מחיר הבחירה הנשית
מחיר הבחירה הנשית
ביולי 2018 התפרסם בירחון את מאמר דעה על תעשייה הזנות שכותרתו לא נפלתי אל הזנות והיא לא דרדרה אותי. הכותבת, עובדת לשעבר בתעשיית המין, מפריכה את הטיעון המוכר לפיו זנות היא מצב ש"מדרדרים" או "נופלים" אליו ומסבירה כי על אף שבחירתה נבעה מ"נסיבות חיים מסוימות, שכללו מצב כלכלי לא פשוט, לחץ לצאת מהבית ותחושת השפלה בעבודות נורמטיביות כמו מכירת קפה, מלצרות ועוד,"1 לראות במקצוע זה חלק מתעשייה "חונקת וממיתה" אלא בהזדמנות הפותחת פתח לעולם הגדול, לאפשרויות המבטיחות הגלומות בו ולעתיד שגם אם אינו ורוד ודאי שאינו שחור.
על אף שהכותבת מודה כי הבחירה שעשתה לא הייתה נעשית לו היו ניצבות בפניה אפשרויות חלופיות ומבלי להיכנס לפרשנות על אודות תפיסתה העצמית, המזהה תבניות של מצבים והתנהגויות שאינם רצויים גם בעיניה, יש מקום לתהות על הקביעה כי עבודה מסוג מלצרות או הכנת קפה מרגישה בזויה יותר מהפקעת הגוף (ובמקרים רבים גם הנפש) לשימוש ככלי לסיפוק חד־צדדי של מאווים החורגים הרבה מעבר למה שיכול להיחשב ל"עבודות רוטיניות שבהן את כפופה לבוס ולגחמנות של הבוס, בעבודות שבהן את משרתת לקוחות וצריכה להיות שירותית, אדיבה ונחמדה לאנשים אחרים, בעבודות שבהן הכסף שאת מקבלת לא תואם את רמת האנרגיה הרגשית שאת משקיעה."2
הפער בין האופן שבו מציירת הכותבת את תעשייה הזנות, כעיסוק שבו היא אינה כפופה לגחמנות של מנהל או לקוח, עיסוק שבו היא אינה נדרשת להיות שירותית, אדיבה ונחמדה ובעיקר כעיסוק שהשכר שבו הולם את רמת התשומה הנפשית שהושקעה בו, מעורר תחושה חזקה של חוסר נוחות: האומנם כל מה שסופר על זנות אינו אלא שקר? האם הטעות היא של כל אלה הנמצאים "בחוץ", שאינם מבינים כשורה את אלה, הנמצאים "בפנים"?
סיפורו של או. הנרי, סיפור בלי סוף, אינו סיפור על זנות. זהו סיפור פשוט על זבנית פשוטה בשם דולצ'י שכמו רבות מבנות גילה ומעמדה עובדת בחנות גדולה המציעה הכול מכול3. דולצ'י פירושו מתוק אך חייה של דולצ'י אינם מתוקים, גם אם היא עצמה אינה מודעת לכך וגם אם חייה אינם שונים בהרבה מחייהן של נערות אחרות עם שמות אחרים כמו סיידי או בלנש.
החיסרון הגדול בעבודתה אינו היחס או הצורך לשרת אחרים אלא השכר הזעום שדולצ'י משתכרת – ששה דולרים לשבוע, סכום זעום הטורד את מנוחתו של המספר עד כדי כך שהוא אינו מסוגל להגות כמעט בשום דבר אחר זולתו (ואכן, חלקו הארי של הסיפור מוקדש לחישובי עלויות והוצאות, הנאות ומחויבויות המסתכמים בגרעון גדול וצורב).
