הכותרת של אדון בלומנטל והפיראט היהודי מאת דניאל שלם מטעה במקצת, גם עכשיו, אחרי שסיימתי לקרוא והבנתי את הקשר ואת החיבור וגם את הסיבתיות שקושרות את האישיים המוזכרים זה לזה.
היא מבלבלת משום שמבחינתי, העיקר בסיפורו של אדון בלומנטל הוא אדון בלומנטל. שודד־הים היהודי הוא רק תוספת – חשובה, אולי אפילו משמעותית, אבל רק תוספת. אם מציבים אותה כחלק משם היצירה היא גורעת מהעיקר, והעיקר הוא סיפורו של אדם אחד שמוצא את עצמו על אי אחד באמצע שום מקום.
לבד.
(יש לציין כי הספר נכתב הרבה לפני התפרצות הקורונה אך למרות שמתבקש למצוא את זיקת הדימוי בין השניים, כוחו של הספר גדול יותר מעוד משל על תקופה מטלטלת בהיסטוריה.)
אדון בלומנטל הוא אדם חסר ייחוד, לא בולט או מתבלט במראהו, בעיסוקו, בחייו הפרטים, במחשבותיו. אדם ככל האדם, מישהו שמקיים חיים של שגרה כמו כל אחד אחר מבלי לחשוב עליהם יותר מדי או להתעמק בסיבות, משום שאלה ידועות לו כבר. אחרי הכול, אדון בלומנטל הוא אדם מאמין. בשונה מקלמן קימרלינג חוקר פרטי בעזרת השם, שדקדק בבקיאות בענייני הלכות ודינים, לאדון בלומנטל יש נשמה מאמינה. הוא לא צריך להתאמץ לשכנע את קהל הקוראים. הדברים מבוטאים באופן טבעי, זורם, כן ואמין מעצם התנהלותו הספרותית בעולם.
אדון בלומנטל מוצא את עצמו על אי בודד שהוא בחזקת גן עדן (מעבר לנוף עוצר הנשימה יש גם את הלוויתן ושור הבר שמעידים על כך) ובונה לעצמו שגרה שתתגבר על הבדידות ותשמור על שפיותו. השהות המבודדת יודעת עליות ומורדות אך בבסיסה, שלא כמו האדון שנפל לים, יש הבנה ברורה מאוד: אדון בלומנטל רוצה לחזור אל חייו הקודמים משום שהם חיים טובים. מעולם לא רצה דבר אחר וככל שהוא לומד להבין את עצמו כך הוא מבין גם שדבר אחר לא התאים לו. הוא מגלה יוזמה ותושייה על האי אך למעשה היה כזה תמיד וגם שהוא נופל ומתרסק לתוך ייאוש ואובדן תקווה, הוא מצליח לצאת מחוזק יותר, מאמין יותר, קרוב יותר לעצמו.
פרק הסיום שובר את הרצף על סיפורו של אדון בלומנטל והופך את המספר לדמות בפני עצמה. כזו שמסבירה לנו, קהל הקוראים, על כוונותיה הספרותיות וגם מתנצלת על האופן שבו התגלגלו העניינים, קצת מאוד לרעתו של אדון בלומנטל המסכן. ואם המספר עוזב את תפקיד המספר ויוצא מן הסיפור, הרי שהוא מאפשר גם לאדון בלומנטל לעשות כן והשניים מנהלים מעין דו־שיח זה עם זה. בדומה למעבר לכל דמיון והמדריך לימים הקרובים, יש כאן אמירה שהדמות הספרותית הופכת להיות דמות ממשית, עם זהות עצמאית ונבדלת מזו של המספר. התהליכים שעברה – הקשיים, התהפוכות, ההתגברות והתרוממות הנפש – הפכו אותה לחזקה יותר מהיוצר שלה. הוא אולי התחיל, אבל היא התפתחה בזכות עצמה וכעת אין אפשרות, יכולת או הרשאה לבלום או להחזיר אותה חזרה לתלם כפי שבלומנטל טוען בנימוק מאשים: "[…] מדוע גרמת לי לשרוף את התפילין שלי? […] נטלת אותם ממני כי רצית לנתק את הקשר שלי עם האלוהים. כבר אז חששת שאדבק יותר מדי באלוהי אמת. שבקרוב כבר לא אצטרך אותך. נכון?" (דניאל שלם, אדון בלומנטל והפיראט היהודי, משכל – ידיעות ספרים, תל אביב, 2009, עמ' 203)
