מחוץ לנצרת

מחוץ לנצרת¹

לאוקוצ'י בג'ורג'יה הייתה תקופת שגשוג וג'יי פינקני בלום יצא ממנה עם "חבילה". אוקוצ'י יצאה ממנה עם חוב של מיליון וחצי דולר, שניים וחצי לסנט חובות מס רכוש עירוני, ומועצה שהפגינה נטייה לטייל ברחובותיה האחוריים של העיר².

דברים אלה התממשו באמצעות דמיון קטלני בין נהרות קולואוזה להדסון³, כפי שהוסבר ובואר על ידי תייר צפוני⁴. אוקוצ'י הרגישה שאסור לאפשר ניו יורק להחשיב את עצמה כתנין היחיד בביצה, כמו שאומרים. ואז אותו אדם לא מזיק אך מתמיד, כמו רבים בדרום, אדם שתמיד צועק בקולניות ובתקיפות למען טחנות כותנה נוספות ומוכן לקחת מלאי בשווי דולר, בתנאי שיהיה יכול ללוות את הדולר, האדם הזה הוסיף את עבודתו הקטלנית⁵ לשבחו התמים של התייר, ואוקוצ'י נפלה.

נהר הקולואוזה מתפתל דרך רכס הרים קטנים, עובר את אוקוצ'י ואז ממזג את מימיו באופן מלא חיות, כמפולת ההברות האינדיאניות המתוקות כדבש, עם הקצ'טאהוקי⁶.

אוקוצ'י התרוממה, בהשאלה, ממושבה שטוף השמש על סף הכניסה של משרד הדואר, רתמה את כתפיותיה והשליכה סכר־שחם באורך מאתיים וארבעים רגל, שישים רגל גובה, על פני הקולואוזה, מייל אחד מעל העיר. מיד לאחר מכן, אגם מנצנץ ומשופע נסוג לאחור עשרים מייל בין ההרים הקטנים. לפיכך במשחק הנהדר של יריבות עירונית התאימה אוקוצ'י לקלף המשיכה⁷ המפורסם, ההדסון. לאחר שבתחילה הובעה התנגדות הגיעה ההודאה כי בשום מקום לא נמצא דבר נעלה יותר, מבחינת הנוף וההדר, מרכס המצוקים הקירחים⁸. לאחר קלף המשיכה שוחק האס⁹ של חשיבות מסחרית. ארבעה־עשר אלף כוח סוס הסכר הזה יספק. טחנות כותנה, בתי חרושת ומפעלי ייצור יתנשאו כמו התירס הירוק לאחר מקלחת. הכישור וגלגל התנופה וטורבינה היו שרים את התהילה המחוכמת של אוקוצ'י. לאורך הגבהים הציוריים מעל האגם היו מתנשאים ביופי הווילות היקרות ובתי המגורים הקיציים המפוארים של בעלי ההון. שיגור הנפטא¹⁰ של המיליונר ייפלט בין המפרצונים הרומנטיים; הגבעות המכוסות ירק יקבלו צורה רשמית של מדרגת אדמה, מדשאה וגן. הכסף יבוזבז כמו מים באוקוצ'י ומים יהפכו לכסף.

גורלה של העיר הטובה יסופר במהירות. ההון החליט לא להשקיע. מבין כל הדברים הגדולים שהובטחו, רק הנוף לבדו הגיע לכדי השלמה. הפסגות המיוערות, צוקי החוף המרשימים של שחם חגיגי, המדרונות הירוקים היפיפיים של גדה וגיא עשו כל שביכולתם כדי להביא את אוקוצ'י לכדי הכרעה של עבריינות זהב זעום¹¹. השקיעות הזהיבו את הרישומים והמפרצונים החלומיים עם הטבעה שהייתה יכולה להקסים צרבת. אוקוצ'י, נאמנה לחוש הטבעי של דמה ואקלים, הורגעה מהכישוף. היא טיפסה החוצה מהזירה, שחררה את כתפיותיה, התיישבה שוב על סף הכניסה של משרד הדואר והתחילה ללעוס. היא ניחמה את עצמה בעוקצנות ששיגרה אל מועצת העיר, שלא הייתה אשמה, גורמת לאבות, כפי שכבר נאמר, לחפש רחובות אחוריים ולהחליט בזיעה על הקרן השוקעת וחוב ההקצאה לריבית.

