היה היה פעם בימינו מבקר מסעדות אחד בשם אורי מלמד.
אומנם כן, בימינו פועלים מבקרי מסעדות רבים, כמובן, אבל ייחודו של אורי מלמד, בין היתר, הוא בכך שאחד מעקרונות הביקורת שלו הוא לעולם לא לכתוב ביקורת שלילית על מסעדה.
הרעיון מאחורי העיקרון נחשף פעם, כנראה במקרה, כוידוי במסגרת ביקורת שגרתית: אורי מלמד סיפר שכשהוא ניגש למסעדה… "טובה פחות" נאמר, הוא אינו מזדהה בשמו או בתפקידו אלא רק מוציא את הארנק, משלם ויוצא. על המסעדה הזו לא נשמע ממנו.
הוא לא יכתוב עליה אפילו מילה אחת.
יש משהו בגישה הזו...
זה לא עניין של "אחריות ציבורית", שנועד למנוע מאזרחים תמימים וסתם עוברי אורח ליפול בפח של ארוחה גרועה במיוחד.
זו ההבנה שמאחורי כל מסעדה, כל טבח או שף, מלצר או סומליה, עומד מישהו שהתאמץ לעשות משהו, שהשקיע וטרח ועמל ותלה תקוות, ופעמים רבות גם הרבה מאוד כסף, והעובדה שמשהו שם לא עבד – לשיטתו של מישהו, לא צריכה להכפיש מפעל חיים של מישהו אחר. כי ביקורת היא רק דעה ואלא אם מונית לתפקיד המבקר הלאומי והמדיני, לא ממש מוטלית עליך האחריות להחריב את כל פועלו.
ואולי זו רק ההבנה שלי.
כי בסופו של דבר, האמת הפשוטה היא שאם משהו הוא באמת לא טוב – הוא פשוט לא יעבוד, לא משנה כמה יקטלו או ישבחו אותו.
להיסטוריה יש אלפי דרכים להוכיח את הטענה הזו, לכאן או לכאן.
אורי מלמד לא כותב רק דברים חיובים על המסעדות שהוא בוחר לכתוב עליהן. כאן הוא דווקא זהיר וביקורתי בצורה מבוקרת ועם זאת, הוא אף פעם לא משמיץ, לא מתנשא ולא מעליב (למרות שלעתים גם הגבול שלו נמתח – בגבולות גזרת ההגיון ועדיין מבלי להסגיר שמות כמובן). העניין שלו הוא באוכל – ובעיקר במאכלים שמוגשים לשולחן מתוך מחשבה ואכפתיות – לא בהשמצות או בבזבוז זמן על דברים שמיותר אפילו לדבר עליהם.
אורי מלמד הוא לא ההצדקה או ההשראה שלי.
הוא הסימוכין שלי, שגישה כזו אפשרית ומקובלת, בכל תחום.
גם כאן.
המכתבים לצופית התחילו הרבה לפני אורי מלמד (או, ליתר דיוק, לפני התוועדותי אליו).
פעמים רבות יש בהם המון ביקורת. כזו שלא מוצאת שום דבר חיובי להגיד על הזמן שהתבזבז לו בקריאת ספר מיותר במיוחד.
ביקורת כזו לא תופיע כאן.
כי אם כבר להתעסק בספרות, אז למה לא בדברים הטובים?
מה גם שכולנו, בסופו של דבר, די יודעים לזהות מתי מדובר במשהו איכותי וראוי ומתי במשהו… "טוב פחות". לא תמיד צריך להיות המוכיח בשער.
לא פחות חשוב או אחראי להגיד לפעמים דווקא מה כן כדאי.
זה בטח הרבה יותר חיוני.
ולהוכחה – מתי הייתה הפעם האחרונה שבה שמעתם ביקורת הרסנית – קטלנית? והפעם האחרונה שבה שמעתם המלצה מעודדת במיוחד?
מי מהן תרמה יותר להנאת הקריאה שלכם?
ולמקרה שמישהו תהה –
כן, צופית אמיתית.
וכן, היא באמת אף פעם לא עונה.