"ישועתה" הרגעית של דולצ'י מתגלמת בדמותו של גבר הזוכה לכינוי חזירון, אשר הזמינהּ לארוחת ערב. על אף תגובתה הנרגשת של סיידי, עמיתתה לעבודה4, המספר אינו חוסך את שבטו ודעתו על אודותיו מקהל הקוראים: "חזירון דיו במילה אחת, כאשר כינוהו הנערות בשם זה, הוטל על משפחת החזירים האצילה אות קלון שאינו מגיע לה. השיעור למלים בנות ארבע אותיות בספר הכתיב הכחול מתחיל בתולדותיו של חזירון. גופו מלא שומן; נפשו נפש עכבר; מנהגיו מנהגי עטלף ונדיבותו נדיבות של חתול… נהג ללבוש בגדים יקרים; ומומחה היה ברעב. ידע להציץ בזבנית ולומר בדייקנות של שעה כמה זמן עבר מאז אכלה משהו מזין יותר ממרשמלו ותה. מסתובב היה באזורי הקניות ומשוטט בבתי־מסחר ה"כל־בו" בהזמנותיו לארוחות ערב. גברים המלווים כלבים על רצועה5 ברחובות מסתכלים בו מלמעלה למטה; אב־טיפוס הוא; לא אוכל להרחיב עליו את הדיבור; עטי לא נועד לשכמותו; אינני נגר."6
חזירון הוא גבר המשחר לטרף. הוא מנצל חולשה אנושית, בסיסית, קיומית – כדי להשיג תמורתה או בעבורה משהו דבר שאסור להשיג, שמושחת להשיג, שאסור בכלל להעלות על הדעת, גם לא על הנייר, להשיג.
ובכל זאת, בנקודה זו נראה כי תקוותה של דולצ'י לא נתונה לכספו של חזירון (או לא רק לכספו) אלא להבטחה הגלומה בו: הוא הגבר הראשון שהזמינהּ לצאת עמו. האם אפשר להאשים את גברי העולם בהתעלמות מדולצ'י היפה? האם הם האחראיים לכך שהיא חשה, לראשונה בחייה, מוערכת מעצם הכרתו של מישהו אחר בקיומה, מעצם השאיפה המרפרפת ככנפי פרפר שמשהו מרגש עתיד להתרחש בחייה?
דולצ'י עורגת חלומות וציפיות מחוטים ורכים כמשי, אבל חזירון הוא חזיר וחזירים, כידוע, אינם מהיצורים העדינים והמעודנים שיש לעולם להציע.
ובכל זאת, הפגישה נקבעה ודולצ'י, לבושה למשעי, ממתינה להגעתו של המחזר העשיר והמפוקפק. אלא שאז קורה דבר בלתי צפוי או שמא דווקא צפוי ביותר:
"דולצ'י פנתה אל השידה ליטול ממחטה; אחר עמדה תקועה למקומה ונשכה בחוזקה את שפתיה. שעה שהסתכלה בראי ראתה ארץ קסומה ואת עצמה, בת מלך מתעוררת משינה ארוכה. שכוח שכחה את האחד שהיה מתבונן בה בעיניים נוגות, יפות, חמורות – האחד שהיה בכוחו לשבח או לגנות את מעשיה. זקוף וצנום וגבוה, במבט תוכחה מלא תוגה בפניו הנאים והעצובים, תקע בה הגנרל קיצ'נר את עיניו הנפלאות מתוך מסגרת תמונתו המוזהבת שעל השידה.
דולצ'י פנתה, כבובה מוכנית, אל בעלת־הבית.
"אמרי לו שאינני יכולה לבוא," אמרה בקול עמום. "אמרי לו שאני חולה או משהו. אמרי לו שאינני הולכת.""7
בחדרה המרוהט בעליבות השעינה דולצ'י ארבע תמונות כנגד מראה מקומטת: אחת של הגנרל הוריישו הרברט קיצ'נר8, שנייה של וויליאם מולדון9, שלישית של לילי ספנסר־צ'רצ'יל10 ורביעית של בנוונוטו צ'ליני11.