הנוער של אוקוצ'י – אלה שהיו אמורים לשאת אל העתיד הוורוד את עול החוב – קיבלו את הכישלון עם שמחת נעורים לא מחושבת. שכן, כאן היה ספורט, מימי וימאי, שהוסיף לסיבוב הדל של הנאות החיים. בכובעי יאכטות ועניבות זורמות הם התפרשו על האגם עד לגבולותיו. נערות לבשו חזיות משי רקומות עם עוגנים בוורוד וכחול. מכנסיהם של הגברים הצעירים התרווחו במכפלותיהם וידיהם התייבלו בגאווה על ידי הפעלתם התכופה של המשוטים. דייגים היו תחת כישוף של שמחה עמוקה וסובלנית. סירות מפרש ומשוטים חרצו תלמים בגלים הקלים, דוכני גלידה ופופקורן צצו סביב מזח העץ הקטן. שתי סירות קיטור־סיור קטנות נבנו ושטו באופן סדיר ובמסלול קבוע במים המענגים. מבחינה פילוסופית, אוקוצ'י ויתרה על התקווה לאכול מרק צבים בכף זהב והתרווחה לאחור, לא בלתי מרוצה, אל תזונתה הרגילה של לוטוס והמויני¹² מטוגן. מתוך ההריסות האיטיות האלה של ציפיות גדולות עלה ג'יי פינקני בלום עם ה"חבילה" שלו וחיוכו העליז והמשגשג.

מיותר לציין שג'יי פינקני לא היה תוצר של אדמת ג'ורג'יה. הוא הגיע מאותו אזור סמוק ובעל יכולת הידוע כ"צפון". הוא כינה את עצמו "יזם"; אויביו דיברו עליו כעל "נוכל"¹³; אוקוצ'י נטלה את דרך האמצע והתייחסה אליו לא טוב או רע יותר מאשר "יאנק".

הרחק במעלה האגם – שמונה־עשר מייל מעל העיר – עינו של אזרח בשירות הצבא־מלא־השמחה של חבילות אלה זיהתה הזדמנות¹⁴. הוא רכש שם אזור תלול של חמש מאות אקרים בארבעים וחמישה סנט לאקר, אותו פרש וחילק כעיר של סקיילנד¹⁵ – העיר הבולטת בשוויץ של הדרום. רחובות ושדרות נסקרו; גנים תוכננו; פינות כיכרות מרכזיות נשמרו לבית האופרה "המוצע", מועצת מסחר, אולם הרצאות¹⁶, שוק, בתי ספר ציבוריים ו"אולם תערוכות". מחיר המגרשים נע בין חמישה לחמש מאות דולר. באופן חיובי, מחירו של שום מגרש לא יתומחר גבוה יותר מחמש מאות דולר.

בעוד השגשוג הלך וגדל באוקוצ'י, מעגליו, מפותיו ועלוני הפרסומת של ג'יי פינקני התעופפו דרך המכתבים לכל חלקי הארץ. משקיעים שלחו את כספם בדואר, וחברת הנדל"ן סקיילנד (ג'יי פינקני בלום) החזירה לכל אחד שטר קניין, שתועד כדין, למגרש הטוב ביותר, במחיר הזמין באותו יום. כל הזמן הזה חתולי הפרא צווחו על השטח השמור של מועצת המסחר של סקיילנד, האופוסום התנדנד בזנבו מעל אתר אולם התערוכה והינשוף שרק הצהרה מוזיקלית נוגה¹⁷ לקהלו של סנאים צעירים בכיכר בית האופרה. מאוחר יותר, כאשר הכסף הגיע במהירות, הביא ג'יי פינקני להקמתם של חצי תריסר בתי קופסה זולים בעיר המתהווה, ושכנע משלחת ילידים עניים לאכלס אותם, הבטיח בכך את תפקיד "האוכלוסייה" בתשקיפים הבאים, שהפכו לפיכך יותר מפתים וברי־גמול.

כך, כאשר החלום נגוז ואוקוצ'י צנחה חזרה לחפירת פיתיונות וטיפוח מס של שניים וחצי סנט, ג'יי פינקני בלום (עם אי־אהבתו להמחאות וטיוטות וחקירות קרות של בנקאים) חגר סביב מותניו בהיקף חמישים ושניים אינץ' חגורת עור רכה המכילה שמונה מאות דולרים בשטרות גדולים ואמר שהכול היה טוב מאוד.

הוא ערך טיול אחרון לסקיילנד לפני שעזב לשדות סלט אחרים. סקיילנד הייתה סניף דואר רגיל, וסירת הקיטור, דיקסי בל¹⁸, תחת חוזה, העבירה את שק הדואר (ריק על פי רוב) פעמיים בשבוע. היה שם עסק קטן שנדרש היה להסדיר – נדרש היה לשלם למנהל הדואר בעבור שירותיו הקלים אך הבודדים, ול"תושבים" היה צריך לספק קצבה ביתית חודשית נוספת, בהתאם להסכם. ואז סקיילנד לא הייתה מכירה עוד את ג'יי פינקני. בעלי המגרשים התלולים, העקרים וחסרי התועלת היו עשויים לבוא ולראות את נוף השקעתם־הנכונה־להאמין־בכל־דבר, או שהיו עשויים לעזוב אותם לדייריהם המתאימים, חזיר הבר ואייל מלחך עשב. עבודתה של חברת הנדל"ן סקיילנד הסתיימה.