אדון בלומנטל לא מגיע לתובנות מרחיקות לכת על העולם, אבל הוא מגלה את העולם ואת יופיו העצום, הפראי והנשגב של הטבע. הוא מגלה את כוחה של האמונה ואת כוחה של מטרה שלשמה צריך וכדאי לגייס כוח כדי לקום ולהמשיך. האופן שבו הוא מתנהל, על אף שהוא מתאר (לעתים קרובות) רגעים קשים של שברון לב, זורם על מי מנוחות, מה שיוצר חיבור יותר עדין, יותר רגוע עם כל המתרחש סביב. יש כוונה לכל ומאחורי כל דבר והידיעה הזו עוזרת לפתח סבלנות וליהנות ממה שנמצא כרגע – משפטים מפוצצים השמורים להוראה רוחנית כזו או אחרת שכאן לא מעוררים התנגדות או הדיפה בגין שטחיות יתר.
כאן זה מרגיש אמיתי.
יש לצ'כוב סיפור בשם ההתערבות בו בנקאי ומשפטן מהמרים על חירותו של המשפטן: המשפטן יכלא עצמו מרצון בחדר במשך חמש־עשרה שנה ואם יצליח להחזיק מעמד יקבל בסופה של תקופה זו שני מיליון מהבנקאי.
המשפטן אכן מצליח להחזיק מעמד ולמעשה עובר תהפוכה משמעותית: לאחר שהוא מבכה את מר גורלו ולומד מכל הבא ליד, הוא מבין שהידע הוא הבל והחיים הם הבל והכול הבל־הבלים אחד גדול. הבנה זו גורמת לו לשבור התערבות של חמש־עשרה שנה חמש־עשרה דקות לפני מועד פקיעתה, כשהוא נמלט מן החדר שהיה לו כלא ובית ועולם.
אדון בלומנטל לא נכלא מרצון או מתוך גחמה מטופשת. הוא גם לא נדרש להתבודד בגין מגפה כזו או אחרת. המחשבה על חיים באי בודד, שעולה בדרך כלל במצבים של עומס וריבוי משימות ומטלות, מתגלה כמשאלת לב מסוכנת, שלא רצוי לאחל כי תתממש.
ובכל זאת.
"יצרתי אותו יהודי פשוט ורך לבב, ועם חלוף הזמן התחוללו בו שינויים עצומים. אלימלך בלומנטל שָֺרה עם אלוהים ועם אנשים ויכול להם. […] אינני מגיע למדרגת אמונתו. בעל ביטחון גדול הוא, ומשליך את יהבו לגמרי על השמים. אכן צודקים דבריו – הוא נמצא במקום אחר ממני." (שם, עמ' 206)
במה בעצם שונים חייו של אלימלך בלומנטל מחייהם של אנשים אחרים בעולם? ג'ון דאן כתב "שום אדם איננו אי"; מוטי המר חיבר "כולנו רקמה אנושית אחת חיה".
ובכל זאת, בלעדי זהות עצמאית, מגובשת, כיצד נוכל לחיות לצד איים אחרים, רקמות אחרות בעולם, וליצור אחדות אחת משותפת הנבדלת גם לסך מרכיביה?
הקישור לרובינזון קרוזו נהיר וברור (וגם ללהתחיל מחדש כמובן) אך מה בנוגע לשודד־הים היהודי?
דמותו מהדהדת לגיבור הרוזן ממונטה כריסטו של אלכסנדר דיומא האב, אדמונד דנטס, היוצא לנקום באלה שהרעו לו ומשתמש בכך בכסף העצום שצבר, מתוך אמונה כי במעשי הענישה הוא מקיים צו עליון, המביא מעין תיקון לעולם.
