סוף־סוף – ספר טוב.
תענוג.
אוכלי הגחלים של גיל אילוטוביץ.
לגמרי המלצה שלך, אחרי תמונות חתונה כמובן.
בלי להשוות, אוכלי הגחלים מוצלח מאוד (גם) בזכות עצמו.
מראשיתו ועד סופו, מהמסד ועד הטפחות. אין ולו מעידה אחת, טעות אחת, פסילה אחת – לא במרקם, לא בזרימה, לא בהיגיון, לא באיכות.
לא סתם תענוג;
תענוג ספרותי אמיתי.
והנושא!
מה עושים כשהדבר היחיד שאדם צריך לעשות כדי לחיות הוא לסיים את חייו של מישהו אחר?
מצד אחד, איך אפשר לשפוט אדם כזה? מצד אחר – איך אפשר שלא?
ההתמודדות של גיל אילוטוביץ הייתה פשוט מרתקת. לא "סוחפת עלילתית"; מרתקת! מרתקת מבחינת הגישה, הטיפול והעומק; מרתקת מבחינת הבנייה, הייצוג והמרקם העלילתי.
לא פשוט לטפל בנושא כזה, כי הציבור באמת חושב שהאנשים ההם – אלה שנמצאים בתפר שבין השטן לקורבן, מוכי גורל כמו נדוני המוות האחרים – הם הרשע בהתגלמותו. מילא אלה ששונאים אותנו שונאים אותנו, אבל יהודים כמותנו? אחינו? בשר מבשרנו?
לא פשוט, אבל גיל אילוטוביץ עושה זאת בצורה מופלאה.
העולם המשתקף מבעד לעיניו של הגיבור, מרדכי־מארק גרינשטיין הוא נוקב, מפוכח, חולמני, מלא תקווה ואכול חרטות:
צעיר רב־און המסתער קדימה;
אסיר הנלחם לשרוד ללא מחשבה, בחושיים חייתיים אך ממולחים;
נמלט המבקש על חייו, דחוי מחברה שהוקיעה אותו מתוכה;
מבוגר המעז לצבוע את שארית ימיו בצבעים סלחניים.
מבחינה אמנותית, גיל אילוטוביץ מלווה את מארק גרינשטיין ליווי אמין בכל תחנה ותחנה, מנציח לא רק את האמת אלא גם את הלך המחשבה המאפיין. זה עובר בצורה כל־כך משכנעת, כאילו זה מתרחש מאליו והעובדה שזה לא נעשה מאליו, כמובן, רק מעצימה את ההישג הספרותי הבכלל לא־מובן מאליו הזה.
מבחינה רגשית, גיל אילוטוביץ מצליח להעמיד את הקוראים פעם לצידו של מארק גרינשטיין ופעם לצידם של המאשימים, הרבה משום שמארק עצמו נמצא גם הוא שם, ביניהם.
האהדה המיידית הנתונה לו (מטבע היותו הציר המוביל) אינה מתערבת בשיפוט ההגיוני של הנסיבות. המוח או הרגש לא פורשים לנוח בצד: הם מעורבים פעילים ביותר, יוצרים מלחמות בתוכנו, אי־הסכמות שמובילות למסקנה הבלתי נמנעת שמורכבות אינה נעשית פשוטה יותר ככל שמרבים להתעמק בה. יש דברים שכנראה נדונו שלא להיות מובנים לעולם, בעולמות שמעבר לתפיסה המישורית הפשוטה של שחור או לבן, טוב או רע, הקרבה או כניעה.
"ובכעס הולך וגובר חשב: אתם, שהייתם שם אתי, היכן אתם עומדים? נכון, לא הייתי רעב ולא מעונה כמוכם, אבל גם אני קורבן, אשמתי היא אשמתכם – נשארנו בחיים. אתם יכולים לספר למשפחות החדשות שלכם, לחברים ולשכנים על מעשי גבורה והקרבה. אני לא קונה את הסיפורים האלה. אני מכיר יפה את חוקי ההישרדות של המחנה, את מחזור החיים שם – שלושה חודשים, שלושה חודשים ולא יותר. זו הייתה תוחלת החיים של אסיר מן השורה. אתה, האיש בקסקט שנועץ בי עיניים כמו סכינים, איך קנית לעצמך חיים? את הפרוסה האחרונה של מי גזלת? של זה שישן לידך על הדרגש, שחשב שאתה החבר היחיד שנשאר לו? ואת, הגברת עם הסודר הכחול, מה את אוכלת לעצמך את השפתיים, את החולצה של מי גנבת כדי לשרוד, מי מת בקור כדי שתחיי?" (גיל אילוטוביץ, אוכלי הגחלים, עם עובד, תל אביב, 2009, עמ' 177 – 178).
אנחנו מצפים מדמויות כאלה להתגונן, להצדיק, להצטדק.
אנחנו לא מצפים מהן לחשוף את האשמה שאולי מקננת גם בכל האחרים.
אפשר לומר שזו תעמולה של פסיכולוגיה בגרוש, משחקי מילים שנועדו לכפר על מצפון מיוסר, על האשמות כבדות מדי מכדי שאפשר יהיה להתמודד איתן ישירות.
אבל המילים האלה לא נאמרו מעולם. אלו "רק" המחשבות שחושב אדם שחווה את מה שאי אפשר בכלל להעלות על הדעת, במציאות שאי אפשר אפילו לדמיין.