ספינת הקיטור הקטנה דיקסי בל עמדה להידחף הלאה בטיולה הרגיל במעלה האגם, כאשר כרכרה שכורה רעועה קרקשה עד למזח וקשיש גבוה ומכובד בשחור יצא החוצה, מאותת באדיבות אך בנמרצות לסירה להמתין. זמן היה בעל החשיבות הפחותה ביותר בלוח הזמנים של דיקסי בל; קפטן מקפרלנד¹⁹ נתן את ההוראה והסירה קיבלה את שני נוסעיה האחרונים בהחלט. שכן, על זרועו של הקשיש הגבוה והמכובד, בשעה שחצה את הכבש, הייתה קשישה קטנה ומכובדת, עם שיער אפור מתולתל תלוי באופן מיושן בקדמת אוזנה השמאלית.

קפטן מקפרלנד היה ליד ההגה; לפיכך נראה לג'יי פינקני בלום, שהיה הנוסע הנוסף היחיד, שהיה זה תפקידו לגלם את המארח לאורחיה החדשים של הספינה, שהיו, ללא ספק, במשלחת צפייה בנוף. הוא צעד קדימה, עם אותו חיוך שקוף למחצה, גלוי־לב בתמימות של ילדים על פניו הוורודים, הרעננים; עם ניחוח של כנות לא מעושה שנגאלה מאחיזת העיניים רק על ידי חישובה המעודן; עם אותה החלטה מהירה ומיומנת שכה התאימה לקריאתו – עם כל מלאי מניותיו מוצג היטב בחזית הוא צעד קדימה לקבל את פניהם של הקולונל והגברת פייטון בליילוק²⁰. עם חן של מצביא דגול או סדרן חתונות, הוא ליווה את שני הנוסעים לצד הסיפון העליון, ממנו היה אמור הנוף להציג עצמו למתבונן באיכות וכמות מוגברים. שם, בכיסאות הנוח הנוחים²¹, הם ישבו והתחילו להרכיב יחדיו את השורות האקראיות שהיו עתידות ליצור פסקה נבונה בהיסטוריה הגדולה של אירועים קטנים.

"הבית שלנו, אדוני," אמר קולונל בליילוק, מסיר את כובעו רחב השוליים וחסר הצורה מלֶבֶד שחור, "הוא בהולי ספרינגס – הולי ספרינגס, ג'ורג'יה²². אני גא מאוד להכיר אותך, אדון בלום. הגברת בליילוק ואני בדיוק הגענו הבוקר לאוקוצ'י, אדוני, לעסקים – עסקים בעלי חשיבות בקשר לצעדת ההתקדמות המהירה האחרונה בחלק זה של מדינתנו."

הקולונל החליק לאחור, בתנועת סירוק, את מחלפות שערו הארוך והחלק. עיניו הכהות, עדיין לוהטות מתחת לגבות שחורות כבדות, נראו בלתי הולמות לפניו של איש עסקים. הוא נראה יותר כמו חצרן זקן שהועבר מתקופת שלטונו של צ'רלס והולבש מחדש בחליפה עדכנית של בד משובח אך פרום ובלוי²³.

"כן, אדוני," אמר אדון בלום, בקול התשקיף הלבבי ביותר שלו, "הדברים מזמזמים במהירות סביב אוקוצ'י. התחייה וההתעוררות התעשייתית הגדולות ביותר למשאבים האנושיים שאי־פעם היו לג'ורג'יה. האם במקרה הצטופפתם בקומת הקרקע בכל אחת מההרכבות מוזהבות השוליים²⁴, קולונל?"

"ובכן, אדוני," אמר הקולונל, מהסס בספק מנומס, "אם אני מבין את שאלתך, אני עשוי לומר שניצלתי את ההזמנות לבצע השקעה שאני מאמין שתתגלה כמועילה למדי – כן, אדוני, אני מאמין שזה יסתכם הן ברווח כלכלי והן בעיסוק נעים."

"קולונל בליילוק," אמרה הגברת המבוגרת הקטנה, מנענעת את תלתלה האפור ומחייכת הסבר סלחני אל ג'יי פינקני בלום, "כה מסור לעסקים. יש לו כזה כישרון לכספים ושווקים והשקעות ודברים מסוג זה. אני מחשיבה את עצמי מאוד ברת מזל בכך שביטחתי אותו כשותף במסע החיים – אני כה לא מיומנת באותם ענפי למידה נוראיים אך שימושיים."