כמו דנטס, המתפכח בסופו של דבר, גם שודד־הים היהודי מבין את הטעות בתפיסתו ובמעשיו, שהולידו אכזריות נוספת על אכזריות איומה שכבר התקיימה בפועל, אך יש בו יותר מכך – זיקה לגירוש ספרד ולתקופה בה נדרשו האנוסים להציג חזות נוצרית כלפי חוץ כדי להמשיך ולקיים את זהותם היהודית בפנים.
כשאלימלך בלומנטל מושלך אל האי, מבודד מקהילתו הדתית ומהאפשרות המעשית לקיים אורח חיים הלכתי, הוא מוצא לו דרך לשמר את אורחותיו הקודמים אף על פי כן ולמרות הכול: מעמיק בדברים שלמד ומוצא בהם היגיון שלא ראה בעבר, מקיים את המצוות ככל שהוא יכול משום שהן מקיימות את נפשו – הרבה מעבר לזהות פשוטה ולהגדרה חברתית או דתית, ומוצא בהן יופי וחיבור שכמוהם לא ידע מימיו.
אלימלך היה בעלה המנוח של נעמי, כלתה של רות במגילת רות. נעמי הייתה הפעילה, היוזמת, הדוחפת ואלימלך? הוא נפטר לפני שהסיפור בכלל התחיל, לאחר שנאלץ לעזוב את עירו וארצו בגין הרעב ששרר בארץ.
בלומנטל הוא שם גרמני שמשמעו עמק הפרחים.
איזו משמעות יוצק המספר לדמותו הבדיונית כשהוא בוחר לכנות אותה בשני שמות אלה והאם יש קשר גם בין שני בניו של אלימלך (מחלון וכיליון) לשני בניו ואחיו נטולי השם של אדון בלומנטל?
"הים מלמל מול רגליו בגלים פעוטים ובלומנטל שקע בזיכרונות. הוא ראה את שני בניו הקטנים […] וחווה את משובותיהם. שעה ארוכה השתעשע איתם בראשו, נהנה והתייסר מכל רגע. אחר כך העלה בדעתו שהנה רק עתה למעשה הוא ממש יכול להבין את הלך מחשבותיהם, להזדהות באמת עם רגשותיהם. מתוך שכעת היה לו פנאי הרבה להרהר, נזכר גם בכל מעשי ילדותו. הוא התפלא לגלות עד כמה העולם של ילדיו בעצם דומה לעולמו כשהיה כילד. כאילו כעת, כשהיו לו חיים אמיתיים וטבעיים, התקרב מחדש לשנותיו הראשונות וחי את ילדותו מחדש. לאחר שנים כה רבות של שכחה, הוא נזכר במעשה שהיה בהיותו בן שבע ושני אחיו התאומים בני עשר:
כל ימיהם נראו התאומים קטנים וחלושים, כאילו חלקו ביניהם מנת כוחות המספיקה לוולד אחד. בהיותם כה חדלי ישע, היו תמיד הקורבנות הקבועים לתעלוליהם של ילדי השכונה. הם סבלו מהצקות שנעשו עניין שבהרגל ומסורת קבועה, לכן שיחקו תמיד יחדיו בשכונה ולא נפרדו לרגע. לא שהדבר הועיל להם במשהו, אבל אולי כך הרגישו בטוחים יותר. בכל אופן לרוב חזרו לביתם עטורי חבלות וקרועי בגדים. בלומנטל חייך לעצמו מול האוקיינוס המקשיב. שני אחיו הגדולים פיצו היטב על חולשתם הגופנית. אחד מהם היה למומחה השתלות כבד בשוויץ, והשני מנהל בית חולים גדול בצפון הארץ. אך אז היו הדברים אחרת. ככה זה ילדים.
הוא לעומתם נולד כבד וגמלוני, ובעצם נשאר תמיד כזה, מין ילד אטי ומגושם. הוא רץ לאט, שיחק לאט והבין לאט. גם כשנחבל ונפצע, היה מעבָר הכאב בגופו אטי וקצוב, עד שלפעמים נדמה היה שהוא כמעט חסין כאבים.
