מכשפות, כלבים ושנאת נשים
מכשפות, כלבים ושנאת נשים
מה צריך לעשות כדי להיחשב לשונא נשים?
יש שיסברו כי השמצת המין הנשי היא הכרח חיוני ונדרש. מנגד יטענו המדקדקים כי לא די בעוינות כללית אלא דרושה גם שיפוטיות מנומקת הרואה בנשים בריות בלתי כשירות ובלתי נעימות בעליל. המהדרים יוסיפו לקלחת צרור שמות גנאי וכינויים שלא היו מביישים אף את הגדולים שבמשמיצים.
אם לשפוט על פי אמות מידה אלה, הרי שאו. הנרי הינו שונא נשים מובהק, על פי כל סוג של הגדרה.
לכאורה, שנאתו מתחילה עם יוליסס ואיש הכלב1, סיפור המשרטט תמונה נוגה של עיר הגוועת אל מול דמדומי הערב בגין העוולה החברתית המתרחשת בה: במרווח שבין סיום יום העבודה לתחילת הלילה, בין מילוי תפקיד הפועל לאיוש משרת הבעל, נדרשים גבריה הגברתניים של ניו יורק להפוך באחת לשום דבר, ללא כלום או במילים אחרות, למטיילי כלבים אומללים.
"גברים אלה הם כולם קורבנותיה של קירקה. לא ברצון הם הופכים למשרתיו המתרפסים של פידו2, נערי שירות לטרייר ועוללים אחר השנאוצר. קירקה המודרנית, במקום להופכם לחיות, התירה בטובה הבדל רצועה של שישה רגל ביניהם. כל אחד מאנשי הכלב הללו שודל, שוחד או צווה על ידי קירקה הפרטית שלו לקחת את חיית המחמד האהובה לאוורור."3
קירקה4 היא אחת מגיבורות האודיסיאה. מכשפה יפיפייה אך מסוכנת, ההופכת כל גבר המתקרב אליה לחית פרא. ראשית סיפורה מתחיל בהגעת אודיסאוס ואנשיו לאי אַייאַיָה, משכן מגוריה. אודיסאוס ממנה קבוצה מלוחמיו האמיצים, מנצחיה הגדולים של מלחמת טרויה, לצאת לתור את המקום החדש. הלוחמים מגיעים אל ביתה של קירקה במעבה היער ונשבים בקול זמרתה הקסום. קירקה מזמינה אותם פנימה ברוחב לב, מאכילה ומשקה אותם במיטב המאכלים והמשקאות, הספוגים בסמי השכחה והכישוף שנסכה עליהם. משאכלו ושתו הלוחמים, הניפה עליהם המכשפה את מטה הקסמים שלה והפכה אותם לחזירים. לאחר מכן השליכה אותם למכלאת הדיר ושם כלאה אותם, בוכים ומבכים את מר גורלם.
לכישוף החזירי הזה מכוון או. הנרי בדבריו על אודות גבריה של ניו יורק.
אולם גבריה של ניו יורק אינם דומים לאריותיה וזאביה, ואפילו לא לחזיריה של קירקה. מצבם, אליבא דאו. הנרי, חמור בהרבה: המכשפה הפרטית, האכזרית והגחמנית לה נישאו, הפכה אותם עבדים – לא לה, כי אם לחיית המחמד שלה. גברים אלה אולי אינם מתפלשים בבוץ וניזונים מבלוטים ושורשים, אך חרפתם כה מייסרת עד כי הצער נחקק בפרצופיהם המעונים. הם משנים שוב ושוב את מסלול הליכתם, מנסים לחמוק, להסתתר ולהתחבא, עד כמה שניתן, מעין רואים, אך לשווא. לגברים אלה, בשונה מלוחמיו של אודיסאוס5, אין תקווה; מרווח הרצועה הקצר המבדיל ביניהם ובין החיה שהם נדרשים לשרת הינו בדיוק האורך המתאים לקבורתו של כל גבר ממוצע6.
הפיוטיות של בין הערביים, על גווני השמש השוקעת ברכות של אדום וזהב, הופכת רקע לאחד הטקסים המדכאים בנוף העירוני של המאה העשרים.
אך גורלו של "איש כלב" אחד עתיד להשתנות.
אל השגרה המאבנת של קדושת הטיול הכלבי נקלע יום אחד אורח מעולם אחר: ג'ים בארי, חברו לשעבר של מוליך כלבים – פעם גבר בשם סאם טלפייר והיום בעל נרצע. ג'ים אינו עושה דבר מלבד העלאת נשכחות, מזכיר לסאם את האדם שהיה פעם, "איש חזק, כפי הנראה בעל מעלות רציניות מדי בעבור שליחות קלילה זו"7.