קולונל בליילוק התרומם וקד קידה – קידה שהייתה שייכת לגרבי משי וקפלי תחרה וקטיפה.

"עניינים מעשיים," אמר, עם הנפה של ידו אל עבר היזם, "הם, אם יורשה לי להשתמש בהשוואה, הליכות הגן עליהן אנו צועדים דרך החיים, צופים בכל צדדנו בפרחים המאירים את המסע. זה התענוג שלי להיות מסוגל להניח הליכה או שתיים. גברת בליילוק, אדוני, היא אחת מאותן נשמות גבוהות ברות מזל שמשימתן היא לגרום לפרחים לצמוח. אולי, אדון בלום, קראת בעיון את שורותיה של לורלה, המשוררת הדרומית²⁵. זהו השם שבו תרמה הגברת בליילוק לעיתונות הדרום במשך שנים רבות."

"למרבה הצער," אמר אדון בלום, עם נימת אובדן שנכתבה בבירור על פניו הכנים, "אני כמו הקולונל – בעסק יצירת ההליכות בעצמי – ולא היה לי את הזמן אפילו לרחרח את הפרחים, שירה היא שורה שמעולם לא עסקתי בה, אם כי זה וודאי נחמד – נחמד למדי."

"זה האזור," חייכה גברת בליילוק, "בו מתגוררת נשמתי. הצעיף שלי, פייטון, אם תוכל – הרוח מגיעה מעט קרירה מאותן גבעות ירוקות."

הקולונל שלף מכיס הזנב של מעילו צעיף קטן ממשי סרוג והניח אותו בתשומת לב גדולה ואכפתית על כתפיה של הגברת. גברת בליילוק נאנחה בשביעות רצון והפנתה את עיניה מלאות ההבעה – עדיין צלולות וחולמניות כשל ילד – אל המדרונות התלולים שהחליקו ונעלמו באיטיות. באור הבוקר הברור הם נראו מרשימים ויפים מאוד. נראה שהם דיברו במונחים מוכרים לרוחה הנענית בחיוב של לורלה. "הגבעות הילידות שלי!" היא מלמלה בחולמנות. "ראו איך העלווה שותה את אור השמש מהמכתשים והחללים.²⁶"

"ימי נעוריה של גברת בליילוק," אמר הקולונל, מפרש את מצב רוחה לג'יי פינקני בלום, "עברו על ההרים של צפון ג'ורג'יה. אוויר ההרים ונוף ההרים מזכירים לה את הימים ההם. הולי ספרינגס, שם גרנו במשך עשרים שנה, נמוכה ושטוחה. אני חושש שהיא עשויה לסבול בבריאותה ובנפשה בגין מגורים ממושכים כל־כך שם. זו אחת הסיבות המשמעותיות לשינוי שאנו עורכים. יקירתי, האם אינך זוכרת את השורות שכתבת, שכותרתן, אני חושב, גבעות ג'ורג'יה – השיר שהועתק בעותקים מרובים כל־כך על ידי העיתונות הדרומית וזכה לשבחים כה רבים מאת מבקרי אטלנטה?"

גברת בליילוק הפנתה מבט של רוך דיבורי אל הקולונל, מיששה לרגע את התלתל הכסוף שצנח בחיקה ואז הביטה שוב אל עבר ההרים. ללא הקדמה, מלאכותיות או חוסר הסכמה מנומס, היא התחילה, בנימה נרגשת ועמוקה יותר, לדקלם שורות אלה²⁷:

"גבעות ג'ורג'יה, גבעות ג'ורג'יה!
הו, לב, מדוע אורן הינך?
האין השפלות המוגנות נאות
עם צוף וגפן ופריחה?
אה! כמו הנהר כאן הפוסע לאטו
רובץ על חרצי לידתו²⁸
רוחי נסחפת, בכמיהה מתוקה,
חזרה לגבעות ג'ורג'יה.

וכשעל מסך הלילה יורד התורן
אני מתגנבת על כנפי השינה האיטיות
חזרה למנוחת ליבי – מדרונות האורן
שם נדידותיי מסתיימות.

הו, מראשיהם השמיים נראים קרובים יותר
– ובעיות ארציות רחוקות –
אפילו בחלומות, אם יורשה לי
אך לחלום על גבעות ג'ורג'יה שלי.

העשב בצדי בוסתנם
הוא ספה משובחת עבורי;
התו המשותף לכל ציפור קטנה
מתעלה על כל מופע בידורי²⁹.

זה לא היה נראה דבר כה נוראי
אם, כאשר תעלה מצד הקוצר כוונה³⁰,
הוא עשוי ללכת לשם ולקחת את ידי
אל גבעות ג'ורג'יה."