בלומנטל הקטן ראה לא אחת את הילדים מקיפים את אֶחיו וסוגרים עליהם מכל עבר, כך בכל פעם נרמז בצייתנות מתנועות ידיהם, שדי היה בהן כדי להזהיר אותו שמוטב לו שיתרחק מהמקום. לבסוף, במחשבתו האטית, חשד יום אחד שמשהו אינו כשורה, וכשכיתרו המציקים את התאומים שוב, סירב ללכת משם ועמד להסתכל מרחוק. רק אז הוא הבין מה באמת מתרחש שם, ותפס שבעצם הסתלק תמיד בטרם החלה ההתעללות. וכך לנגד עיניו, ספגו התאומים סופה של מכות ובעיטות. פתאום הרגיש שמשתלט עליו מין יצר הגנה משפחתי שלא הכיר מעולם עד לאותו רגע וחמת ילד עלתה בו בבת אחת. הוא אינו זוכר מתי והיכן מצא את שרשרת הברזל, אבל הוא צעד אל החבורה ובידיו הקטנות לפת בה. הוא התעלם מהפצרות התאומים שלא יתערב שמא ייפגע גם הוא, והמשיך להתקרב ולנופף בנחישות את השרשרת מעל ראשו במהירות שהלכה וגברה ככל שזעמו שהיה הולך ומתלבה.
שלושת הפורעים הראשונים שחטפו הצלפת שרשרת בראשם נמלטו הצדה ביללות. מיד התנפלו עליו כל האחרים, אך בלומנטל הקטן בחר לו אחד מהם, חבק אותו בצווארו כמעט עד כדי חנק, וכל אותו זמן היה אדיש לחלוטין למכות שניחתו עליו, ואז שחרר מעט את הלחץ ולחש לו באוזנו, "לא תרביץ יותר, נכון?" הילד הנחנק הנהנן וכשל הצדה, ובלומנטל, שהשתמש אז לראשונה בכל מאת האחוזים של כוחו, המשיך במלוא ההתלהבות ותפס לו אחד אחר בצווארו, ואף אותו שאל באותו הנוסח. משעשה כך לשלישי, הבינה החבורה שמשהו מוזר קורה. איך לא הרגיש הקטן הזה את המכות? בינתיים הפיל אותם בלומנטל על הארץ אחד אחד, פצועים וחבולים, עד שנמלטו כולם מהמקום, מובסים ומושפלים, ועוד עמד שם בנצחונו המוחלט למול עיניהם המשתאות של התאומים החבוקים והרועדים. רק אחרי שחזרו הביתה, ואמם רחצה את פצעיהם, באה לידי ביטוי השפעת המהלומות, והאח הקטן נפל למשכב ולא קם ממיטתו יומיים תמימים. אך מאותו יום והלאה איש לא הציק עוד לתאומים." (שם, עמ' 110 – 112)
אלימלך חוטף מכות, אחת אחרי השנייה, ואולי עוצר לרגע מחמת העוצמה אבל גם מתאושש וממשיך קדימה, בשם מטרה גדולה ונעלה יותר;
כבד וגמלוני ככל שהיה, הוא מצליח, שוב ושוב, למצוא פתרון, להמציא, ליצור, להיחלץ;
אטי וכבד מחשבה או תנועה הוא מחליט לעשות מעשה ונלחם לחזור אל תוך חייו, משיב מלחמה שָׁעְרָה כנגד האי והבדידות הסוגרים עליו;
במקום להתרחק – הוא מחליט להתקרב.
האם "ככה זה ילדים" יכול (או צריך) להיות מוחלף ב"ככה זה בחיים"?
האם סיפורם של האחים הוא משל לסיפורו של אלימלך בלומנטל על האי?
האם הוא קורבן התעללות מצד המספר כשם שאחיו היו קורבנות התעללות מצד בריונים גדולים מהם והאם גם הוא, כמוהם, עתיד להפוך גדול, נודע ומוצלח בסיומו של מסע ההרפתקאות הבלתי אפשרי הזה?