לאמיתו של דבר, דולצ'י אינה מכירה את פועלו של הגנרל קיצ'נר12 – קצין בכיר בצבא הבריטי שנחל ניצחונות רבים בשליחותה של האימפריה, ביניהם קרב אומדורמן13, ביסוס השליטה בסודן (אשר העניק לו דרגת רוזן) ומלחמת הבורים השנייה14. למעשה, גם תמונתו של בנוונוטו צ'ליני נמצאת ברשותה רק משום שחשבה אותו בטעות להנרי השמיני, שאף עליו לא חשבה טובות, אך משהו בארשת פניו הסמכותית של הגנרל קיצ'נר משמש עבורה כקול המצפון והאמת.
שלושה רמזים מוקדמים הטרימו על סירובה עתידי זה של דולצ'י, על אף שהתרחש, כך נדמה, מכורח הנסיבות האקראיות ביותר.
הראשון מופיע בתיאור הופעתה של דולצ'י, באופן כמעט בלתי מורגש: "יום אחד, בשעה שש אחר־הצהריים, כשדולצ'י תוחמת את סיכת מגבעתה מרחק שמינית האינץ' מגולגולתה, אמרה לרעותה, סיידי – הנערה המשרתת אותך בצדה השמאלי: "שמעי, סיידי, יש לי פגישה לארוחת־ערב הלילה, עם חזירון.""15
התרגום "שמינית האינץ' מגולגולתה" אינו מדויק. במקור16 נכתב: An eighth of an inch of her medulla oblongata. ה־Medulla oblongata הוא החלק הנמוך של גזע המוח, המחבר את גזע המוח17 לעמוד השדרה ואחראי בעיקר על פעילות מערכת העצבים האוטונומית; הוא כולל את מרכזי הויסות והבקרה של מחזור הדם ומערכת הנשימה, מפקח על פעילותה הסדירה והתקינה של כל מערכת ושומר על לחץ דם יציב18. פגיעה במדולה פירושה מוות אך דולצ'י נועצת את סיכת הכובע שלה, אמצעי נוי להתקשטות, במרחק של אינץ', 2.54 ס"מ, ממנה, להלן – במקום שיכול להעמיד אותה בסכנת חיים, בדומה מאוד למעשה שהיא מספרת על אודותיו לסיידי בדיוק באותו הרגע.
הרמז השני נקשר בתיאור העיר הגדולה, ללא קשר ישיר לכאורה לדולצ'י ולחזירון: "הרחובות הומים היו בהמון אנשי שעת העומס. אורות החשמל על ברודווי זהרו – והיו מזעיקים פרפרי לילה ממרחקי מילין, ליגות, מאות פרסאות של אפלה סביב, לבוא ולבקר בבית־הספר לכוויה. גברים בלבוש מדוקדק, פניהם כאלה החרותים על אבני שיש בבתי ימאים, היו פונים ונועצים מבטים בדולצ'י הנחפזת על פניהם מבלי לשים־לב. מנהטן, פרח לילה זה, החלה פורשת את עליה הלבנים כמוות, הריחניים."19
פסקה זו כולה אומרת מוות: לא מוות אלים, גלוי אלא ערמומי, מעורפל, כמעט בלתי מורגש אך לא פחות קטלני. אורות ההבטחה מושכים פרפרי לילה הרוצים להיות חלק מהתפאורה והאווירה המהפנטת, אך קסמיהם המכשפים אינם אלא מלכודת אש של כוויה וכיליון. האור מזמין אותם ואז הורג אותם; הזוהר המפתה הוא שמביא עליהם את קיצם.
העיר לובשת דימוי של פרח לילה, Night-blooming cereus, פרח ממשפחת הקקטוסים הדומה לשיח מת במשך מרבית השנה למעט בחצות אחד, כשפרחיו המבושים להפליא נפתחים עם רדת הלילה ונסגרים שוב עם קרניה הראשונות של השמש. נהיר אפוא כי עליו הלבנים אינם מייצגים שמלת כלולות אלא חידלון, תכריכי קץ ושיברון.
