איך לאהוב את בתך מאת הילה בלום הגיע אלי בתזמון מושלם מאין כמוהו – בדיוק לאחר שסיימתי לקרוא את קנאת סופרות מאת מאיה ערד. ומדוע מדובר בתזמון מושלם? משום שמשאת הנפש של גיבורת קנאת סופרות, הסופרת אביגיל שלו, היא לזכות בפרס ספיר, שהוא פסגת ההכרה האיכותית במעמדה כסופרת ראויה ומוערכת. העניין הוא שאביגיל שלו אינה ראויה באמת לפרס ספיר. היא אמנם כתבה שלושה ספרים אבל היא לא מוערכת, וודאי לא כפי שהייתה רוצה להיות, ואיך לאהוב את בתך מוכיח את העובדה הזו בכך שהוא מייצג בדיוק את ההפך. כל מה שהיא לא – הוא כן.
אביגיל שלו מתעדת את כל מה שקורה לה – את מי שהיא פוגשת ואיך שהיא מרגישה ומה היא חושבת על מה שהיא מרגישה. היא מכניסה את הקוראים לתוך החיים הפרטיים שלה, גם כדי לקבל את מחיאות הכפיים שלהם (עובדה המקבלת משנה תוקף בכעסה על כל הנשים שבוחרות לשוטט בטלפונים הניידים שלהן בזמן שהיא מדברת), וככל שהיא מפרטת יותר כך הם נכנסים יותר, כדי להסתכל עליה ולראות, אולי, גם את עצמם דרכה.
הילה בלום באיך לאהוב את בתך כותבת סיפור. מבחינה עלילתית הוא קצר לאין שיעור מקורותיה של אביגיל שלו, כמו מבחינת היקף המקום והדמויות, אבל זה בכלל לא חשוב. השפה, מרקם המילים, איכות החיבור ביניהן, היצירתיות העדינה של מעשה הרקמה הזה, שאורג עולם שברירי להפליא על אודות יחסי אם ובת ובעיקר על קורותיה של אשה שהפכה לאם והופתעה בעצמה מעזות ועומק היופי שהמאורע הכה שגרתי והכה הנסי הזה הכניס אל חייה, הם־הם לב העניין.
יואלה מלאה כל־כך עד שהיא לא צריכה שום מחיאות כפיים מאחרות ואחרים.
עובדת היות הילה בלום עורכת ספרותית במקצועה ניכרת היטב: היא יודעת איך לבנות משפט, איך להעמיד מילה, איך להציב את התאורה הנכונה כדי להאיר על התוכן באור המחמיא. הסיפור שלה פותח פתח לעולם אחר, עולם שבו המוכר הופך למרהיב ושבו הקסם מתחולל דווקא ובתוך המציאות המצויה ולעתים האפרורית ביותר.
כבר לא קוראים סיפורים כאלה היום. ואולי לא קראו כמותם בעבר. היום יש את השעות וחייבים לדבר על קווין ו"אי־מהות", והצורך למצוא את "האני", למרות ועל אף ובתוך ההגדרה הזאת של "אמא", כי להיות "אמא" זה כבר לא מספיק – זה צר ומפחית ומגביל. אפילו יואלה עצמה, האם, מבינה בחוש שאסור לה לספר עד כמה היא מאושרת ומלאה בהורות הזו ולכן היא נדרשת להסתיר מכולם, אפילו מאמה שלה, את חדוות הקיום החדש והפלאי הזה.
איך לאהוב את בתך עושה משהו כמעט מהפכני לדורנו: הוא מכריז שלאהוב את הילדה שלך באופן מוחלט זה דווקא בסדר. יותר מבסדר – זו תכלית האושר, תמצית המהות, עיקר החיים הממשיים.
"אחרי שלאה נולדה שכחתי הכול. ההיריון, הלידה, את כל הלפנֵי. הפכתי לאם התבטאה במחיקת כל מה שקדם לנו. לא זכרתי מה תיכננתי, למה ציפיתי וממה פחדתי; עכשיו כבר לא פחדתי מדבר, לא היססתי ולא דאגתי. […] הייתי מאוהבת בבתי, השתגעתי על כל דבר בה […]. בתי העלתה את לבי על גדותיו […]. אהבתי בה הכול, וחשבתי שאילו ניתן לי לברוא את בתי לעצמי, לא הייתי יודעת לחשוב על כל הדברים שבה, לא הייתי יודעת לבקש אותם […]." הילה בלום, איך לאהוב את בתך, כנרת, זמורה, מודיעין, 2021, עמ' 50 – 75.
הטענות שכנגד סוברות שיש משהו לא טבעי באהבה המתמסרת הזו; שיואלה, האם המוקסמת, אוהבת את לאה, הבת שלה, באופן לא בריא, יותר מדי; שהיא חונקת, לא מאפשרת, בלתי תקינה.