"אתה יושב בביתך ונהנה לך, ובשבילך אני צריך לסבול גם בדידות, גם רעב, גם פצעים ומחלות? אתה בכלל יודע מה עבר עלי באי הזה? […] כשהרעבת אותי למוות לא הבאת בחשבון עד כמה זה מייסר? כשכמעט הטרפת את דעתי עלי במערה לא חשבת על ההשפעות של זה? […] וכשהפלת אותי לתוך הנקרה, כמה זמן השארת אותי מתחת למים האפלים האלה? אתה יודע כמה נבהלתי? אתה יודעת שכמעט טבעתי שם? […] אתה אולי כתבת, אבל אני, אני התייסרתי. הייסורים שלי לא שווים בעיניך כלום?" (שם, עמ' 198 – 203)
על כך מגיב המספר: "אני מנסה לפייס אותו, "לא נורא, בקרוב אחזירך הביתה. וגם כסף וזהב אמלא את ביתך. האינך סבור, שזה שווה את הכול?"
בלומנטל תולה בי מבט כבוי וכואב. בעיניו באמת שוכן עצב אמיתי, נוקב תהומות.
אולי זה באמת לא היה שווה. אולי באמת אין התמורה משכיחה את גודל הכאב." (שם, עמ' 199 – 200)
המספר אכן בורא את מציאות הסיפור, אך הוא אינו בורא את מציאות העולם, יוצר בזעיר אנפין המנסה ללכת בעקבות שאין ביכולתו למלא, כל שכן להקיף.
הכאב לא נמחק וכל הזהב והכסף לא יכולים להעלים צלקות שנחרטו בנשמה ובנפש, גם אם הבשר כבר אינו כואב אותן. חישובים כאלה אינם שמורים לבני אדם – או למספרים (כפי שהמספר עצמו מבין, כשהוא גולש לתירוץ טיפשי במופגן בהעדר אפשרות לכל תירוץ אחר).
הסיפור מתחיל באגדה ידועה על יהודי שצרות רבות פוקדות אותו ובכל זאת הוא מסרב להפסיק לאהוב את בורא העולם. זוהי הקדמה לסיפורו של זה שמוכה ונחבל וננטש ואובד ובכל זאת ואף על פי כן מגלה מתוך עצמו עוד ועוד אהבה, חיבור וקרבה כפי שלא ידע בקיומו הנוח, השבע והמוגן.
השאלה האם זה צודק או מצדיק אינה מתחום העניין.
אין שום יכולת להשיב עליה.
אלה הם פני הדברים.
השאלה היא – מה עושים עם זה עכשיו? איך מתקדמים הלאה?
חייו של אלימלך בלומנטל קודם האי ובאי עצמו נראו פחות או יותר או הדבר – שגרה של התנהלות שהייתה לחלוטין מקובלת עליו. באי לומד אלימלך בלומנטל להתחבר אל השגרה הזו מחדש, לגלות את הטעם ואת החשיבות שבה, ולרצות בה כדרך חיים.
בסופו של דבר, אדון בלומנטל והפיראט היהודי מלמד שצריך להרפות כי הכול נשלט ומנוהל על ידי גורם שלא ניתן לשלוט עליו.
ודווקא ברגע הזה, שהוא מעבר לייאוש ולהשלמה המוחלטת שדבר לא ישתנה, מתרחש הנס.
הגאולה מגיעה.
ואולי זה קורה משום שדווקא אז, הזהות והאישיות מעוצבות כבר באופן יציב מספיק כדי לשאת אותה ואת שפע האושר מבלי להתבלבל, מבלי להתאכזב, מבלי לשקוע שוב בתחושה של בדידות קיומית, גם בעולם מוקף באנשים.
חייו של אלימלך בלומנטל על האי הם משל לחייו של כל אדם.
כשאין מי שיסתכל ואין בפני מי להוכיח, מה שנשאר זה רק לחיות.
מכאן, הכול באמת מתחיל.
כאן טמון הדבר האמיתי.
כל טוב,
גתית