הרמז השלישי הוא ציור התלוי בחדרה של דולצ'י, "ציור שמן זדוני של ילד מעין הלימון תוקף פרפר משולהב. היה זה פסק דינה הסופי של דולצ'י בענייני אמנות; ומעולם לא הופר. מנוחתה לא הופרעה מעולם בלחישות על נוצות גנובות. אף מבקר לא נשא מעולם את גביניו למראה חוקר החרקים הילדותי אשר לה."20
ההדפס, במרקם הדומה לציור שמן, מתאר ילד התוקף, לא פחות, פרפר משולהב, דמיון מהדהד לחזירון ולדולצ'י, היוצר התמונה הרחוקה ביותר מחיזיון השלווה שכל אחד מההיבטים (וכולם יחד) היו אמורים לייצר.
סירובה של דולצ'י מעיד אפוא, על אף הרושם הקודם, כי עמוק בליבה ידעה מה המחיר שתידרש לשלם בעבור ארוחותיו המפוארות של חזירון. ללא מילים ועל אף ההילה ה"מוצלחת" המפוזרת סביבו, האמת הייתה גלויה וידועה במשך כל הזמן וברגע הנכון, ברגע האחרון, האמת הזו היא שעוצרת את דולצ'י מלבצע את טעות חייה, לפחות הפעם:
"לאחר שהדלת נסגרה וננעלה, צנחה דולצ'י על מיטתה, כשהיא מרסקת את נוצתה השחורה, ובכתה עשר דקות. הגנרל קיצ'נר ידידה היחיד היה. הוא היה לה לדולצ'י מופת האביר האמיץ. מראהו כמסתיר צער כמוס, ושפמו הנפלא כחלום, והיא פחדה מעט מפני אותו מבט, חמור ורך בעת ובעונה אחת, אשר בעיניו. הוזה הייתה הזיות קטנות, שהנה יבוא פעם לביתה וישאל לה, חרבו מקישה על מגפיו הגבוהים. פעם אחת, כאשר קשקש ילד בחתיכת שרשרת כנגד עמוד החשמל, פתחה את החלון והביטה החוצה. אך לשווא. ידוע ידעה כי הגנרל קיצ'נר נמצא הרחק משם ביפן ומוליך את צבאו נגד התורכים הפראים; ולעולם לא יצא למענה מתוך מסגרתו המוזהבת. ואף על פי כן, הדביר מבט אחד שלו את חזירון אותו לילה. כן, לאותו לילה.
משחדלה מבכי, קמה דולצ'י ופשוטה את שמלתה הטובה ביותר ולבשה את חלוקה הכחול הישן. לא רצתה לאכול ארוחת־ערב. שרה שני בתים מתוך השיר "סמי". אחר שקעה ראשה ורובה בכתם אדום קטן על קצה חוטמה. משסיימה את הטיפול בזה, משכה כיסא אל השולחן הרעוע, וניחשה את עתידה בחפיסת קלפים ישנה.
"חצוף גועלי שכמותו!" אמרה בקול. "ואף פעם לא זיכיתי אותו במילה או במבט שירמוז לזאת!""21
סיפור בלי סוף מחזיק בהקדמה נרחבת למדי, הנראית כבלתי קשורה לסיפור הפרטני והמצומצם של דולצ'י ולהתחבטותה בנוגע לחזירון (הודות לגנרל קיצ'נר):
"חלום חלמתי אשר כה זר היה ברוחו לביקורת העליונה, עד כי קשור היה בתיאוריה העתיקה, המכובדת והמנוחה של יום־הדין.
גבריאל הטיל את הקלף הקובע; ואלה בינינו אשר לא יכלו להחרות אחריו, נערכו לחקירה. בצד אחד הבחנתי בקובץ אנשי כהונה מקצועיים, לבושי שחורים קורים וצווארוניהם נפרפים מאחור – אבל נראה כי נעורו קשיים מסוימים בעניין תעודות הבעלות שלהם; ונראה אין הם עלולים לשחרר מישהו מאיתנו.
שוטר מעופף – שוטר־מלאך – טס לעברי ונטלני עמו בכנפו השמאלית. בקרבת מקום עמדה קבוצת רוחות אמידים־למראה, ערוכים למשפט.
"האם אתה שייך לחבורה זו?" שאל השוטר.
"מי הם?" הייתה תשובתי.