הזיכרונות, כמעט מבלי להרגיש, מובילים את סאם לצאת במסע האודיסיאה הפרטי שלו חזרה הביתה: הוא נפרד מעול הנישואין המכביד עליו, קורע את הרצועה הכובלת אותו אל החיה ואל האישה המכשפת ובועט בעברו (תרתי משמע) בדרכו אל הספינה אשר תחזיר אותו אל המקום ואל האדם שהיה ושישוב להיות.
המספר אינו מאשים או מגנה את סאם על מעשיו הפתאומיים. ההפך הוא הנכון: עזיבתו החריפה היא המעשה הנכון והטוב, שכבר מזמן צריך היה להיעשות. וכיצד אפשר להישאר דקה אחת נוספת במחיצת הכלבים החצופים, המפונקים, השמנים עד להתפקע, חורשי המזימות ונטולי המשמעת או במחיצת גבירת הבית, האם הרוחנית, אשר עיצבה אותם בדמותה ובצילה והפכה את ההולכים על ארבע עדיפים על פני מי שחבר אליה בקדושת הנישואין?
מה שהתחיל ביוליסס ואיש הכלב מתעצם ביתר שאת בזיכרונותיו של כלב צהוב8: ההליכות הכפויות, הבעל השפוט, ההשפלה והדיכוי – הכול כאן, ובעוצמה גדולה הרבה יותר. הפעם מוסטת תשומת הלב ממכתב נאצה ארוך ומנומק נגד בעלי החיים אל זו שאפשרה את הכול – הרעייה, המכשפה שאינה אלא אישה נלעגת, מוזנחת, ילדותית ועלובה.
זיכרונותיו של כלב צהוב אינו יכול לשמש כתב האשמה נגד כלבים משום שמספרו הינו כלב בעצמו: "אינני סבור שמי מכם יצא מכליו למקרא יצירה מפרי עטה של חיה. מר קיפלינג9 ורבים אחרים הוכיחו את העובדה, כי יש לאל ידן של החיות להתבטא בשפה המביאה רווחים, ובימינו אין כתב עת מגיע לדפוס מבלי שיכלול סיפור חיות, פרט לירחונים המיושנים המפיצים עדיין את תמונותיו של בריאן10 וזוועת מאונט פלה11. ואולם אל נא תחפשו ספרות מנופחת בקטע זה שלי, כגון מה שדובון הדוב12 ונחשון הנחש13 וטמנון הנמר14 מדברים בספרי הג'ונגל. כלב צהוב אשר בילה את מרבית חייו בדירה ניו יורקית זולה, כשהוא ישן בקרן זווית על גבי תחתונית משי זולה (זו שעליה שפכה יין פורט במסיבת הגברות הסוארות15), אין לצפות ממנו שיעשה נפלאות באמנות הדיבור."16
הכלב אינו בן תפנוקים משוחד, אלא קטגור נלהט במשפט התביעה: "אילו ידעו הגברים כיצד מבלות הנשים את זמנן בהיעדרם, לא היו מתחתנים לעולם. לאורה לין ג'יבי17, פירורי בוטנים18, מעט משחת שקדים על שרירי הצוואר, כלים בלתי מודחים, מחצית השעה בשיחה עם מחלק הקרח, קריאת צרור מכתבים ישנים, צמד כבושים ושני בקבוקי תמצית לתת, שעה של הצצה בחור הוילון אל תוך הדירה שמעבר לארובת האוורור – זהו בערך הכול בכל מכל כל. עשרים דקות לפני מועד בואו הביתה מן העבודה, הריהי מסדרת את הבית, מסתירה את טלפיה שלא ייראו19, ומוציאה כלי תפירה לאחיזת עיניים של עשר דקות."20
הביקורתיות והשנאה באות מתוך שותפות גורל בין חיית המחמד לגבר האומלל. שלא כמו ביוליסס ואיש הכלב, המפלג בין הגבר לבין אדונו הכלבי, זיכרונותיו של כלב צהוב מאחד את שני "מוכי האישה" באומללות אחת: הכלב אינו אוהב את גברתו, על אף שהיא עצמה אוהבת אותו אהבה עזה21. בעיקר הוא מצר על הבעל22, בו הוא רואה אח וחבר לצרה. צר לו על ההשפלה שגבר זה נאלץ לעבור, כשם שצר לו על עצמו בגין השם "חמודי" שניתן לו והסרטים הוורודים המקשטים את זנבו.
