה שצריך זה רק להוביל אותה אל הכתב, או אל המסך המרצד של המחשב.
ארבעה ספרים קראתי ואספר לך עליהם בסדר הפוך.
הספר הראשון והשני לא הצדיקו מכתב בפני עצמו – אפילו לא מכתב משותף.
הספר השלישי היה שונה בתכלית, אבל לגביו הרגשתי שחסרה לי השוואה. נקודת התייחסות שתעזור לי לתהות על קנקנו ביחס לספר אחר.
ואז הגיע הספר הרביעי – קרקע לא מוכרת של ג'ומפה להירי – והכניס את כל העומס הזה למקום הנכון.
אני זוכרת שרציתי לקחת אותו לפני ההשאלה האחרונה, שבה השאלתי אותו, אבל החזרתי מפאת מילוי המכסה. אי לכך הייתי הפעם קצת "נרגשת" לגביו.
יחד עם זאת, כשכבר ניגשתי לקרוא אותו, הייתי אחרי קריאת אוניית המגדלור של זיגפריד לנץ (הספר השלישי, למקרה שתתבלבלי בספירה).
וזה כבר עניין אחר לגמרי.
אוניית המגדלור של זיגפריד לנץ הוא תפנית קיצונית במידה כזו, שרק עצם אזכורו הוא ניגודיות שמתעלה מעל מאה שמונים מעלות (לו זה היה כמובן אפשרי), ביחס לשני הספרים שקראתי קודם לכן.
אין הרבה מה לומר על הספר הראשון. כפי הנראה גם לא הייתי אומרת עליו דבר, אלמלא ההקדמה – אותה קראתי בסוף, כהרגלי – שמסבירה כי הספר נולד מתוך מצוקתה של הכותבת והיה למעשה הפתרון השפוי בין האבסה מטורפת, איבוד שפיות זמני או התמכרות לתרופות פסיכיאטריות. כשמסתכלים על הספר בצורה כזו, כשמבינים שהוא מבטא – כמעט אחד לאחד – כתב האשמה ויומן אישי של מסע ייסורים מפרך, אפשר להפסיק לשפוט אותו כספר (מה שלא היה ניתן לעשות ממילא) ולהסתפק בכך שהוא הגשים את המטרה שלשמה נוצר. עוד אחד מהספרים שקוראים ולא מבינים איך יש אנשים שמוציאים אותם לאור או אוהבים לקרוא אותם (ויש כאלה). לא שהוא גרוע. הוא פשוט לא ספר. כלומר, יש לו עלילה אבל זה פחות או יותר הכול: מילים שמודפסות על גבי דפים, הנכרכים אחר כך לאגודה בעלת צורה של ספר, אבל ספר זה לא.
הייתי יכולה להסביר ולנמק מדוע, באלף ואחת סיבות, אבל בשביל מה? כדי להוכיח שהוא לא ראוי? כרגע כתבתי שיש אנשים שקוראים אותו (ואת דומיו לסוגה). למה להרוס להם? למה להרוס למחברת ולשלול ממנה פרנסה?
ומה גם, שהרבה יותר מעניין להסביר למה ספר הוא ספר, לא למה הוא לא.
מכאן פניתי לספר השני כי חשבתי שהוא יהיה ספר אמיתי יותר.
הוא אכן היה, במידה מסוימת, על אף שהתרגום היה פשוט מזעזע. כלומר, הוא היה לחלוטין לא אכפתי. לא להאמין שמאפשרים למתרגמים לתרגם "בוהן" במקום אגודל (זה לא יעזור לכם: זו טעות וזו תישאר טעות עד שתתקנו אותה). כקוראת יכולתי להרגיש שזו עבודה שנכפתה על המתרגם, בחוסר חשק מופגן. עוד רב־מכר חסר משמעות שצריך לתרגם מהר – מהר כדי להרוויח כסף. בכל זאת, זו עבודה. אבל אפילו עורך לשוני לא מינו לתרגום הזה. מישהו שיעצור את הגישה הממהרת, הלא מכבדת הזו. לא רק בגין שימוש שגוי כל־כך במילים אלא גם בתחושה. את הספר כתבה אישה. המתרגם היה גבר. אולי זה לא קשור, אבל נהיר שהוא לא "הבין" את הראש שלה. הוא לא הבין מדוע הסיפור הזה היה כה חשוב לה ולכן הסיפור שהועבר אלינו לא היה כל־כך חשוב לנו, או אולי יכול היה להיות חשוב יותר מכפי שהיה, במתכונתו הנוכחית.