"הם," אמר, "הנם…."
ואולם חומר זה שלא מן העניין תופס את מקומו של הסיפור."22
גבריאל נחשב לשליח האל בכל שלוש הדתות, אך אזכורו זה מתאים בעיקר להופעתו בספר דניאל ולפרשנותו את חלומו של דניאל כנבואת זעם23, המעידה כי מצב העניינים הקיים חורג כבר הרבה מעבר לעניין של הכרעת הדין, כפי שעולה בבירור מסיום הסיפור:
"בתשע וחצי העיפה דולצ'י מבט אחרון בתמונות שעל גבי השידה, כיבתה את האור ונצטנפה במיטתה. הרי זה נורא ללכת לישון במבט לילה־טוב אל הגנרל קיצ'נר, ויליאם מלדון, הדוכסית ממלבורו ובנוונוטו צ'ליני.
בעצם, אין הסיפור מוכיח ולא כלום. ההמשך יבוא לאחר זמן – פעם כאשר שוב יזמין חזירון את דולצ'י לארוחת־ערב והיא תחוש בדידות רבה מן הרגיל, והגנרל קיצ'נר יביט במקרה לכיוון אחר, ואזי…
כפי שאמרתי קודם, חלמתי שעומד אנוכי בקרבת קהל מלאכים אמידים־למראה ושוטר נטלני בכנפיו ושאלני אם אני אחד מהם.
"מי הם?" שאלתי.
"הם," אמר, "הנם האנשים השוכרים נערות עמלות ומשלמים להן חמישה, שישה דולר לשבוע למחייתן. האם אתה אחד מן החבורה?"
"לא, בשם נצחיותך," אמרתי. "אני רק הברנש שהצית באש את בית היתומים ורצח עיוור בעבור פרוטותיו."24
הסיום ברור, חותך וחד־משמעי: אפילו האדם השורף בית יתומים ורוצח עיוורים כדי לשדוד מהם את המעות הזעומות שברשותם, מחשיב עצמו כאדם מוסרי יותר מאנשי עסקים מכובדים, העושקים נערות צעירות כשהם מעניקים להן משכורות רעב וכיוון שכך מדרדרים אותן לפתחו של חזירון וחזירים אחרים שכמותו.
עובדת המין לשעבר מעידה כי עבודתה לא גרמה לה לחוש מנוצלת כי אם דווקא עצמאית, בעלת שליטה וכוח על חייה – באופן משוחרר וחזק הרבה יותר מכפי שאפשרו לה משרות אחרות, שגרמו לה לחוש עלובה ומושפלת דווקא. גישה זו מתייחסת לתעשיית המין כמקצוע מקובל פחות או יותר ומתעלמת לחלוטין מההיבט הפגום והמעוות מאוד של המרקם האנושי המתנהל בה.
דולצ'י, לעומתה, לא צבעה את מעשיה בגוונים עוצמתיים של בחירה ושחרור. סיפורה מעיד עליה כי היא אכן כמעט הידרדרה או נפלה למצב עניינים לחלוטין בלתי רצוי, תהום הגיהינום הפעורה שזימנה את גבריאל ונבואת הזעם שלו אל תוך חייה.
מעשיה של דולצ'י אינם בחירה; אין מאחוריהם שיקול מקצועי או אפילו אילוץ – זו כניעה רפה ומיואשת לחיים שלא מציעים לה דבר ולעולם שמציע לה הרבה פחות.
כשקוראים את כתב העמדה של עובדת תעשיית המין לשעבר אפשר לרגע להשתכנע ב"תקינותו" של העיסוק, בנימוקיו ובהצדקותיו.
כשקוראים את סיפורו של או. הנרי מבינים את המציאות אחרת: הרבה פחות מצדקת, הרבה יותר מפוכחת ו־וודאי שהרבה יותר מודעת לעצמה.
בין מחירים שאנשים נדרשים לשלם כדי לחיות, יש מחירים שהם פשוט גבוהים מדי.
את מה שהם גובים, הנפש האנושית פשוט אינה מסוגלת לשאת.