אם בוחנים את ההיסטוריה הנפשית של יואלה אפשר בהחלט לייסד את הטענות האלה על עובדות, משום שאכן יש לה היסטוריה של רגישות נפשית. היא מספרת עליה ברמיזות, בשחרור מידע מבוקר לאורך הסיפור ואז, לקראת הסיום, בתנופה רחבה יותר, בדיוק באותו האופן שבו היא מספרת על היעלמותה של לאה. כביכול זה האירוע המניע את הספר, אבל למעשה זו רק הנקודה שתוחמת את שני הקצוות שביניהם היא מספרת לנו על האהבה העצומה הזו שמילאה אותה. כל היתר הופך משני, טפל, כמעט חסר חשיבות בהשוואה. כשלאה בוחרת לעזוב את הבית ולהיעלם, יואלה מתייחסת להחלטה הזו כמעט בהשלמה, בהכנעה שקטה שאינה עולה בקנה אחד עם העומק הרגשי המתפרש עד אין־קץ. בסוף מבינים כביכול מה קרה, מה גרם לנערה הזו לברוח – לא מאמה כמו מהמציאות, שלא משנה כמה היא מרופדת באהבה שאין לה גבול, עדיין קיימים בה מרכיבים נוספים, אחרים, בעלי משקל משתנה ומכריע.
הניתוק ביניהן אולי לא מוסבר אבל נראה שבמקום כל שהוא יואלה דווקא מבינה אותו.
מבינה אותו היטב.
אולי גם היא הייתה צריכה אותו באופן שהיא לעולם לא תעז להודות.
אולי זהו גם הניסיון שלה לכפר על טעות שלא האמינה שתצא מתחת ידיה, לא כך, לא באופן הזה.
מה שברור הוא שמבחינה עלילתית, הריחוק הזה נצרך – דווקא הוא – כדי לספר לנו, ללא לאה, עד כמה הילדה הזו הייתה ועודנה אהובה ונאהבת.
לאה צריכה להיות לא נוכחת כדי להתקיים.
ילדה שאוהבים אותה כל־כך הייתה יכולה להפוך למפונקת בצורה חולנית, תלותית עד כדי מוגבלות, חסרת כל מסוגלות וכישורי חיים, אבל לאה היא ילדה בריאה ושמחה וחברותית. אין בה שום דבר חריג או שנוי במחלוקת. כל המערך הרגשי המתפעם הזה, המובא בסקירה לאחור, לא הזיק ולא פגם ולא קלקל אותה. צריך להקשיב למילים שיואלה אומרת לה לצד המילים שהיא אומרת לנו כדי להבין:
"עכשיו העלה גופה המשתנה ריחות חריפים שהיה עלי לעורר אליהם את מודעותה בלי להזיק לה, למצוא את הטון הנכון כדי לומר לה להתקלח, להחליף שוב בגדים, לצחצח שיניים.
ראשית, אל תזיק.
"עופי למקלחת לפני שאני מתעלפת."
"הגרביים האלה זה לוחמת אב"כ?"
"תצחצחי שיניים, לייקי, את מפגע סביבתי."
הרבה דברים הגזמתי כדי להקטין, ובתי הנוחה היתה מקבלת הכול בגיחוך, היתה יוצאת מחדר האמבטיה ונושפת בפני או מניפה למולי את זרועותיה, "איך עכשיו?"" שם, עמ' 75.
קשה לחשב במדויק את ההון שהיו צוברים אנשי בריאות הנפש, כשהיו נדרשים להקשיב לילדות שבילו את בגרותן לצלילי "הנחיות־הגייניות־משתדלות־שלא־להזיק" כאלה. הפער שבין הזהירות העדינה לבין הבוטות הנושכת, במיוחד בגיל שהכול רגיש ופגיע בו, לא היה מתקבל בעין אוהדת בקרב בנות רבות. העובדה שלאה־לייקי אהובה כל־כך ובריאותה הנפשית איתנה ויציבה כל־כך דווקא בגין האהבה הזו, מעידה שיואלה, בכל זאת, עשתה משהו נכון.
זאת ועוד: יואלה מאפשרת ללאה להתחבר עם בנות שהיא עצמה אינה בהכרח אוהבת, אינה כופה את דעתה או מחליטה עבורה מה עליה לעשות. היא מאפשרת לה לפרוש מהחוג לריקוד גם אם היא עצמה אינה יודעת את הסיבות מדוע וגם כשהיא עצמה מתנגדת והיא מאפשרת לה לחיות את חייה גם כשהיא בוחרת לעשות זאת במרחק של מדינה אחרת, בהסוואה רחוקה ומוחלטת ממנה.
נוסף על הרובד הרגשי המרובד הזה קיים בסיפור רובד עמוק יותר, מקראי בהווייתו, המתקיים במשולש המשפחתי־שמי של יואלה־לאה־מאיר (אביה של לאה, בעלה של יואלה):
השם לאה מרגיש כמעט כמו פיצוי ללאה התנ"כית ("לאה אמנו" שהופכת כאן לבת), זו שכל החיים אהבו אותה פחות, הרבה פחות, מאחותה, אבל ללאה של יואלה אין אחות ואוהבים אותה הרבה, הרבה יותר, מכפי שאפשר לעלות על הדעת. והיא יפה, יפיפייה, גבעולית ומושלמת – לא רק בעיניה המעריצות של אמה.