העיבוד הקולנועי אגב, נראה מזוויע אפילו יותר. בקושי יכולתי לצפות בקדימון. בקטעים מתוך הסרט שרצים ברשת כבר הרמתי ידיים.
התרגום של קרקע לא מוכרת לעומת זאת, היה מדהים. לא רק בהשוואה. אין כאן השוואה בכלל. זו רמה אחרת לגמרי. אחת הסיבות שבגינה כדאי, ואולי אף צריך, לקרוא את הסיפור הזה בעברית היא ללא ספק מיכל אלפון. התרגום שלה הוא ספרות בפני עצמה.
כשמסיימים את הקריאה יש תחושה אחרת מהתחושה המרגיעה הראשונית שליוותה את הפרק הראשון. מעין דוק של עצבות. כיליון אנושי. לא ידעתי על הסיפור, כהרגלי. לא הכנתי את עצמי לעובדה שמדובר באסופה של סיפורים שונים – דומים, דומים – דומים למעשה. במובן מסוים אני מעניקה לכל ספר הזדמנות שווה: אם אתה טוב, לא אכפת לי על מה אתה. הפעם זה קצת בלבל אותי, קצת גרם לי להמתין לבאות, לראות איך זה ממשיך.
בסוף – לשמחתי ולמקרה שדאגת – הכול הסתדר.
להירי מספרת את סיפורם של שבעה אנשים שונים אבל זהים להפליא במוצאם ובנקודת המפגש שהסיפור מאפשר להם ליצור – תמיד הודי עם אמריקאית או הודית עם אמריקאי. ההודי או ההודית לעולם יהיו ילדים יחידים, או עם אח אחד נוסף ותו לאו. הוריהם נישאו תמיד בשידוך אך הפגינו מעין אהבה מכבדת לאחר שנים של יחד. אמריקה המערבית הובילה את הדור הצעיר לסוג של התנערות מעולמם הישן – מנהגים, מאכלים וסגנון לבוש. מעבר שהוא קיצוני פחות מחזרה בשאלה, על אף שזו התחושה העמומה המלווה את הצעירים בדרכם החוצה, אל העולם החדש. הצד השני, המערבי, יהיה לעולם חזק, יציב, נטוע בבהירות בעולמו. ללא שאלות, ללא פקפוק. הצד ההודי יהיה לעולם שרוי במאבק, כורע תחת נטל ההוכחה להיות "הצאצא" המושלם והמצטיין שנדרש הוא להיות, קורס תחת כבדות הדכדוך. מין חוסר הגדרה תמידי, העדר תחושה של יציבות אישיותית. צמח שגדל עם שורשים באוויר ולכן לא יכול למצוא לו מקום לכנותו בית.
את יודעת מה ההבדל בין נטע ושתיל?
נטיעה היא פעולת נעיצה בקרקע. לא רק עצים אגב – גם אוהלים נוטעים באדמה.
שתילה היא העברה ממקום למקום. השתיל, שכבר גדל והתחזק במקום אחד, יכול לעמוד בקושי. נטע לא. לכן שותלים שתילים ונוטעים נטעים (ותודה לאקדמיה ללשון העברית שהביאני עד הלום).
מבחינת גילם, הילדים ההודים, גיבוריה של ג'ומפה להירי, הגיעו לארצות הברית במצב של שתיל. הם גדלו במקום אחד והועברו למקום אחר. לעומת זאת מבחינה נפשית הם היו נטעים רכים. לא רק בגלל שהמעבר בוצע בשלב מוקדם מדי, אלא משום שהשניות, בין התרבות שבה גדלו לבין התרבות אליה נדרשו להסתגל, המשיכה להתקיים גם במקום מגוריהם החדש. זו תרבות שננצרה בבית הוריהם, בדרישותיהם להצטיינות אך גם בהמשכיותה של המסורת ההודית. הישגיות של היחשפות עד גבול מסוים. אולם במציאות, כך מסתבר, יציר הכלאים הזה מתקשה למצוא את דרכו ולשרוד. בסופו של דבר, הילדים כולם מאכזבים את הוריהם כשהם נישאים ל"לא הודים". הם עצמם אינם מייחסים חשיבות גדולה מדי לעובדה זו, בעיקר משום שרובם נישאים מאהבה ומשום שמדובר בחלק אחד מתמונה גדולה יותר. תצרף שלם של דברים שאמורים היו להסתדר לתבנית מוגדרת של אושר, אבל מעולם לא התממשו, איכשהו, עם ההצלחות או בלעדיהן, בחברת בני זוג וילדים או ברווקות מאוחרת. משהו שם פשוט לא עובד. לכן, למרות שמדובר בשבעה סיפורים על שבעה אנשים שונים, מדובר למעשה על אותו סיפור ועל אותה תבנית של אותו אדם.