סוף המעשה דומה־שונה ליוליסס ואיש הכלב, כשהקושי המשותף מגשר על פערי השפה ושני הנרצעים המדוכאים מחליטים לעזוב את האישה הממררת את חייהם ולברוח בצוותא אל המערב.
המכשפות בניו יורק של או. הנרי הינן בריות עבות בשר, רפות שכל, בטלניות ומפונקות. מכשפות האוסרות את הגברים בכבלי כישוף עד שהם נשואים מדי מכדי להימלט. ללא עזרתו של אלכוהול נוסך אומץ המשחרר את חרצובות הלשון והנפש, קשה להבין כיצד היו גברים אלה מחזיקים מעמד.
בעבר, זוהתה מכשפה על ידי מאפיינים ברורים של מראה חיצוני והתנהגות מרושעת. בתפיסה העכשווית מכשפה היא סוג של שד: מי שמסתתרת מאחורי תדמית מקובלת, בלתי ניתנת לזיהוי, ונחשפת רק כשמציצים אל מאחורי הזיוף ומגלים את השקר.
כוונתו הברורה לכאורה של או. הנרי מוצאת ביטוי מהדהד בסיפור אחר, מכשפה לאנטון צ'כוב23, הנושק ליוליסס ואיש הכלב ולזיכרונותיו של כלב צהוב בכל נקודות המפגש המרכזיות: אישה, מכשפה, רעה.
גיבורת מכשפה היא ראיסה נילובנה, אשת השמש. הוא טיפוס אדמוני, מגודל ומלוכלך ואילו היא אישה יפה, נשית ועצובה. עצובה מאוד. המספר מתאר את קורותיהם בערב חורף סוער במיוחד: "בשדה התנהלה מלחמה של ממש. קשה היה להבין מי מנסה להעביר את מי מן העולם וחייו של מי תלויים מנגד באנדרלמוסיה הזאת שקמה בטבע, אך השאון הלא פוסק, המבשר רעות העיד שמתעמרים בו קשות באותו פלוני אלמוני. איזו עוצמת מנצחים רדפה אחר מישהו בשדה, השתוללה ביער ועל גג הכנסייה, הטיחה באגרופי זעף על זגוגית החלון, געשה וקצפה, ומשהו מנוצח יילל ובכה […]. בכי מרורים נשמע פעם מאחורי החלון, פעם מעל הגג, פעם בתנור ההסקה. לא הייתה בו קריאה לעזרה, רק עצבות של מי שיודע שכבר מאוחר מדי, שאין מושיע."24
הטבע, הנלחם את מלחמותיו באופן מלא יגון וצער, הוא ייצוג למתחולל בעולם האנושי, למאבק שבין השמש לאשתו. במריבות בלתי פוסקות סאבלי גיקין מאשים את ראיסה נילובנה בהיותה מכשפה. מכשפה אמיתית, כזו שרוקחת מזימות בכוח כשפים ומזמנת אליה עוברי אורח תועים בדרך. אחד לאחד הוא מונה את האירועים החריגים, התומכים בדעתו: ביום דניאל הקדוש ושלושת הנערים הביאה לביתם סופת שלגים, בחג אלכסיי נשבר הקרח בנהר והגיע שוטר, בספאסובקה התחוללו שתי סופות רעמים ושני ציידים הגיעו לבקרם וביום עשרת הקדושים המעונים של כרתים שוב התחוללה סופת שלגים שגרמה לבואו של לברבר ראש האצולה.