"זה חומר נהדר, גברתי," אמר ג'יי פינקני בלום בהתלהבות, כשהמשוררת סיימה. "הלוואי שהייתי קורא יותר שירה מכפי שקראתי. גדלתי בגבעות האורן בעצמי."

"ההרים קוראים תמיד לילדיהם," מלמלה גברת בליילוק. "אני מרגישה שהחיים יקבלו שוב את גוון התקווה הוורוד בין הגבעות היפות האלה. פייטון – טעימה קטנה של יין הדומדמניות, אם תואיל בטובך. המסע, על אף שהיה מענג ביותר, מעייף אותי מעט."

קולונל בליילוק ביקר שוב במעמקי מעילו הפורה והפיק בקבוק שחור, גולמי ופקוק היטב. אדון בלום נעמד על רגליו בִּן רֶגַע.

"הרשי לי להביא כוס, גברתי. אתה תצטרף אלי, קולונל – יש שולחן קטן שנוכל גם להביא. אולי נוכל למצוא כמה פירות או ספל תה על הסיפון. אשאל את מק."

גברת בליילוק נשענה בשלווה על כיסא הנוח. מעטות הגברות המלכותיות קיימו את זכותן המלכותית בחן שלו של אשה דרומית מלוטפת. הקולונל, עם גישה אבירית ושקדנית כמו בימי חיזוריו, וג'יי פינקני בלום, עם זריזות כבדת משקל חצי מקצועית וחצי מכוונת על ידי רגש נשכח, חסר שם, שקם לתחייה, יצרו בית משפט מגוון אך קשוב³¹. יין הדומדמניות – יין בייתי שיוצר מפרי הולי ספרינגס – עבר סביב ואז ג'יי פינקני התחיל לשמוע משהו מחיי הולי ספרינגס.

נראה היה (מתוך שיחתם של הבליילוקים) שהמעיינות התייבשו³². שליש מהאוכלוסייה עברו משם. העסקים – והקולונל היה סמכות בענייני עסקים – הצטמצמו לשום דבר. לאחר שלמד בקפידה את שדה האפשרויות הפתוח להון, הוא מכר את רכושו הקטן שם בעבור שמונה מאות דולרים והשקיע אותו באחד מהמפעלים שנפתחו על פי הספר באוקוצ'י.

"האם אוכל לשאול, אדוני," אמר אדון בלום, "באיזה תחום עסקי מסוים השקעת את מטבעותיך? אני מכיר את העיר הזו כפי שאני מכיר את התקנות לשימוש לא חוקי בדואר. אני עשוי לתת לך המלצה³³ אם תוכל להפעיל את המשחק שלך או לא."

איך שהוא, הייתה לג'יי פינקני הרגשה אדיבה כלפי נציגים בלתי מתוחכמים אלה של ימי עבר. הם היו כה פשוטים, לא מעשיים ובלתי חשדניים. הוא שמח שבמקרה לא היו בידו גוש או לבנת זהב ממלאי מכרה הכסף המערבי, באד בוי. הוא לא היה רוצה לפרוק אותו על אנשים שחיבב כפי שחיבב אותם, אך היו כמה פיתויים מפתים מדי מכדי להתנגד³⁴.

"לא, אדוני," אמר קולונל בליילוק, עוצר לרגע כדי לארגן את כיסוי המלכה. "לא השקעתי באוקוצ'י. ערכתי מחקר ממצה על התנאים העסקיים ואני רואה בערי ההתיישבות הישנות שדות לא אוהדים שבהם יש להניח הון המוגבל בכמותו. כמה חודשים קודם לכן, דרך טוב ליבו של חבר, הגיעו לידי מפה ותיאור של העיר החדשה סקיילנד שנבנתה על האגם. התיאור היה כה משביע רצון, עתיד העיר נפרש בטיעונים כה משכנעים, ושגשגה הגובר הוצג בסגנון כה מושך שהחלטתי להשקיע בהזדמנות שהיא הציעה. בחרתי בקפידה מגרש במרכז הרובע העסקי, למרות שמחירו היה הגבוה ביותר בלוח הזמנים – חמש מאות דולרים – וביצעתי רכישה באחת."

"האם אתה האיש… אני מתכוון, האם שילמת חמש מאות דולרים למגרש בסקיילנד?" שאל ג'יי פינקני בלום.