גם היא, כמו לאה המקראית, סובלת מעיניים רגישות ("לקראת סוף כיתה א' כבר נזקקה למשקפיים. "עיניים יפהפיות," אמרה הרופאה, "אבל חלשות מאוד." והבנתי בדיוק מה אמרה, הרגשתי בזה כשהתבוננתי בהן, בתכלת הקרובה לקרקעית." שם עמ' 58) וגם היא אוהבת גבר שאינו אוהב אותה, אהבה חד־צדדית שממיטה חורבן עליו ועליה ועל אמה.
שמה של לאה גלום בשמה של אמה, יואלה, רק בסיכול אותיות אם כי במשמעות זהה: לא, אל. או שמא יש כאן דווקא התייחסות אחרת, לאל ולאלה?
השם יואלה אינו שם מקובל. הוא נגזרת נשית לשם שיועד מלכתחילה לגבר. האם לידתה של יואלה הייתה הפתעה לא רצויה להוריה? האם קיבלה את השם שהוחלט שייקרא בכל מקרה מתוך חוסר התחשבות מוחלט במין הנולד? כיצד בחירת שם שכזה גורמת לילדה להרגיש? "הרצון האמיתי היה לבן. הגעת בכל זאת? תתמודדי." ואולי יש כאן התייחסות לנביא יואל, שספרו מתאר פורענות טבע קשה (בדמות נחילי ארבה ובצורת) ואת שנות הברכה המפצות שאחריה? פורעות פתאומית המקבילה לניתוק פתאומי המסתיימת באותה פתאומיות מוחלטת בשפע טבעי רב (שיבתה של לאה הביתה, אל אמה, הפעם עם שתי הבנות שנולדו לה בינתיים)?
מאיר, הפרופסור המבוגר, הוא אכן נושא האור שאפשר את הגעתה של לאה לחייה של יואלה, אבל בציר הנשי הזה שיואלה היא הדמות המרכזית בו אין לו הרבה צורך או מקום.
עובדה מעניינת לא פחות היא שמחוץ למשולש האמור המערך ההיקפי מורכב משמות זרים: גם בעלה של לאה כבוגרת וגם בן זוגה של יואלה (לאחר התאלמנותה ממאיר) הם הולנדיים, וכמובן – מושא אהבתה של לאה בשנות התיכון, דניס, הוא יליד רוסיה במוצאו.
נראה שהריחוק הזה עוזר ליואלה להאיר על לאה בדרך נוספת, כפי שיואלה מסבירה את חייה דרך סיפוריהן של נשים אחרות, אימהות אחרות, חוויות אחרות של מפגשים עם ילדים אחרים; היא מוצאת את עצמה בתוך המילים שלהן, על אף הריחוק והשוני הגיאוגרפי, התרבותי, החברתי (זיקה ברורה למרגרט אטווד ואליס מונרו שמקבלת אישוש בעמוד המקורות).
כך דרך השמות (המהדהדים למרחק הגיאוגרפי): צריך את הרחוק כדי להבין את הקרוב.
יש סוגים שונים של אימהות: יש שמרפדות את חייהן של ילדיהן בכל סוגי התפנוקים האפשריים – שקונות להם ובעבורם, ועושות להם ובמקומם, והילד גדל רק כדי לחיות את מה שהוא בוחר, בדרך שבה הוא רוצה ללכת, ללא מסגרת שמכוונת מה אסור ומה מותר, כי הכול מותר ואין שום דבר שאסור. מנגד יש אימהות שמקפידות ומחזיקות ומטילות ודורשות או אימהות שלא דורשות אבל גם לא נותנות משום שאין להן ליבה פנימית חזקה שמנחה אותן כך או אחרת. הורות היא לא רק נגזרת של ערכים ומשנה ברורה אלא גם (ואולי בעיקר) של אופי.
איך לאהוב את בתך הוא לא מדריך להורות אלא ספר על חווית גילוי ההורות. לאה היא זו שמלמדת את יואלה איך ומה להיות מעצם העובדה שהיא קיימת. כל מה שיואלה רוצה לעשות הוא לאפשר ללאה להתקיים כי מה שהיא, בכל מצב, הוא הדבר הנפלא והטוב ביותר שיש.
איך לאהוב את בתך הוא סיפור קטן שכותב ברגישות זהירה וכישרון רב וראוי בהחלט לפרס שהוענק לו בצדק. יש בו את החיים המלאים האמיתיים – לא הדוגמיות החיוורות של תהילה ופרסום שמוכרים בפרסומות שאביגיל שלו מריצה לעצמה בראש אלא אהבה ואושר, משפחתיות שמשקיעים בה את כל־כולך וחיים שהם שלך ולא של אף אחד אחר.
כל טוב,
גתית