" "אני… אני יודע! שמא איני… איני מבין!" החל למלמל דברים קטועים. "הכול, אני יודע. השד ייקח אותך! … יודע אני שכל זה מעשה ידיך, בת השטן! מעשי ידייך, השד ייקח אותך! הסופה הזאת, וטלטולי הדואר… את עוללת את כל אלה! את! … כבר מזמן הבחנתי אצלך בדבר! רק התחתנתי איתך, כבר ביום הראשון שמתי לב שדם כלבים זורם בעורקיך… מכשפה לעולם היא מכשפה" המשיך סאבלי בקול חלול, בכייני, מנגב את אפו בבהילות בשולי חולצתו… "אני כבר יודע: רק דמך הומה בעורקים, ומיד קמה סערה, ולעת סערה הרוח תמיד תישא לכאן איזה חסר בינה. כל פעם זה ככה! את אשמה, אם כן! … ניחא, אם היו זקנים או פסחים, אבל רק צעירים בשנים מבקשים לנטות ללון פה… וכי זה למה? ואם היו סתם באים להתחמם, מילא, אבל לא, הם באים הנה לשחק לפני השטן. כן, אישה, אין לי ברייה בעולם שעורמתה עולה על שלכן, של המין הנשי. שכל של ממש אין בכן ולו טיפה, פחות מלזרזיר, אבל עורמת שטנים – או הו! שמו שמים!"25
סאבלי אינו יודע; הספק אוכל אותו, גם החששות. קנאתו לאשתו היפה מעבירה אותו על דעתו. כל בחור צעיר מאיים עליו, כל גבר שנכנס אי־פעם לביתו מעמיד את נישואיו בסכנה. אשתו אינה אוהבת אותו ואולי אין בו בכלל משהו לאהוב. אך ההתמודדות עם האמת קשה יותר, קשה מדי וסאבלי בורח לעולם של שדים ורוחות: הוא הופך את פחדיו וחששותיו להאשמות וידיעות מוצקות המעניקות לו את הסמכות והכוח להעניש ולעלוב ולהציק לאשתו, עד שאין היא יכולה לשאת זאת יותר, אלא שאין לה ברירה, אלא להמשיך.
אשת השמש אינה שועה להאשמותיו הקשות של בעלה; היא מגיבה בחוסר עניין, בשלווה ובשקט. תשומת ליבה נתונה לאורחים הבלתי קרואים העשויים לחצות את סף ביתה. היא נרעדת כשמזכיר סאבלי את דם הכלבים, כשם שכל נוצרי הירא את עולם הטומאה של המכשפות נוהג להתחלחל ולירוק, ומגחכת אל מול האשמותיו נטולות ההיגיון של בעלה.
ראיסה נילובנה היא אישה יפה, אישה ללא חלומות או תקווה. היא כבר השלימה עם המצב הנורא שבו היא חיה וחדלה מלנסות להיאבק בו או לשנותו. מסגרת הנישואין הכפויה עליה שוללת ממנה את רצונה החופשי ומחייבת אותה לנהוג על פי כללים ורצונות של אדם אחר, בעל סמכות גדולה יותר משלה, רק משום היותו גבר ובעלה. ראסיה היא קול הסערה המתגעש בחוץ, קול פנימי שכבר נוצח ודוכא בגין החיים השוממים במחיצת בעל אטום וטיפש, אשר יכול כעת רק לבכות וליילל.
גם ראסיה ניבלובנה בוכה ובכל מקום: לפעמים מאחורי החלון, לפעמים בגג, לפעמים כשהיא מבשלת. זהו בכי של ייאוש, של הכרה במצב שאין מנוס ממנו, של חיים בלכלוך ובשלג מקפיא, של קיום בודד, כואב ומוחמץ.
ראיסה נילובנה אינה מכשפה; היא אישה, יצור מוזר בעל רגשות ומחשבות הנשגבים מדי לדעתו הפשוטה והמוגבלת־מצומצמת של השמש הנבער. ומה שהוא אינו יכול להבין – הוא תולה בכוחות גדולים ממנו, שאותם אין איש מבין ממילא.
תופעה מעניינת היא שאנשים מפחדים בעיקר ממכשפות – לא ממכשפים. מעניין לא פחות שסך הופעותיו של "מכשף" הינו זעום למדי בהשוואה לסך הופעותיה של "מכשפה", וגם אז הנימה האופפת את הופעתו שונה בתכלית, עד כדי חיובית ביותר: המכשף הגדול בקוסם מארץ עוץ26 הוא הדמות שכולם מבקשים את עזרתה, על אף שבפועל הוא נעדר כוחות כישוף של ממש. גם הקוסם בשוליית הקוסם27 הוא דמות נערצת, כמו גם המכשף האגדי מרלין באגדות המלך ארתור. אפילו החלילן מהמלין, סוג של מכשף בלתי מוצהר, לא מצליח להרתיע. אך מכשפות? מכשפות יש בשפע, והן תמיד זוממות להרע, להזיק ולהכאיב: אימה החורגת של שלגייה, הפיה לשעבר, מטילת הקללה על היפיפייה הנרדמת, הזקנה הכולאת את פעמונית במגדל, הקניבלית המאיימת על עמי ותמי ועוד ועוד.
מכשפות הן יצורים מפחידים.
או, שאולי רק התרגלנו לחשוב עליהן ככה?