"אכן, אדוני," השיב הקולונל, עם גישה של מיליונר צנוע המסביר את הצלחתו; "מגרש מצוין ביותר הממוקם באותה כיכר עם בית האופרה, ורק שתי כיכרות ממועצת המסחר. אני מחשיב את הקנייה מקרית ביותר. כוונתי להקים עליו מיד בניין קטן ולפתוח חנות ספרים ומכשירי כתיבה צנועה. במהלך השנים האחרונות נתקלתי בתהפוכות כספיות רבות וכעת אני מוצא צורך להיות מעורב בעיסוק מסחרי כל שהוא שיספק לי פרנסה. עסק הספרים ומכשירי הכתיבה, על אף היותו צנוע, נראה לי לא בלתי הולם או נעים. אני בוגר אוניברסיטת וירג'יניה, והיכרותה המופלאה של גברת בליילוק עם ספרות יפה³⁵ וספרות פיוטית אמורה להרחיק לכת כדי להבטיח הצלחה. כמובן, גברת בליילוק לא תשרת באופן אישי מאחורי הדלפק. עם קרוב לשלוש מאות דולר שנשארו לי אני יכול לנהל את בניית הבית, על ידי מתן שעבוד על המגרש. יש לי חבר ותיק באטלנטה שהוא שותף בחנות ספרים גדולה, והוא הסכים לספק לי מלאי סחורות באשראי, בתנאים נוחים ביותר. אני שמח לקוות, אדוני, שאושרה ובריאותה של גברת בליילוק יוגברו על ידי שינוי המקום. כבר אני מדמיין שאוכל לחזות בחזרתם של אותם וורדים שהיו פעם התקווה והייאוש של חיל הפרשים של ג'ורג'יה³⁶."

שוב הגיעה אותה קידה נפלאה, כשהקולונל נגע קלות בלחייה החיוורת של המשוררת. גברת בליילוק, מסמיקה כמו ילדה, ניערה את תלתלה והעניקה לקולונל טפיחת נזיפה ערמומית. סוד לנעורים נצחיים – היכן הינך? בכל שנייה התשובה מגיעה – "כאן, כאן, כאן". הקשב לפעימות ליבך, הו, מחפש אחר ניסים חיצוניים³⁷.

"השנים ההן," אמרה גברת בליילוק, "בהולי ספרינגס היו ארוכות, ארוכות, ארוכות, אך כעת הארץ המובטחת נראית באופק. סקיילנד! שם נפלא."

"ללא ספק," אמר הקולונל, "נוכל להבטיח מגורים נוחים באיזה מלון צנוע בתעריפים הגיוניים. מזוודותינו נמצאות באוקוצ'י, ויועברו כאשר נבצע סידורים קבועים."

ג'יי פינקני בלום ביקש את סליחתם, הלך קדימה ונעמד ליד הקפטן סמוך להגה.

"מק," אמר, "האם אתה זוכר שאמרתי לך פעם שמכרתי אחד מאותם מגרשים בחמש מאות דולר בסקיילנד?"

"נראה שכן," גיחך קפטן מקפרלנד.

"אני לא פחדן, בדרך כלל," המשיך היזם, "אבל תמיד אמרתי שאם אי־פעם אפגוש את הפראייר שקנה את החלקה הזאת, ארוץ כמו תרנגול הודו. עכשיו, אתה רואה את התינוק־בעץ³⁸ האלה שם? ובכן, הוא הילד שזכה בפרס. זה היה המגרש היחיד של חמש מאות דולר שנמכר. השאר נעו מעשרה דולר למאתיים. אשתו כותבת שירה. היא המציאה אחד על השטחים הגבוהים של ג'ורג'יה, זה למעלה בג'. הם הולכים לסקיילנד כדי לפתוח חנות ספרים."

"ובכן," אמר מקפרלנד, עם גיחוך נוסף, "זה דבר טוב שאתה נמצא, ג'יי. פי.³⁹; אתה יכול להראות ל'ם את העיר עד שהם יתחילו להרגיש בבית."

"נשארו לו שלוש מאות דולרים לבנות איתם בית וחנות," המשיך ג'יי פינקני, כאילו דיבר לעצמו. "והוא חושב שיש בית פתוח שם למעלה."

קפטן מקפרלנד שיחרר את ההגה מספיק כדי לתת לרגלו טפיחה שובבה.

"נבל שמן שכמוך!" צחקק בקריצה.

"מאק, אתה טיפש," אמר ג'יי פינקני בלום בקרירות. הוא חזר והצטרף לבליילוקים, שם ישב, פטפטן פחות, עם הזעף הישר בין גבותיו שתמיד ניצב כמו אות לתוכניות הנרקמות בפנים.

"יש הרבה מאוד רמאויות הקשורות עם הפריחות האלה," אמר כעת. "מה אם הסקיילנד הזה יתגלה ככזה – כלומר, נניח שהעסקים יהיו סוג של משעממים שם, ושום מכירה מיוחדת לספרים?"