זה החזיר אותי לאוניית המגדלור, משל על מציאות בלב ים שאמורה לייצג את חיינו ואת הבחירות שאנו עושים במצבי מלחמה ואולי גם שלום. הבחירה להרחיק לכת למקום שבו אין נפש חיה, בידוד שהוא דוגמה לחברה מרובת אזרחים, היא רעיון מעניין. מעניין לא משום שהוא מאפשר הסתכלות מנותקת על מצבים ואירועים שקשה לשמוע במציאות יום־יומית רועשת ובועטת, אלא משום שהוא חושב שזו הדרך הנכונה לבחון אותם.
מה קורה כשנדרש אדם להתמודד עם איום? האם הוא בוחר להיכנע לו או להתמרד כנגדו? האם הוא בוחר להרכין ראש, אפילו להודות בכניעה או תבוסתנות, כדי להישאר בחיים, או להתקומם – יהיה המחיר אשר יהיה?
אוניית המגדלור שואל את אותה השאלה בדיוק: מה עושים כשאויב תוקף אותך ולאף אחד מכם אין לאן לברוח? האויב לא ממש משנה – גם לא אתם. הוא שפל ומושחת מבחינה מוסרית, אבל גם הגיבור שעומד מולו הוא אדם שנתפש כמתועב לא פחות (לפחות בסיפור, בעיני בנו המתבגר).
האם התמודדות במצבי קיצון מגדירה את מי שאנחנו גם במציאות של שגרה?
"אדם ניכר בכוסו, כיסו וכעסו" מול "אל תשפוט אדם בשעת כעסו"?
קראתי את הכתבה עלה נגב – נחלת עדן, על האופן שבו מתמודדים שם, בכפר המיוחד לבעלי מוגבלויות בדרום הארץ, עם כל מה שקורה סביבם. לקראת הסוף שואלת חגית רון רבינוביץ' את המנכ"לית, מסדה סקלי, איך היא מצליחה להחזיק מעמד במקום הזה, כל־כך הרבה שנים. זו הייתה תשובתה: "מחזיקים מעמד? אני מהמקום הזה מקבלת רק כוח… כל הזמן עוד ועוד כוח לצמוח ברמה האישית, ולהצמיח את המקום כולו. יש פה אימון מתמיד ויום־יומי של הכלה, סבלנות, כבוד, אהבה ללא תנאים, שיתוף. ובזמני מלחמה, היכולות האלו באות עוד יותר לידי ביטוי." (חגית רון רבינוביץ, "לתת בלי גבול", ישראל היום – שישבת, 18.7.2014).
אוניית המגדלור של זיגפריד לנץ לא מגדיר את המציאות טוב יותר מקרקע לא מוכרת. אלו שתי יצירות שמבודדות מציאות בתוך עולם שלם של אנשים. שני סיפורים על דמויות בודדות בעולמן, דומות כל־כך האחת לשניה באופן שמכריח אותך לעצור ולחשוב: האומנם באמת כולם זהים זה לזה? האומנם באמת אין הבדל?
צפיתי עכשיו בסרטון עם ג'ומפה להירי (יובא בסוף – אל דאגה). היא סיפרה שבתור ילדה היא חוותה תחושה גדולה של לבד. מכאן נולדה הבנתה שספרים, על אף שהם נכתבים ממקום אישי ובאופן פרטי מאוד, יכולים להיכנס לתודעתם של כל־כך הרבה אנשים אחרים.
אבל בעוד הספר שלה מספר על בדידות ועל ייאוש מהחיים שהתנחל בלבבות עוד קודם שהחיים עצמם החלו, אוניית המגדלור נלחם על הזכות לחיות בכבוד ולחיות בכלל, אם רוצים לדייק. הוא משתמש במגדלור כאות של תקווה, סמל שאנשים אמורים לנווט את חייהם לאורו. השאלה הפילוסופית שהוא מעורר – לעניין כשירותו של האוחז בפנס, האם נכון הוא להנהיג והאם נכון לפסוע בעקבותיו – היא שאלה שיכול כל אדם להפנות כלפי עצמו. גם לא במצבי מלחמה.