האם אימה החורגת של שלגייה לא הייתה למעשה (גם) אישה מבוגרת, המפגינה ביטויי מצוקה אל מול מתחרה צעירה ויפה יותר? אישה הנאבקת לא להיות זו שעבר זמנה, דמות שקופה ומיותרת? והקוסמת המטילה כישוף על מי שעתידה להיות היפיפייה הנרדמת? הרי ביסודה הייתה זו קוסמת טובה שנפגעה עמוקות משלא הוזמנה לחגיגה המלכותית, כפי שהוזמנו תריסר חברותיה. הזקנה הכולאת את פעמונית במגדל גבוה נטול דלתות הייתה אישה ערירית נטולת משפחה, שהקדישה את חייה לטיפול מסור בילדה מאומצת; אישה אשר חיה בחשש תמידי מהרגע בו תגדל הילדה ותעזוב אותה לבדידותה, כדרכם של גוזלים הגדלים ופורחים מן הקן.
בעולם המציאותי אין מכשפות, יש רק נשים נטולות כוחות המשתמשות בהתנהגותן לשלילה.
וגם אם נתעלם מעובדה שכלתנית זו ונאמין בקיומם של כשפים ולחשים, נאלץ להסכים כי מכשפה – כוחה מוגבל. היא יכולה לבצע כמה קסמים פשוטים, תעלול אחד או שניים ותו לאו. בסך הכללי של שלטון הרשע, כוחה שלה נמצא במיעוט משמעותי.
הסרט עונת המכשפה28 ממחיש זאת היטב: זהו סיפור הסגרתה של מכשפה צעירה למנזר מבודד, בו מצוי העותק האחרון של ספר חוכמת שלמה. לאורך המסע מתגבר החשד כי הצעירה התמימה למראה הינה אכן מכשפה אמיתית. אולם בהגיעה אל המנזר ואל מול הספר העוצמתי, מתגלים כוחותיה כעוצמתיים מדי, הרבה יותר מדי, מכוחותיה של מכשפה, ואכן לא מכשפה היא, כי אם שד.
מכשפה אינה אפוא הדמות המאיימת ביותר: שטן, שדים, רוחות – כל אלה מפחידים הרבה יותר ממנה, ואף על פי כן, מכשפה הפכה לשם דבר, דווקא משום היותה המציאותית מכולם.
מכשפה היא מישהי שמתחברת לרוע שהינו בפשטות העדרו של הטוב. על כן מכשפה אמיתית היא אישה שלא תוכל לחוש חמלה ורוך כלפי אדם אחר.
מכשפה היא מישהי שלא תבין את עדינותה, שברירותיה וצרכיה של הנפש האנושית.
מכשפה היא מישהי יהירה, על אף היותה מכוערת, ואת המסר שהיא מנסה להעביר אף אחד אינו רוצה לשמוע, משום שזהו מסר משולל טוב, מסר שלא יצליח לרומם, אלא רק להשפיל, לרמוס ולדכא.
מכשפה אמיתית שוללת מהאדם שמולה את החירות האנושית שבו, את הכבוד ששומר על קומתו זקופה ועל נשמתו פועמת. היא רומסת אותו ברגל גסה תחת תחושת העליונות וההגנה ש"כוחותיה" מעניקים לה.
מכשפה אמיתית לא צריכה כוחות כישוף או קסמים.
היא מצליחה להפוך את מי שבא מולה לחיה נרצעת הודות לכוחניות הבהמית שבה ותו לאו.
נשותיה העירוניות של ניו יורק מציאותיות לא פחות מראיסה נילובנה, אך בעוד אנטון צ'כוב מעמיד כתב האשמה נגד התפיסה השלילית הרואה בנשים מכשפות, או. הנרי אינו חושש מלהעמיד כתב האשמה זהה, הפעם נגד הנשים עצמן.
בסיפוריו של או. הנרי אין רוחות ושדים אך יש מכשפות בדמות בנות אדם והן אמיתיות וכואבות ופוצעות לא פחות ואולי אף יותר מכל דמות בדיונית על שלל תיאוריה המופרזים.
או. הנרי אינו שונא נשים אלא את ההתנהגות המרושעת שניכרת באחדות מהן, אולי אף ברבות: האופן שבו מישהי בוחרת שלא לראות אף אדם אחר, מלבדה.
להתחבר להיבטים העמוקים של העדר הטוב, זהו מעשה כשפים נטול כישוף.
בעולם המציאותי, מעשים כאלה מתרחשים לא אחת.
לפעמים גם על ידי נשים.
אין מכשפות בעולם.
יש נשים שלפעמים מתנהגות ככה.
מי שמגנה את התופעה החמורה הזו אינו שונא נשים.
הוא פשוט בן אדם.
המאמר פורסם לראשונה בכיוון הרוח.