"אדוני היקר," אמר קולונל בליילוק, מניח את ידו על גב הכיסא של אשתו, "שלוש פעמים צומצמתי כמעט לעוני בגין דו־פרצופיותם של אחרים, אבל טרם איבדתי אמונה באנושות. אם הוניתי שוב, עדיין אנו עשויים ללקט בריאות ושביעות רצון, אם לא רווח גשמי. אני מודע שישנם תחבולניים לא ישרים בעולם אשר מניחים מלכודות עבור חסרי הזהירות, אבל אפילו הם אינם כולם רעים. יקירתי, האם תוכלי להיזכר באותם פסוקים שכותרתם הוא נתן את העלייה⁴⁰ שהלחנת למקהלת הכנסייה שלנו בהולי ספרינגס?"

"זה היה לפני ארבע שנים," אמרה גברת בליילוק; "אולי אוכל לחזור על פסוק או שניים:

"החבצלת פורחת מהעובש המרקיב;
פנינים מרפש הים העמוק;
טוב ייצא מנצרת
הכול בזמנו של האל המיטיב.

ללב הקשה ביותר, החן הרך ביותר
בא, לבסוף, לכדי ברכה
מנחה אותו ישר לעזור ולעודד
ולעזור בעת צרה."

איני יכולה לזכור את השאר. השורות לא היו שאפתניות. הן נכתבו למוזיקה שהולחנה על ידי חבר יקר."

"זו חריזה משובחת, אף על פי כן," הכריז אדון בלום. "נראה שזה מצטלצל נכון. אני מניח שהבנתי את המשמעות של זה. זה אומר שהסוג המובהק ביותר של זיוף ייתן לך את הסוף הטוב ביותר של זה מדי פעם בפעם."

אדון בלום נדד מהורהר חזרה אל הקפטן ועמד, אפוף שרעפים.

"צריך לראות את הצריחים והכיפות המוזהבות של סקיילנד בעוד כמה דקות מעכשיו," צקצק⁴¹ מקפרלנד, רועד מהנאה.

"לך לעזאזל," אמר אדון בלום, עדיין מהורהר.

ועכשיו, על הגדה השמאלית, הם הבחינו במבט חטוף בכפר לבן, גבוה על הגבעות, חנוק בקרב העצים הירוקים. היה זה קולד בראנץ'⁴² – לא מכת פריחה אלא גידול איטי של שנים רבות. קולד בראנץ' שכנה בקצה אדמות ענבים ותירס. הדרך הכפרית הגדולה עברה ממש בגובה. לקולד בראנץ' לא היה דבר במשותף עם השאפתנות העליזה של אוקוצ'י, עם האגם החצוף שלה.

"מק," אמר ג'יי פינקני לפתע, "אני רוצה שתעצור בקולד ברנץ'. יש שם עלייה ליבשה שהם יצרו כדי להשתמש בה לפעמים כשהנהר עולה."

"לא יכול," אמר הקפטן, מגחך גיחוך רחב יותר. "יש לך את הדואר של ארצות הברית על הסיפון. ממש היום הסירה הזאת נמצאת בשירות ממשלתי. אתה רוצה שהקפטן הזקן המסכן יייענש⁴³ על ידי הדוד סאם? והעיר הגדולה סקיילנד, כולה נוגה, ממתינה לדואר שלה? אני מתבייש בפזרנות שלך, ג'יי. פי."

"מק," ג'יי פינקני כמעט לחש, בקול קו־הסכנה שלו, "הסתכלתי בחדר המנועים של דיקסי בל לפני כמה זמן. אתה לא מכיר מישהו שצריך דוד חדש? מלט ולכה שחורה⁴⁴ לא יכולים להסתיר פגמים ממני. ואז, מניות הבניין האלה וההלוואה שסחרת בשביל התיקונים – הם כולם שלך, כמובן. אני שונא להזכיר את הדברים האלה, אבל…"

"הו, בוא עכשיו, ג'יי. פי." אמר הקפטן. "אתה יודע שרק התלוצצתי. אני אוריד אותך בקולד ברנץ', אם תגיד שאתה רוצה."

"שאר הנוסעים יורדים שם, גם," אמר אדון בלום.

שיחה נוספת התקיימה ותוך עשר דקות הדיקסי בל הפנתה את אפה אל עבר מזח עץ קטן ועצבני על הגדה השמאלית והקפטן, מוותר על ההגה בעבור הפועל השחור, בא אל סיפון הנוסעים והודיע את ההודעה יוצאת הדופן: "כולם יוצאים בסקיילנד."