דווקא מקרים "כאלה" אינם יכולים להיחשב כהוכחה לכך שבמהותו של כל אדם רוחשת אפלה:
"מארק השפיל את עיניו, הוא רצה לשאול את החוקר אם הוא ראה פעם תא גזים מבפנים, אחרי שנָדַמוּ התחינות, הזעקות והצרחות, אחרי שהשתרר שם השקט הנורא והדלת נפתחה. האם ראה את הפירמידה שנוצרה שם? למטה תמיד היו הילדים, הזקנים, החלשים, וככל שהעפילה העין למרומיה של פקעת הגופות, אל הקודקוד, מצאה שם את הצעירים יותר והחזקים יותר, את אלה שנאבקו על טיפת האוויר האחרונה. והאם אדם שלא היה שם, שלא ידע את המחנק הנועץ את שיניו בגרון, שלא חש את ריאותיו שלו מתפוצצות, האם יש לו הזכות לשאול למה אלה שריאותיהם התפוצצו, למה הם דרסו את אחיהם? – אבל מארק שתק. בלע את מחשבותיו." (שם, עמ' 164 – 165.)
גם את תמונות חתונה, העוסק בשואה ובעלייה לארץ, מספר אליוטוביץ במהלך נסיעה.
אוכלי הגחלים מרחיב את גבולות המסע מגבולות רמת גן לעולם המכושף, תרתי משמע, שבבאלי, אינדונזיה.
האם דרוש לו לאדם לצאת מגבולות עולמו כדי שיוכל לצאת מגבולות עצמו?
האם הדרך היחידה להתמודד עם העבר היא לשבור את שגרת ההווה?
רמת הדיוק שבה אליוטוביץ משרטט את חיי הדמויות אינה גחמה אקראית: יש כאן ידע מקיף וכנראה גם היכרות אישית מעמיקה, חיבור נפשי שורשי.
אחת ההוכחות החותכות לכך היא העובדה שצילום העטיפה נעשה על ידי אשתו, סמדר אילוטוביץ, לה הוא מודה בעמוד התודות.
נקודות החיבור האלה לא מעניינות מבחינה "מציצנית" אלא משום שהן תורמות מצע עשיר כל־כך לעלילה, תשתית מוצקה שאוכלי הגחלים נשען עליה, ואולי, בעצם, כל יצירותיו של גיל אילוטוביץ כולן.
אחת הביקורות שקראתי טענה ש"למעט התיאור המעמיק של גיבור הסיפור, שאר המוטיבים והעלילות בספר מזכירים את ז’אנר ספרי הטיסה. הדמויות הסובבות את מארק קלישאיות, חד ממדיות, צפויות ומשעממות. האירועים הפוקדים את הדמויות מאולצים ומעוררים תחושה של חוסר אמינות. כמעט ואפשר היה לחשוד שמדובר בזילות של נושא השואה, אילולא היה ברור שגיל אילוטוביץ כותב “מדם ליבו”".
אני לא חושבת שיש הרבה ספרי טיסה שכתובים באיכות שבה כתוב אוכלי הגחלים.
אני גם לא חושבת שהדמויות היו קלישאיות, חד־ממדיות, צפויות ומשעממות. סופר שמצליח ליצור עניין אפילו בדמות של מלצר, שמסרב לשרת לקוח הולנדי בהתעלמות שהיא מעבר לכל היגיון, לא יוצר דמויות שבלוניות וחסרות עניין. מה גם, שדמויותיו של אילוטוביץ משתנות ומתרחבות ונחשפות בצורה עדינה כל־כך, עד שאי אפשר שלא להתפעל. אף אחת מהן לא מסיימת באותה הנקודה שבה ראינו אותה לראשונה, כנדרש מדמות חד־ממדית שכל מהותה הוא להעצים את ייצוגה של הדמות הראשית. קיימת היכרות אמיתית, אנושית עם כל אחת מהדמויות שגיל אילוטוביץ בחר להגדיר, להציג, לספר על אודותיה – וכל זאת, מבלי לגרוע מסיפורו של מארק, הגיבור הראשי, לב־ליבו של הסיפור.
צפוי ומשעמם? חוסר אמינות? זילות של נושא השואה?
מזמן לא נתקלתי ביוצר שמטפל בכל־כך הרבה כבוד ויכולות בנושא כל־כך רגיש ושברירי.
מישהי אחרת כתבה "חלק מהזמן תהיתי על מה ולמה היה כל כך הרבה רעש סביבו".
ברמה האישית, ממש חבל לי שהביקורות האלה, שמחפשות לקרוא את הספר "החם" הבא, זה שכולם מדברים עליו עכשיו, מפספסות את האיכויות האמיתיות של קריאה איכותית באמת, כזו שלא מחפשת את "החידוש", "הייחוד", "המדהים", אלא מספרת סיפור שפשוט צריך להקשיב לו.
מכל הסיבות שבעולם.
סיפורים אנושיים, אישיים שכתובים היטב ומעוררים מחשבה אינם מבע שבלוני, נדוש ונבוב.
הם ספרות במיטבה.
לקרוא.
לקרוא ולקרוא על:
http://www.haaretz.co.il/literature/1.1295088
http://nuritha.co.il/he/node/24508
לא כי זה "חובה";
כי זה כדאי.
כל טוב,
גתית