זו באמת השאלה ששואלים את עצמם גיבוריה הסיאמיים כמעט של ג'ומפה להירי: מיהו או מהו האור המנחה אשר מתווה לי את הדרך? מי אני ולאן אני רוצה להגיע?
הם אינם יודעים. כשהם מצליחים להכניס עצמם למסגרת ולתלם ולתבנית של אושר, משהו בהם מתרופף ונרפה. הרעב הושבע קצת, הושקט קצת אך הניקור עדיין מכרסם בהם, מורגש ועמום לחלופין.
במובן מסוים המוות בקרקע לא מוכרת מכתיב את דרכם של החיים. הוא מחדד את תחושת התלישות כשהוא מצלק את אלה שנפגעו ממנו באופן שלעולם לא יגליד באמת. אוניית המגדלור מקדש את החיים על פני המוות. בעיניו, חשוב יותר לחיות.
זו לא מחשבה פחדנית או מחשבה גדולה, לא מחשבה שמנסה להוליד מתוכה גיבורים. זו מחשבה מבוגרת, מפוכחת, למודת ניסיון.
הבחירה להילחם או לחיות היא בחירה יום־יומית, למרות שאוניית המגדלור מציב אותה בתוך מציאות בלתי שכיחה. הרוע שבו מוגדר וברור. הוא נהיר למן הרושם הראשון, מתחזק ומתעצם עם כל רגע חולף. במלחמה כזו אין סימני שאלה. הבחירה הוכרעה כבר מראש וכעת נדרש להבין מהי הדרך הטובה ביותר למגר את הרשע ולהישאר בחיים בעת ובעונה אחת.
הבחירה להילחם כדי לחיות היא בחירה יום־יומית אף בקרקע לא מוכרת אלא שהוא משווה לה אווירה קודרנית, המובסת כמעט תמיד נוכח מציאות שלעולם אינה מתרוממת לכדי מימוש אמיתי.
גיבוריה של ג'ומפה להירי, חרף גילם הצעיר, מבינים שהחיים אינם המסכת המופלאה שהוריהם ביקשו לייצר עבורם או עבור שכניהם. אותות הצטיינות ועיטורי מופת שמהווים מפגן של כוח. החיים הם משהו אחר: מאבק, התמודדות, ניסיון ליצור זהות או להימלט מעבר שרודף אותך כמו צל שלעולם לא ירפה, כי הוא מהודק בזיכרונות, שזור בנימי הנפש, נאחז בך כדי להישאר. חלק ממך שפשוט לא ניתן להשאיר מאחור.
האנשים שאנשים הופכים להיות נולדים מתוך המאבקים שאוניית המגדלור מספר על אודותם.
כשהם מנצחים, הם גדולים מהחיים.
כשהם מתים, הם משאירים משהו גדול יותר מאחור: השראה, אמונה, סמל.
כשגיבור סיפורה האחרון של ג'ומפה להירי מת, הוא לא משאיר אחריו דבר.
אולי אף אחד מהם לא ישאיר, בעצם.
ייתכן וזה ההבדל האמיתי בין שני הספרים האלה.
לא שני ספרים שמנסים לתאר את העולם באופן אחר אלא שני ספרים שמתמקדים בשתי מציאויות שונות. שני ספרים שיוצאים מנקודת מבט כמעט הפוכה זה לזה: אלה שמבינים שצריך להיאבק על ולמען החיים ואלה שחושבים שהחיים הם מאבק.
המאבק על החיים באוניית המגדלור הוא סביל לפעמים, אבל תמיד נחוש, תמיד החלטי.
מאבק החיים בקרקע לא מוכרת מוביל הרבה פעמים לתחושה של ויתור, של השלמה עם מצב עניינים טוב יותר ממצב חלופי ובחירה לניתוק – רגשי ומעשי – מדברים שלא ניתן לשנות, מדברים שלעולם לא יחזרו, מדברים שכנראה לא יתממשו אף פעם.
באוניית המגדלור יש עימות קשה מאוד שמסתיים במוות ובניצחון. על אף הכול, זהו סיפור שיש בו תקווה.
קרקע לא מוכרת הוא לא סיפור של עימותים. יש בו מוות אבל אין בו ניצחונות. אולי זו הסיבה (או אחת מהן) מדוע אין בו גם תקווה.
כל טוב,
גתית