הבליילוקים וג'יי פינקני בלום ירדו מהאונייה והדיקסי בל המשיכה בדרכה לאגם. בהדרכתו של היזם הבלתי נלאה, הם טיפסו באיטיות על צלע הגבעה התלולה, עוצרים לעתים קרובות לנוח ולהתפעל מהנוף. לבסוף הם נכנסו לכפר קולד ברנץ'. הקולונל ואשתו שיבחו אותו בחמימות על יופיו הבייתי והשלו. אדון בלום הוביל אותם לבניין בין שתי קומות ברחוב מוצל שנשא את הכותרת "פונדק צמרת אורן"⁴⁵. כאן הוא עזב, מקבל את תודותיהם הלבביות של השניים על תשומת ליבו. הקולונל העיר שהוא חשב שהם יבלו את שארית היום במנוחה, ויסתכלו על רכישתם בבוקר המחרת.

ג'יי פינקני בלום הלך במורד הרחוב הראשי של קולד בראנץ'. הוא לא הכיר את העיר הזאת אך הוא הכיר ערים ורגליו לא היססו. לעת עתה הוא ראה שלט מעל הדלת: "פרנק אי. קולי, עורך דין ונוטריון"⁴⁶. אדון קולי היה גבר צעיר שהמתין לעסקים.

"חבוש את כובעך, בן," אמר אדון בלום בדרכו הקלילה, "ושטר קניין ריק, ובוא. זו עבודה בשבילך. עכשיו," המשיך, כשאדון קולי הגיב בנכונות, "יש חנות ספרים בעיר?"

"אחת," אמר עורך הדין, "של הנרי וויליאמס"⁴⁷.

"לך לשם," אמר אדון בלום. "אנחנו הולכים לקנות אותה."

הנרי וויליאמס היה מאחורי דלפקו. החנות שלו הייתה קטנה, מכילה תערובת של ספרים, מכשירי כתיבה ופסולת מקושטת. צמוד אליה היה ביתו של הנרי – קוטג' הגון, מוקף גפנים, חמים ונעים. הנרי היה כחוש, גבוה ומרדים⁴⁸, ולא נוטה להאיץ בעסקיו.

"אני רוצה לקנות את הבית והחנות שלך," אמר אדון בלום. "אין לי זמן להתמקח – נקוב במחירך."

"זה שווה שמונה מאות," אמר הנרי, מוכה תדהמה מדי מכדי לבקש יותר משווים.

"סגור את הדלת," אמר אדון בלום לעורך הדין. לאחר מכן הסיר את מעילו ואפודתו והתחיל לפרום את כפתורי חולצתו.

"רוצה להילחם על זה, מה? " אמר הנרי וויליאמס, קופץ למעלה ומכה פעמיים את עקביו האחד בשני. "בסדר גמור, תפליג פנימה ותחתוך את הקפיצות שלך."⁴⁹

"תישאר לבוש," אמר אדון בלום. "אני רק יורד לבנק."

הוא משך שטרות של שמונה מאות דולר מחגורת הכסף שלו והטיח אותם בחוזקה על הדלפק. אדון קולי הראה סימנים של הבטחה עתידית, שכן הוא כבר פרש את שטר הקניין, והושיט את ידו מעבר לדלפק אל בקבוק דיו. מעולם קודם או מאז לא נעשתה פעולה מהירה כזו בקולד בראנץ'.

"שמך בבקשה?" שאל עורך הדין.

"תכתוב את זה לפקודת פייטון בליילוק," אמר אדון בלום. "אלוהים יודע איך לאיית את זה."

בתוך שלושים דקות הנרי וויליאמס היה מחוץ לעסקים ואדון בלום עמד על מדרכת הלבנים יחד עם אדון קולי, שהחזיק בידו את השטר החתום והמאושר.

"אתה תמצא את הצד בפונדק צמרת אורן," אמר ג'יי פינקני בלום. "תרשום את זה, תוריד את זה ותן לו את זה. הוא יטביע אותך בגיהינום של שאלות⁵⁰, אז הנה עשרה דולרים בשביל הטרחה שתהיה לך כשלא תוכל לענות על'ן. מעולם לא רצת הרבה לשירה, נכון, בחור צעיר?"

"ובכן," אמר קולי המוכשר באמת, שאפילו עדיין שמר על דעתו הצלולה, "מדי פעם בפעם."

"תחפור לתוך זה," אמר אדון בלום, "זה ישתלם לך. אף פעם לא שמעת שיר, עכשיו, שנשמע משהו כמו זה, נכון?

דבר טוב מנצרת
בא לפעמים, אני מניח
בהישג יד,
לעזור ולעודד
פראייר במצוקה."

"אני מאמין שלא," אמר אדון קולי.

"זה מזמור," אמר ג'יי פינקני בלום. "עכשיו, תראה לי את הדרך לאורוות, בן, שכן אני הולך לחבוט בדרך האפר חזרה לאוקוצ'י."⁵¹